דניאל
אומרים שכשאת הופכת לקורבן הרבה פעמים את נמשכת לתוקף. זה כנראה משהו בך שגורם לך להזמין את זה. תקשיבו לי טוב. זה ממש לא נכון! זו ממש הכללה ובמקרה שלי זה כל כך רחוק מהמציאות. איזו אישה חולמת להיאנס?? ואם יש כאלה, לא יודעת, אבל זה בהחלט לא משהו נורמלי.
בכל מקרה זה לא התוקף שלי שלא עוזב את המחשבות שלי. זה אח שלו. ולא בגלל הקשר ביניהם אלא בגלל משהו שאני לא מצליחה לפענח.
בסופו של דבר כאשר ראיתי את ריי, עכשיו שאני יודעת איך קוראים לו אני מעדיפה לקרוא לו בשמו הפרטי, עולה לצ'אט ברשת החברתי ברחתי משם מייד. אני יודעת שהוא לא יכול היה לראות אותי אבל היתה לי הרגשה חזקה שהוא שם והוא מתבונן בי. אני יודעת שזה ממש מטופש, כי הוא בטח מזמן שכח מקיומי. בסך הכל אנחנו לא מאותו צד למרות מה שהוא אומר.
אני מרגישה צורך עז לאכול משהו מתוק. אני רוצה לקפוץ לבית הקפה לקנות כמה מאפים, אבל מרגישה שאני לא מסוגלת פתאום לצאת לבד מהבית. הפחד לופת לי את הגרון כמו תמנון שתוקף את קורבנו. אני מרגישה שאני נחנקת. אני עושה תרגילי נשימה, מנסה לעשות מדיטציה ולהרפות את הגוף. זה לא בדיוק מצליח, אבל למרות זאת אני נרגעת לאט לאט.
אני מרגישה שמשהו נסדק בי. כאילו רסיסים ממני מתפזרים על השטיח הלבן לרגליי מיטתי. אני מבינה שאני מתפרקת. אני שמחה שאני לבד. לא הייתי רוצה שיהיה כאן איש מלבדי.
אני אוספת את עצמי והולכת למטבח. אני מודה למיכאלה שהביאה מבית הקפה לחם טרי. אני פורסת ממנו פרוסה עבה ומורחת עליה שכבה נדיבה של ממרח שוקולד. אני מכינה לעצמי חלב חם ודבש ומתיישבת על הכיסא הגבוה ליד הדלפק. אני משחקת עם הנייד שלי, מסתכלת על התמונות שהבנות שלי שולחות ובעצם לא קולטת כלום. אני יכולה לשמוע את הסדקים ממשיכים להתהוות בי, בשעה שבאזניי מהדהדות המילים של מרים מהמרכז לנפגעות תקיפה, רגע זה לה השם הנכון, השם הנכון זה משהו עם המילה "קורבן." המילים "את לא אשמה" חזרו בשיחה הזו לא פעם. רציתי לשאול אותה אם יש לה משהו יותר מועיל לאמר לי פרט לזה שמה שקרה לא קרה באשמתי.
מי שמכיר אותי יודע שאני אף פעם לא הולכת לבר חשופה. זה תמיד ג'ינס וחולצה לא פתוחה מידיי. אני מודעת לכך שיש לי גוף יפה אבל אין לי צורך לחשוף אותו לעיניי כל. בזה אני מאד שונה ממיכאלה שהולכת בצורה פרובוקטיבית. אני נזכרת בחולצה שהביאה לי לבית החולים. לרגע רציתי לצחוק ולשאול אותה מאיפה יש לה חולצה כזו שמרנית, אבל זה ממש לא היה רגע להתבדח. הרגשתי שעוד רגע אני פורצת בצחוק היסטרי מהמעמד אליו נקלעתי. כן היסטרי, כי אני מבינה שמשהו רע עובר עליי ואין לי עם מי לחלוק את זה. אני יודעת שמיכאלה ואימא לא מספיק חזקות להכיל אותי כעת. אני רוצה שלפחות להן תהיה הרגשה שהכל נורמלי.
ושוב אני חושבת שהיחיד שיכול להבין אותי זה ריי. הרי זו העבודה שלו. "מעניין למה בחרת להיות רופא של הנפש?" אני שואלת בקול למרות שהוא לא כאן. ופתאום אני מבינה. מה שראיתי בעיניים היפות שלו, זו התשובה. רק שאני לא יודעת לקרוא אותה. יש בהן כאב מאד עמוק. מעניין אם העיניים שלי נראות כך לאחרים. אולי בגלל זה הם מדברים אליי כך.
