מיכאלה
אני מסתכלת על דניאל. היא פוסעת לצידי ושקועה בהרהוריה. "הודעתי במחלקה שלא תגיעי השבוע לעבודה," אני אומרת לה.
"סיפרת להם מה קרה?" היא שואלת אך איננה מסתכלת עליי.
"אמרתי להם שאת חולה," אני עונה לה, "לפי מה שהבנתי מהמפקח ניקו, הם לא עומדים לפרסם את השם שלך."
"זה לא עובד ככה מיקי," היא עונה לי, "אני אצטרך להמציא להם אישור מחלה."
"שזה לא ידאיג אותך כעת," אני עונה לה, "נתמודד עם זה כשיגיע הרגע."
"הרגע למה מיקי? אני אשן הלילה במיטה שלי ויהיה בסדר," היא עונה לי.
אני לא אומרת לה שאני יודעת שהיא רחוקה מלהיות בסדר. להתמודד עם ניסיון האונס ואחר כך עם האשפוז המפתיע, זה לא עניין של מה בכך. אין לי מושג מה עוד מצפה לנו.
"בואי נלך לאכול ארוחת בוקר בקפה שרלוט," אני אומרת לה. אני יודעת כמה היא אוהבת את המאפים בבית הקפה בלב העיר. היא זו שגרמה לי להתאהב בקינוחים האיטלקיים כשעוד היתה סטודנטית בבית הספר לסיעוד.
"שוקו חם עם קצת קצפת וטירמיסו, פעמיים בבקשה," אני מבקשת מהמלצרית בשעה שדניאל בוחנת את התנועה מעבר לחלון הזכוכית הגדול המשקיף לרחוב.
"בוקר נפלא היום. מה דעתכן לשבת בפטיו?" שואלת המלצרית.
"כן בוקר נפלא," חוזרת אחריה דניאל, "השמש זורחת במיוחד בשבילנו והציפורים מצייצות בעליצות. הכל לכבודנו רק כדי שנזכור שהחיים זורמים הלאה."
אני מציצה לעברה בחשש. אני רואה את הסדקים מתהווים בה. היא מתיישבת ליד אחד השולחנות, ועוברת לאחר, עד שהיא בוחרת בשולחן הכי מוסתר בפינה. "דן דן, השמש כמעט שלא מגיעה לשם."
"בשביל מה אני צריכה את השמש. שום דבר לא יצליח לחמם אותי כעת," היא עונה.
אם היה לי ספק. עכשיו אני יודעת. אחותי מתרסקת לרסיסים מול עיניי. "את מבינה כמה זה מטורף," היא אומרת לי בעיניים מלאות בדמעות, "העובדה שמכולם האח שלו הוא זה שהיה אמור לטפל בנפש השבורה שלי?"
אני שותקת ומקשיבה לה בשעה שהמלצרית מגיעה עם המגש. היא מניחה לפני כל אחת מאתנו את הכוס בעל הרגל הגבוהה המלאה בשוקו ועליו קצפת וקינמון. "הרשתי לעצמי לבזוק לכן קינמון, אני מקווה שזה בסדר. הייתי צריכה לשאול קודם."
אני בספק אם דניאל הייתה מרגישה בו. "זה פשוט נפלא כך," היא עונה לה וחיוך מרוח על פניה. את עיניה הדומעות היא מסתירה במשקפי האודרי הפבורן שלה.
אני משתדלת להתמסר לקרני השמש המלטפות, לספוג מהן קצת שפיות. אני יודעת שאני צריכה להתקשר להורים ולספר להם. אמנם אמרתי לדניאל ששמה לא יפורסם, אבל אני ממש לא בטוחה.
"מאמי מה את עושה היום?" אני שואלת את אמא שלנו.
"אני באירוע התרמה אחר הצהריים, בבוקר אני פנויה. מה איתך מיקי?" היא שואלת.
"עוד שעה אני אצל דן דן בדירה, תבואי?" אני שואלת.
"בטח. אני לא אוותר על יום כייף עם הבנות שלי," עונה אימא בשמחה.
אני משפילה מבטי. מקווה שדניאל לא שמעה את המילים של אימא על יום כייף. נישבר לי הלב. בשביל דן דן וגם בשביל אימא. אני חושבת על קלואי הקטנה. אני לא יודעת איך הייתי שורדת את הידיעה אם מישהו היה עושה דבר כזה לבתי הקטנה. אני מבינה שבעצם גם אני שבורה ממה שעובר עליה.