אני לוקחת את הנייד ומצטלמת תמונת סלפי. הן בהחלט עצובות, אבל עם זאת אני יודעת בוודאות שאין בהן טירוף. עם הידיעה הזו שאני אהיה בסדר אני מזדחלת מתחת לשמיכה, מתעטפת בה מכל הצדדים כמו רחם שעוטפת עובר.
אני נרדמת מיד. גם החלומות מופיעים מיד. שני האחים מככבים בהם. את פניו של התוקף שלי איננה רואה באף אחד מהם. הן ריקות, אבל את פניו של ריי אני רואה בברור בכל אחד מהם והן רושפות אש כלפי חסר הפנים. אם יכול היה, היה חונק אותו במו ידיו.
המראות האלה נשארים איתי גם אחרי שאני מתעוררת. אני קמה וחושבת מה לעשות עם היום הזה, עכשיו שאני לא הולכת לעבודה.
"הכל בסדר?" מתקבל ההודעה מבלינדה אחראית המחלקה.
"אוף," אני אומרת לעצמי, "ומה אני אמורה לענות על זה?"
"מה אני אמורה לענות לבלינדה?" אני שואלת את מיכאלה בטלפון.
"אני אודיע לה שמתחת שריר בריצה וקשה לך להתנייד," היא עונה לי.
"לא נראה לי. אני מתכוונת לצאת לרוץ. ומה יקרה אם אפגוש מישהו שמכיר אותי?"
"אולי אומר לה שיש לך ווירוס ואת לא רוצה להדביק אף אחד," היא אומרת לי.
"זה כבר נשמע הגיוני, כי ווירוס יכול להיות כל דבר," אני צוחקת.
השיחה הזו מעלה לי את מצב הרוח ואני ניגשת להחליף בגדים. אני מתבוננת על עצמי במראה. אני נראית לגמרי בסדר, רק העיניים עדיין עצובות. אני בוחרת לי בגד ריצה בצבע לבן. אני מחייכת בעצב למראה הבחירה שלי, כאילו הבגד יעשה אותי נקייה וטהורה. אני מחפשת לי בפלייליסט מוסיקה לריצה, נועלת את נעליי ההתעמלות ויורדת בזריזות את המדרגות מהקומה השביעית לרחוב.
אני ממשיכה לעבר הפארק ונכנסת למסלול הריצה הכה מוכר לי. אני אוהבת לרוץ בפארק וכל יום פנוי שאינו יום גשום אני מנצלת לריצה בו. אני רצה כבר רבע שעה, כאשר באחת הכניסות לפארק נכנס גבר שמדבר בטלפון. הוא חוצה את מסלול הריצה לעבר הדשא אבל פתאום חוזר ונעצר. אני מצליחה להתחמק ממנו, אבל תנועה לא זהירה שלו גורמת לכך שהקפה שלו נשפך על חולצת המיזע הלבנה שלי ומכתימה אותה בכתם קפה גדול.
"מטומטמת," הוא צועק לעברי, "תסתכלי לאיפה שאת הולכת!" הוא צועק עליי. העיניים שלו רושפות לעברי.
"סליחה," אני ממלמלת, למרות שיודעת שזו לא אשמתי ומתרחקת ממנו. הדבר האחרון שאני צריכה כעת זה לשמוע הרצאה מגבר עצבני.
אני ממשיכה לרוץ. הרוח פורעת את שערותיי. אני לא טורחת להסיט אותם מעיניי. הרי גם כשהקפדתי על כך שלא יפריעו לי, התנגש בי מישהו והתוצאה מוכתמת עכשיו על חולצתי. אני יודעת שאסור לי להיכנע לחוסר האיכפתיות, אבל ברגע זה אין מי שיוצא אותי משם.
אני כבר ברבע האחרון של הפארק. לידי עוברים רצים אחרים, אבל היום אני אפילו לא מברכת אותם לשלום. הם רואים שאני מתעלמת מהם ומחזירים לי בהתעלמות חזרה. אני לא יודעת בדיוק איך זה קרה, אבל אני מועדת כנראה על אבן והקרסול שלי מתעקם. כאב חד מפלח לי את הרגל, מקרין לכל אורכה. "את עם השטויות שלך מיכאלה," אני ממלמלת בשקט, "למה היית צריכה להמציא לי תרוץ כזה."