הטלפון של דניאל מצלצל. אני מציצה לראות מי מתקשר. "המרכז לטיפול בקורבנות" הוא השם שמופיע על הצג.
"שמי מרים האם אני מדברת עם דניאל מולן?" היא שואלת.
"מדברת," אומרת דניאל כשהיא בוהה במסך.
"הייתי רוצה להיפגש איתך," אומר מרים, "אני רוצה לבדוק איך את מרגישה."
"אני בסדר," עונה לה דניאל.
"בכל זאת, זה הנוהל במצבים כאלה," אומרת מרים.
"מצבים כאלה," חוזרת דניאל על דבריה.
"נשאל אותך רק כמה שאלות ונשחרר אותך," היא אומרת, "את בבית?"
"אני אהיה בבית עוד…" דניאל מרימה את עיניה אלי.
"עוד שעה," אני לוחשת לה.
"עוד שעה," היא עונה למרים.
"אם כך אגיע בערך עוד שעתיים," היא עונה.
אני מרגישה את הסערה על פניה של דניאל. "למה הם לא מניחים לי," היא אומרת, "הרי מסרתי את כל מה שקרה למשטרה."
אימא מקשיבה בדמעות למה שדניאל מספרת לה בקול נטול רגשות. היא לא מתאמצת בכלל לשמור על איפוק. הדמעות של אימא זורמות כמו ברז שנשאר פתוח בכיור. היא ניגשת לחבק את דניאל אבל דניאל נרתעת לאחור. "אני מצטערת אימא, אני לא מסוגלת שמישהו יגע בי כעת."
*
"אני מבינה ילדה שלי," היא אומרת לה, "הלוואי והיו לי מילים לאמר לך. אני כאן מתי שאת צריכה. אם יש משהו שאני יכולה לעשות בשבילך רק תאמרי."
"יש רק דבר אחד שאני מבקשת," היא עונה לה, "אל תרחמי עליי. אל תדאגי לי. אני חזקה יותר ממה שאת משערת לעצמך. חינכתם אותנו טוב," היא אומרת ומחייכת חיוך עצוב.
הצלצול בטלפון הפנימי מפסיק את השיחה. אני ניגשת לענות. "זו מרים מהשרות לעזרה לקורבנות."
אימא שומעת זאת וקול של בכי נפלט מפיה. היא ממהרת לקום ונכנסת לאמבטיה. "תגידי לאימא שתלך," אומרת לי דניאל, "כל המעמד הזה קשה לה. הביקור הזה יהיה יותר מידי בשבילה. אני אצטרך לחזור על הסיפור שלי ואני לא רוצה שתשמע אותו לפרטי פרטים. בואי נחסוך את זה ממנה." אחותי האצילה. בשעה כל כך קשה היא חושבת על אימא שלנו ולא על עצמה.
*
ריי
אני יודע שרכשתי לי היום אויבת, אבל לא יכולתי לשתוק על העוול שנעשה לדניאל. אולי גם אתם חושבים שאני מתחסד, אבל אתם ממש טועים. כבר הסברתי לכם שאין לי שום רגש כלפי אוונס. לא באמת מעניין איתי מה יקרה לו. הוא עשה מעשה נורא שלא יעשה, ועליו לשלם על כך. דניאל לא יוצאת לי מהראש. העיניים המדהימות שלה שיירו לעברי חיצים, התרככו. עוצמת הכאב שבהן רק גרמה לי לרצות לחבק אותה ולנחם אותה.
אני יודע שממש אסור לי להיות חשוף כך לחולה. אם אפשר להגדיר אותה כך. הסיבה שזה קרה כי מעולם לא היה לי צורך להקים חומת סביב הרגש שלי, כי הוא לא היה חי. כבר הרבה מאד שנים אני לא מרגיש כלום. מה אם כך יש בה שגורם לי לתגובה כזו?
אומרים שהעיניים הן הראי של הנפש. האם זו הסיבה? בגלל שצללתי לתוך הנפש הפגועה שלה? אני מאגרף את ידיי בזעם. יש לאוונס מזל גדול שהוא לא נמצא לידי. אינני יודע איך הייתי נוהג כלפיו עם כל הכעס שעולה בי כעת.
אני יודע דבר אחר. חשוב לי ללכת אליה ולאמר לה שלא ידעתי מי היא כאשר נכנסתי לחדר. אי אפשר הרי להאשים אותי, שכן הרופאה שהייתה אמורה לבחון אותה לא ידעה.
אני בודק שוב את התיק של דניאל לראות אם העלו מידע כלשהו עליה, אבל לא מתפלא שכתוב בו רק "שוחררה על ידי ד"ר ר. רובינס."
אני חסר סבלנות. את הסבב של הבוקר כבר סיימתי ואין לי ממש חשק להיות פה. אני מכין לי כוס קפה שחור חזק בלי חלב, לוקח סיגריה ויוצא לעשן בחוץ. אני כועס על עצמי שאני לא ניגמל מההרגל הזה של לפרוק את המתח באמצעות הסיגריה. אני שואף לתוכי את העשן ונושף אותו החוצה ממני לאט. המחשבות שלי מתפזרות ואני יכול להתרכז רק בעשן שנפלט מריאותיי החוצה.
"מה עובר עלייך דוקטור?" אומרת לי מוריה. היא האחות האהובה עליי בכל בית החולים. ההורים שלה היגרו לכאן מישראל ויש בה את הפתיחות שאומרים שיש לישראלים. היא בחורה יפיפיה, אבל מעולם לא ראיתי בה מועמדת לסקס. אני נהנה לדבר איתה ויודע שהיא הייתה רוצה יותר מזה. לא פעם היא מנסה לפתות אותי ולעולם איננה מתייאשת.
"אני יודע למה אני בחרתי לצאת לשליחות הזאת של ריפוי הנפש, אבל לעיתים תוהה מדוע אחרים בחרו בה. האם זה פשוט מקצוע שנראה להם נחמד?" אני אומר לה.
"אתה מדבר על ד"ר מיין," היא אומרת, "לעיתים אני תוהה האם זה הצד הסדיסטי שבה שהביא אותה לכאן. היא כל כך חסרת רגישות. שמעתי מה קרה אתמול. אני לא יכולה לאמר שאני המומה מכך שאישפזה את הילדה המסכנה הזו. אתה יודעת שהיא מאוהבת בך. כמו…כולנו."
"בבקשה תאמרי לי שאת לא רצינית. את חושבת שהיא בכלל יודעת לאהוב האישה הזו? זה לא קשור אליי," אני עונה לה.
"אגב אלייך," היא אומרת, "באתי לספר לך שאחיך אוונס הגיע לאבחון. הייתי מציעה לך להעלם מפה לכמה שעות. מעניין מה ד"ר מיין תאמר עליו, עכשיו כשאתה יודע שהיא מאוהבת בך."
הנייד בכיסי מצלצל וקול של הודעה נכנסת נשמע. עכשיו גם פקד ניקו מודיע לי: "אוונס נשלח לאבחון במוסד שלך. מציע לך להעדר ממנו כמה שעות."
אני מחייך לעצמי. "אני אשמע לעצתך," אני אומר למוריה, "אם מחפשים אותי אני בנייד. מקווה שהוא יישאר דומם היום."
"ועוד עצה קטנה," היא אומרת לי, "תפסיק לעשן. זה עושה קמטים סביב השפתיים וחבל, כי שלך.."
"מוריה!" אני נוזף בה.
"סתם צחקתי," היא אומרת נבוכה.
אני לא יודע אם הכרכורים האלה סביבי בגלל שאני הכי חדש כאן, או בגלל שיש בי משהו שגורם לנשים כאן לדבר שטויות. כך או כך זה לא משנה כיוון שאני לא מעוניין באף אחת מהן. בעקרון אני לא מעוניין בשום מערכת יחסים. אני לא מרגיש שיש בי אפילו מעט לתת למישהי מהבחינה הזו. אני לא יודע מה זה הרגש הזה שנקרא אהבה. שנאה דווקא כן, ואיתה אני לומד להתמודד.
כיוון שקיבלתי כמה שעות במתנה באמצע היום אני הולך לבר הסוס הדוהר. פה באמצע העיר העסוקה ביותר ביבשת, הקימו כמה חברים מהמערב בר בסגנון של המערב הפרוע. בר עם שירי קאנטרי ובובה דמויית פר שאפשר להתאמן עליה.