אבל אז אני נזכרת שבעצם החלטנו שאומר שיש לי וירוס, ואני כבר לא כועסת עליה.
אני צולעת את שארית הדרך ומגיעה ליציאה מהפארק. איש מהרצים לא נעצר לידי והיום אני לא נעלבת, ההיפך אני שמחה שכך.
ואז הוא מופיע מולי.
הוא מתכופף מיד לידי. "מה קרה לך?" שואל אותי ריי בשעה שהוא ממשש את רגלי הכואבת. אני עוצמת את עיניי מעוצמת הכאב. הוא אוסף אותי מהאדמה עליה אני יושבת, מניף אותי בזרועותיו ונושא אותי מעבר לכביש לבית הקפה.. הוא מושיב אותי ליד אחד השולחנות בפטיו.
"יש פה בפינה בית מרקחת , " הוא אומר, "חכי לי פה." כאילו שיש בי הכח לקום ולברוח עם הרגל הכואבת שלי. "אני אזמין לך משהו לשתות."
אני עוקבת אחריו במבטי. הוא נכנס פנימה מחליף כמה מילים, מצביע עליי ויוצא. הוא חוצה במהירות את הרחוב ונבלע בתוך הבניין בו ממוקם בית המרקחת.
"היי ילדונת," אומרת לי ניקי המלצרית החביבה עליי, "איזה מחזר נאה יש לך." היא אומרת לי ומסתכלת בהערצה לעבר בית המרקחת. "הוא אמר לי שאשאל אותך מה את רוצה לשתות אבל החלטתי שאני יודעת," היא אומרת ומניחה לפני שוקו חם ועוגת שוקולד. על פניה תחושת ניצחון, כאילו ניצחה בתחרות והפרס הוא הגבר שממהר לעברי כעת. היא מחייכת אליו את חיוכה השובב, אבל מתאכזבת לראות שהוא בכלל לא מבחין בה. צר לי על ניקי, אני מאד מחבבת אותה. מצד שני את ריי, אני כך מבינה, אני רוצה לעצמי.
ריי כורע על ברכו לפניי, חולץ בעדינות את הנעל מרגלי. כולו מרוכז בפעולה הזו כאילו הוא בעיצומו של ניתוח מסובך, הוא מוריד מעט את הגרב ואני נבוכה ומושך אותה מעט. הוא מרים את עיניו הכחולות ומחייך לעברי. "זה בסדר," הוא אומר לי, כאילו קרא את מחשבותיי.
"אז כנראה שהרגליים שלי לא כך כל כך מזיעות," אני חושבת לעצמי.
הוא חובש את הקרסול שלי. אני עדיין מרגישה כאב כאשר התחבושת נכרכת סביבו, אבל משתדלת לשלוט בו. "זהו," הוא אומר, "אני מקווה שזה יחזיק לך כך את הרגל שהכאב יעלם."
"אז זה מה שאת אוהבת," הוא אומר בשעה שהוא בוחן מה שניקי הביאה לי, "בשבילי רק קפה בלי כלום."
"הכל בסדר?" שואל ריי, "לקחת רק לגימה קטנה מהשוקו ובעוגה בכלל לא נגעת."
"אני לא הזמנתי את מה שהיא הביאה לי," אני עונה לו.
"אני לא מבין," הוא אומר לי מבולבל.
"ניקי בחרה עבורי. אני מעדיפה לשתות את השוקו קר אחרי שאני רצה, ובטח לא הייתי מזמינה פצצת שוקולד איתו. נראה לי שסחררת את ראשה והיא שכחה זאת," אני עונה לו.
הוא מתעלם מההערה שלי ומרים ידו, רוצה לסמן לה לבוא. אני נוגעת בידו ומורידה אותה. "זה בסדר," אני אומרת לו, "בכל מקרה אני צריכה ללכת."
"את הולכת בגללי," הוא אומר.
"לא," אני עונה לו, "אני לא מרגישה בנוח לשבת פה."
"אני אראה אותך שוב?" הוא שואל.
"אם משהו צריך לקרות הוא יקרה," אני עונה לו. מה אני יכולה לאמר לו? כשנגעתי בך הרגשתי ש… אני לא יודעת להגדיר לעצמי מה אני מרגישה כשאני לידו. אני חייבת להתרחק ממנו כדי שאוכל לחשוב. הלוואי שהכל היה יותר פשוט. גבר ואישה שנפגשו באקראי. אסור לי לחשוב כעת מה יכול היה לקרות.
*
ריי
"תגיד לי מה קורה איתך," אני מדבר אל עצמי, "איך זה שאני חסר מילים מול הילדה הזו. הרי ברור לי שאני רוצה אותה כמו שלא רצית אף אחת. היא היחידה שלוחצת על הקוד הנכון בלב שלי, ובלי שאפילו ניסתה, בלי שהיא אפילו יודעת. אני לא רוצה לפרש לא נכון את התגובות שלה. נוח לי יותר לחשוב שהכל בראש שלי ושאני לא באמת מעניין אותה.
באמת? על מי אני עובד? מה ניסתה לאמר לי כאשר אמרה "אם משהו צריך לקרות הוא יקרה."
אני משלם את החשבון וחוזר לדירה שלי. אני לא רגיל להיות בשעות בוקר פנוי. אני מתקשר לליאם. "בא לך להרביץ קצת ?" אני שואל אותו.
"למי אתה רוצה להרביץ?" הוא שואל אותי.
"ליאם, נו ברצינות. בא לך להתאמן?" אני שואל.
"איתך, תמיד," הוא עונה לי.
"עוד חצי שעה?" אני שואל.
"מה עובר עלייך," הוא שואל אותי בשעה שאנחנו נפגשים אחרי חצי שעה במכון הכושר שהוא מנהל. "ראשית עכשיו עוד בוקר, ושנית המבט שבפנייך מרוחק. אז לפני שאני עולה איתך למזרון אנחנו יושבים ומדברים."
"ממתי נעשית לי פסיכולוג," אני עונה , לא בטוח שאני רוצה לדבר כעת על עצמי.
ליאם לא עונה לי, ניגש להכין לנו תה צמחים מעלים שהוא קוטף מהגינה הקטנה מאחורי המכון. הוא לוקח חבילה של בסקוטים. "יש לי ידידה," הוא אומר בשעה שאנחנו יוצאים לשבת על הספסל בחוץ, "היא ישראלית שנולדה בקיבוץ בישראל. קוראים לה אור-לי. היא לימדה אותי לטבול את הביסקוויטים בתה. תמיד שאני חושב על אהבה אני נזכר בה. היא אהבה אותי, אבל הלב שלי היה שייך למישהי אחרת שאהבה מישהו אחר. מין תסבוכת שכזו. הייתי טיפש והפסדתי אותה. כל פעם שאני שותה ככה את התה שלי אני חושב עליה."
"לא ידעתי שאתה ממציא סיפורים," אני אומר לו.
"בחיי רובינס, זה סיפור אמיתי," עונה לי ליאם.
"יש לי שם, אתה יודע. הייתי מעדיף אותו על שם משפחתי," אני אומר.
"אני מבין," הוא עונה לי, "שתה מהתה ותטבול בו ביסקוויט."
"רצית שאדבר אז הנה לך," אני עונה לו ולוקח נשימה אחת עמוקה, "יש לי אח שקוראים לו אוונס. הוא ניסה לאנוס מישהי. היא באה לבית החולים בו אני מסיים לשמחתי את ההשתלמות שלי מחר. היא היתה אמורה לעבור איבחון אחרי התקיפה."
"העיניים שלך מתרככות כשאתה מדבר עליה," אומר לי ליאם.
לעזאזל אתו. הוא קורא אותי כמו ספר פתוח.
"בוא נכנס להתאמן," אני אומר לו.
"ריי, אנחנו לא סיימנו את השיחה הזו. אני רוצה לשמוע אותך אומר את זה," הוא אומר לי.
"אני מאוהב בה. מרוצה?" אני רוטן.
"אתה שמעת מה אמרת?" הוא שואל אותי.
"אתה צוחק עליי?" אני עונה לו ברוגז.
"לא. אני חבר שלך. אני רוצה שתאמר זאת עכשיו שוב, רק בלי לכעוס. כי אם אתה כועס אין למילים שלך תוקף."
"הרי זה משולל כל היגיון. אתה מבין שאני האח של התוקף שלה? איך אני בכלל יכול לחשוב שהיא תרצה להיות איתי בקשר," אני עונה לו.
"ריי, אתה חושב שאני אדם חכם?" הוא מפתיע אותי.
"מאד," אני עונה לו.
"אז בוא נתחיל מהתחלה, או מהאמצע. קרה היום משהו שגרם לך להיות כל כך נסער שאתה רוצה להוציא את כל מה שמציק לך על שק החבטות במכון. מוכן לדבר על זה?"
אני מוחא כפיים. "וואו, זה היה בהחלט נאום מרשים ידידי. אתה חושב שכל פעם שאני בא להתאמן זה כי משהו מציק לי?" אני צוחק.
"שלא תגיד שלא נתתי לך הזדמנות. אני יודע שקרה משהו, אתה יודע שקרה משהו, אבל בוא נשאיר את זה באוויר. יש לך דקה לעמוד על המזרון," הוא אומר ופונה לכיוון הכניסה למכון.
"פגשתי אותה היום במקרה. היא עיקמה את הקרסול ועזרתי לה לחבוש אותו," אני אומר.
הוא ממשיך ללכת. "רצית לשמוע ועכשיו אתה הולך?" אני צועק אחריו. הוא מסתובב אליי. "היא אמרה לי שאם משהו צריך לקרות הוא יקרה."
"אז מה עכשיו? אתה מחכה שהיא תעקם את הקרסול השני?" הוא שואל אותי במבט רציני שמבלבל אותי.
"מה אתה בעצם אומר לי. שאני צריך ליצור איתה קשר?" אני שואל.
"אני חושב שאתה יודע בעצמך את התשובה," הוא עונה לי.
אני מוציא את הנייד שלי מתיק האימונים ומחליט לשלוח לה הודעה ברשת החברתית, אבל אז נשמע צלצול. אני מעיף מבט במסך. "בית החולים הר סיני." הלב שלי מגביר את פעימותיו. הרי זה המקום בו עובדת דניאל. זו היא?
"אני מבקש לדבר עם ד"ר רובינס," אומר קולו של גבר מעבר לקו.
"מדבר," אני עונה בקול דרוך.
"שלום ידידי, מדבר ד"ר מקס גילברט. רשום אצלי שאתה עומד לסיים בקרוב את ההתמחות שלך, ושמעתי היום שהגשת בקשה לבית החולים שלנו. האם יש סיכוי שתסכים לדון איתי על משרה במחלקת ילדים?"
אני המום. כאילו מישהו קורא אותי כעת מלמעלה. ברור לי שאני רוצה לעזוב את בית החולים לפגועי נפש, וגם ברור לי שאני רוצה להתרחק המחלקה הפסיכיאטרית בכלל.
"אפגש איתך בשמחה," אני עונה לו.
"אני חייב להודות שמאד התרשמתי ממך בשעה שעבדת אצלנו במסגרת לימודיך. בהתחשב במצבים המאד לא פשוטים איתם מתמודדים הילדים כאן, חשבתי שזה יהיה רעיון טוב שיהיה לנו כאן רופא כמוך במשרה מלאה," אומר ד"ר גילברט.
"זה נשמע לי בהחלט אתגר מעניין ומאד מדבר אל ליבי," אני עונה לו, "אינני עובד השבוע כך שאני פנוי להיפגש איתך מתי שנוח לך."
"חצי שעה זה מוקדם מידי?" הוא שואל.
"אם תסכים לקבל אותי בבגדי האימון שלי אהיה שם," אני עונה לו.
"אם כך נתראה בקרוב," הוא עונה לי.
"אתה לא מאמין איך דברים מסתדרים לי," אני אומר לליאם, "קיבלתי הצעת עבודה בבית החולים…של דניאל."
"דניאל זו האחת?" הוא שואל.
"כן, היא אחות חדר לידה," אני עונה לו.
"אני כל כך מצטער," הוא אומר ופניו מתמלאים בכאב, "היא ילדה מדהימה."
"אתה מכיר אותה?" אני שואל מופתע.
"דניאל מולן," הוא מאשר לי שהוא בהחלט יודע מי היא, "היא מתאמנת פה קבוע. דווקא היא? היא הרי יודעת להגן על עצמה. אז בה אתה מאוהב? יש לך טעם מעולה."
בכל זאת אני עוזב את ליאם וניגש הביתה להחליף בגדים. אני כל כך נסער ממה שהוא סיפר לי על דניאל. אני נכנס לדף שלה ברשת החברתית. בתמונותיה אין שום רמז לכך שהיא מתאמנת. בעצם פרט לתמונות עם חברות או מיכאלה אין שם הרבה מידע עליה.
אני לוחץ לאחר כמה דקות של היסוס על בקשת חברות. "עכשיו הקלפים בידך ילדה," אני מדברת אליה כאילו שהיא כאן לידי.
*
דניאל
"מה אמרת לבלינדה בקשר לסיבה שאני בחופש?" אני שואלת את מיכאלה בטלפון בשעה שאני פותחת את דלת הדירה ונכנסת פנימה.
"אוי דניאל אני מצטערת, שכחתי לענות לה," היא עונה לי.
"רק שתדעי לך שבגלל המילים שלך נקעתי את הקרסול," אני עונה.
"אוי דניאל אני מצטערת," היא אומרת לי.
"זו המנטרה החדשה שלך? אוי דניאל אני מצטערת?" אני שואלת, "כי אם כן אז אין לנו על מה לדבר."
"מה יש לך דן דן? קמת במצב רוח רע?" היא שואלת.
אני חוששת שתקלוט מה שאמרה ולכן עונה מיד: "אני בסדר גמור, רק רציתי לברר אם התקשרת, כדי שלא אומר לה משהו אחר כיוון שהיא שלחה שוב הודעה. אני אתקשר אליה."
וכך אני עושה. אני מרימה טלפון לבלינדה. "מצטערת, יצאתי לריצה בלי הנייד ועיקמתי את הקרסול. רק כעת חזרתי."
"אני יודעת שביקשת חופש אבל מרסי בחדר לידה וד"ר פרידמן צריכה אותך," היא אומרת לי.
"תני לי כמה דקות להתארגן," אני מבקשת. אני מסיימת את השיחה ומתקשרת לבית החולים שישלחו לי נהג לאסוף אותי. אני יודעת שיש לי חצי שעה להתארגן.
אני שמה את החולצה המוכתמת בגיגית עם סבון, בשעה שאני הולכת לשטוף את עצמי בזריזות. הרי אינני יכולה להגיע ללידה כשאני מזיעה מריצת הבוקר. אני חופפת את שערי. בגלל שאין לי זמן מיותר אני רק מייבשת אותו במגבת ומודה על כך שהוא חלק ומסתדר מעצמו. אני הולכת לבחור לי בגדים. מרסי עומדת ללדת בת ולכן אני בוחרת סט בוורוד, לוקחת את תיק המיילדת שלי, מעיפה מבט אחרון ופונה בצעדים מהירים לכיוון הדלת.
הקרסול דואג להזכיר לי שהוא פגוע וזרם של כאב מפלח לי את הרגל כלפיי מעלה. אני צולעת את שארית הדרך לדלת. אני מעיפה מבט אחרון לראות שלקחתי הכל ויוצאת מהדירה.
הנהג שבא לאסוף אותי רואה אותי צולעת לעברו וממהר לצאת מהרכב ולתמוך בי. "מה קרה ילדונת?" הוא שואל, "זה מהאימון?"
"כן," אני עונה לו, "רצתי הבוקר בפארק."
"את כבר השלישית הבוקר שאני שומע היום שנפצעה. מרק מאורטופדית וג'ואל מעיניים גם נפצעו הבוקר." אני מחייכת בנימוס. עומד לי על קצה הלשון אם הם גם… אבל מבינה שזה ממש לא לעניין.
"יום יפה היום," אני אומרת לו, "מקווה שימשיך כך ולא ירד גשם."
"בהחלט," הוא אומר לי ועוצר לי אחר כמה דקות ליד הכניסה לבית החולים. הוא רוצה לצאת לעזור לי, אבל אני מסמנת לו שאין צורך.
"היי ילדה," אומר לי השומר בכניסה, "מתי כבר אפשר יהיה לקרוא לך ד"ר?"
"למה אתה חושב שאי פעם אהיה רופאה?" אני שואלת בפליאה.
"שמעתי שמדברים על זה במסדרונות," הוא אומר, "אמרו שבטח אחת כמוך תהיה בסוף רופאה." האמת שאני יודעת שאומרים את זה, רק הפליא אותי שהוא יודע. אני נפרדת ממנו ומדדה לכיוון המעלית. בזווית עין, בשעה שדלת המעלית נסגרת נדמה לי שאני רואה את ריי. אני רוצה לפתוח את הדלת אבל המעלית כבר בתזוזה. "יופי, עכשיו אני מדמיינת אותו," אני גוערת בעצמי.
"הגעת," קוראת אליי בשמחה אמה של מרסי, "מרסי חששה שלא תגיעי."
"מדוע? הרי הבטחתי לה שאבוא," אני עונה לה. "כי מי יכול היה לחשוב שאותקף ואתרסק כולי," אני מדברת לעצמי בראש.
אני עוטה על פניי חיוך בשעה שאני נכנסת, מנסה לגרש את מה שאני מרגישה באמת. זה לא קל להעמיד פנים כאילו הכל שיגרתי אצלי, ובכל זאת אני עושה זאת. אפילו על ריי אינני חושבת, שזה די נדיר בשעות האחרונות.
"ידעתי שתבואי!" קוראת לעברי מרסי, מנסה להתכחש למה שבטח אמרה לפני כמה דקות.
אני ניגשת לקרצף את ידיי, בוחרת זוג כפפות סגול וניגשת לבדוק את מרסי. אמנם ד"ר פרידמן בחדר, אבל היא מפנה לי את המקום מול רגליה המפושקות של היולדת.
"איזה יופי," אני אומרת למרסי, "את עושה עבודה נפלאה! הקטנטונת שלך כמעט כאן. בקרוב תזכי לחבוק אותה בזרועותייך."
אני הולכת הצידה כדי לרשום הערות.
"את מבינה למה קראתי לך?" לוחשת לי ד"ר פרידמן.
"הזמנת חדר ניתוח?" אני לוחשת לה חזרה.
"היא נראית כעת רגועה, אבל היא הסטרית לגמרי, אפשר להבין אותה. הכאבים שלה באמת בלתי נסבלים, והיא בלי אפידורל," אומרת ד"ר פרידמן בשקט.
"אני לוקחת פיקוד," אני אומרת לה.
"יקירתי, אני רואה שאת עובדת קשה מאד, אני מחברת אותך לחמצן שיקל עלייך," אני אומרת ומניחה את המסיכה על פניה. "אני כבר חוזרת," אני מוסיפה בחיוך, אבל לא מספקת לה את הסיבה מדוע אני יוצאת.
"תארגני לי דחוף חדר," אני אומרת לאחות בחדר ניתוח, "גם היולדת וגם העוברית במצוקה."
אני חוזרת במהירות לכיוון החדר. אני עוצרת במטבחון וממלאת כוס עם קרח מרוסק. אני רוצה שמרסי תחשוב שבגלל זה יצאתי. אסור בשום פנים ואופן שתבין מה המצב. ביחוד נסיכה כמוה שנלחצת מכל מצב.
אני מגישה את הקרח לבעלה של מרסי שעומד מבולבל ונרגש. "אל תיתן לה לאכול את הקרח, רק תקרר לה את השפתיים. זה חשוב שלא תכניס כלום לפה," אני חוזרת על דבריי מוודא שהוא מבין.
"אז מה נשמע גברת מורגן," אני פונה לאימא של מרסי ורומזת לה להתקרב אלי. אני מצביעה על הגיליון שבו אני כותבת. הוזמן חדר ניתוח. "אני צריכה אותך חזקה. אני מכירה את הבת שלך. אסור שתכנס כעת להיסטריה."
אני נושמת עמוק. הגיע הרגע לספר למרסי שהיא נכנסת לניתוח חירום. "קראתי את מה שכתבו פה לפניי. אני חושבת שהלידה שלך באמת ארוכה מאד. אנחנו שוקלים להכניס אותך לחדר ניתוח. אין טעם שתסבלי כך עוד כמה שעות."
אולי זה הקול הרך או החיוך על פניי שמונעים ממרסי להבין כמה חמור המצב, והיא נשארת באופן מפתיע רגועה.
*
אני יוצאת מותשת מחדר הניתוח אבל על פניי חיוך גדול. "מזל טוב לכם. הכל עבר בשלום," אני אומרת למשפחתה של מרסי שיושבת דרוכה מחוץ לחדר הניתוח. היא עדיין בהשגחה בטיפול נמרץ אבל אנחנו לא חוששים עוד לחייה. התינוקת שלכם יפיפייה ואחרי ביקורת הרופא פעם נוספת, תוכלו לראות אותה.
"למי היא דומה?" שואל בעלה של מרסי.
"סליחה, הייתי בטוחה שעשיתם צילום תלת ממדי וראיתם," אני אומרת, "היא דומה לך שתי כמו טיפות מים," אני אומר לאבא הנרגש, "היא נראית בדיוק כמו האחים שלה, רק שהיא בת."
"את נשארת להשגיח עליה?" שואלת אמה של מרסי.
"בטיפול נמרץ יש אחיות שמתמחות בנושא גברת מורגן, אני בחופשת מחלה. נקעתי את הרגל ובאתי במיוחד ללידה של מרסי," אני עונה לה ופונה ללכת.
"אם זה עניין של כסף, אני אשלם לך," היא אומרת.
"אני אעמיד פנים שלא שמעתי את זה. זו לא הדרך שאנחנו עובדים פה. תפקידי מוגדר לחדר לידה, ואם יש צורך חדרי הניתוח הקשורים אליו," אני עונה לה, "אני לא עובדת בשמירה על יולדות. לשם כך יש צוות מיוחד שמתוגמל על ידי בית החולים."
אני יודעת שגברת מורגן לא מרוצה מהתשובה שלי.
"כפי שהסברתי לך באתי במיוחד ללידה. אני רוצה כבר לחזור הביתה ולנוח," אני אומרת לה לנוכח המבטים הלא מרוצים שהיא שולחת אליי.
"אני מבין שמגיע לכם מזל טוב," אני שומעת את קולו של ריי מאחוריי, "את מוכנה לבוא הביתה?"
אני משתדלת לא להראות מופתעת. אני מסתובבת אליו. "אז גם לי יש חדשות טובות. המשרה הזו שסיפרתי לך עליה כאן בבית החולים היא שלי," הוא ממשיך לשחק את התפקיד.
"איזה יופי אני כל כך שמחה בשבילך," אני אומרת לו בשמחה.
"תודה. אני לא יכול כבר לחכות לעבוד במחלקת ילדים. סוף סוף בית החולים ההוא מאחורינו," הוא מסיים את דבריו.
"ברשותכם אני אקח את האישה שלי הביתה. היא חייבת לתת לקרסול שלה לנוח," הוא אומר למשפחת ההמומה של מרסי, "ושוב ברכות לתוספת החדשה למשפחה."
ריי מושיט לי את זרועו שאשען עליה. "הייתי מרים אותך על הידים ונושא אותך החוצה, אבל מבין שזה מוגזם," הוא לוחש לי.
אנחנו נכנסים למעלית. אני רוצה לשאול אותו איך ידע למצוא אותי, אבל לא מספיקה. "תדעי לך שאני באמת מאד מאושר להתחיל לעבוד פה. הימים האחרונים הבהירו לי שאין לי כל רצון לעבוד בבית החולים ההוא. אני כל כך שמח שהוצעה לי העבודה הזו. עברתי פה התמחות בעבר והצוות כאן מדהים. אנשים עם לב ענק וחמלה. לא כמו.."
"אישה שלך, אה?" אני אומרת לו, "אתה יודע שהצהרה כזו מחייבת."
"אמרת לי שמה שצריך לקרות יקרה. שלחתי לך הצעת חברות ברשת החברתית. ראיתי שלא נכנסת אליה מאז הפעם האחרונה שראיתי אותך. קיוויתי שאת בעבודה ולכן לא עונה לי. כשסיימתי את הריאיון ידעתי שזו את שאני רוצה לשתף אותה בשמחה שלי. שאלתי עלייך במודיעין ואמרו לי שאת כאן ונכנסת ללידה."
"אז פשוט באת," אני אומרת.
"לא פעם אחת," הוא עונה לי, "הרי אי אפשר באמת לדעת כמה זמן לידה אורכת. כאשר ראיתי שהיא מתארכת דאגתי ונשארתי. אני מניח שהרגל שלך כואבת מאד כעת ולכן חיכיתי כדי לקחת אותך הביתה. אני גם יודע שאת לא במיטבך."
"הביתה? אני שואלת, "שלי או שלך?"
"את זה אני משאיר לך להחליט. כל עוד תתני לי להיות שם איתך זה באמת לא משנה לי."
האם תלך דניאל עם ריי? ואם כן לאן?
המשך יבוא…
בר אבידן
מאמינה באהבה