אני הולך ברגל לבר שנמצא כמה רחובות מבית החולים. כמו תמיד אני תוהה על ההבדל הזה בין השקט של הטירוף שבבית החולים לחיים השוקקים בחוץ. אנשים ממהרים ממקום אחד לשני, יש כאלה שהולכים דווקא לאט וסוקרים את חלונות הראווה הגדולים, וישנם גם כמה קבצני רחובות שמביטים בהם ממקום מושבם על קרטון שמונח על הריצפה המטונפת.
אני מרגיש כל כך מותש, והולך בצעדים כבדים לעבר הבר. הראש שלי ריק. לא חושב על אוונס, לא חושב על כלום. אני מצטמרר כאשר אני רואה בכניסה לבר סרט צהוב קרוע. "נא לא לעבור" כתוב עליו. זה הסרט שבו מסמנת משטרה אזור שהתרחש בו פשע. רעד עובר בגופי. לא טרחתי לקרוא פרטים על מה שקרה אבל אני מרגיש: כאן זה קרה.
"צהריים טובים ד"ר רובינס. אתה בסדר? אתה נראה חיוור," אומר לי ג'יימס הברמן.
"ראיתי בחוץ סרט צהוב," אני אומר לו, "מה קרה כאן?"
"אל תשאל," הוא עונה לי, "אחד הקליינטים השתכר ותקף ילדונת שעבדה פה כשהייתה סטודנטית. היא באה לבקר. לא שמעת על זה? אני חושב שלקחו את ליזי לטיפול בהלם בבית החולים שלך. היא לקחה את זה כל כך קשה. כאילו שהיא אשמה במה שקרה כיוון שהילדונת באה להביא לה מתנה ליום הולדתה."
"ילדונת?" אני שואל, "מותר לכם להעסיק בבר ילדות?"
"טוב דניאל היא לא בדיוק ילדונת, אבל יש בה משהו שגרם לכולנו לקרוא לך כך."
אז עכשיו אני יודע בוודאות שכאן דניאל הותקפה וזה גורם לבחילה לעלות במעלה גרוני. אני ניגש לשירותים ומקיא.
ג'יימס כנראה שומע אותי וממהר אליי. "אתה לא מרגיש טוב," הוא קובע, "אני אכין לך כוס תה עם לימון ודבש."
אני רוצה לספר לו. אני כל כך זקוק להקיא את הרעל הזה ממני, אבל יודע שעדיף שאשתוק. אני יושב ליד הבר, ידי עוטפות את ספל התה החם שג'יימס הכין לי. אני עוצם עיניי וזוג עיניים כחולות מופיע מולי מתוך האפילה. אני מבין כעת שאני לא אדע שקט עד שאדבר איתה, שאבקש את סליחתה על מה שקרה שם ביום שהגיעה לפגישה עם ד"ר מיין.
אני יודע שאני צריך להתנהל בזהירות. אני רופא והיא היתה מאושפזת בבית החולים. אני גולש לאתר בית החולים ומחפש את הפרטים של מיכאלה אחות של דניאל.
אני יוצא מחוץ לבר. מתיישב על גדר הבטון ומתקשר למיכאלה. "ד"ר רובינס מדבר," אני אומר למרות ששמי מופיע וודאי על צג הנייד שלה.
"אני לא יכולה לדבר כעת, יש לנו ביקור," היא עונה ומנתקת.
אני מבין יפה מאד על מה מדובר. "הנה זה התחיל," אני אומר. אני מרגיש מועקה גדולה. אני כל כך רוצה להיות לצידה כעת. אולי אסור לי לאמר זאת בתור איש של צוות המטפל במקרים כאלה, אבל אני יודע איך פועלות הרשויות במקרים כאלה וזה ממש מרתיח אותי.
אני יודע שאני חייב להיפגש איתה עוד היום ולכן אני חוזר לבר והפעם מבקש כוסית של וויסקי. אני יודע שאני צריך להרגיע את הנפש שלי. אני שמח לראות שהפעם ג'יימס לא מתווכח איתי ומוזג לי כוסית בתוספת קרח. הוא מניח לפני צלחת עם חטיפים. "תאכל," הוא אומר לי, "זה לא טוב לשתות על בטן ריקה."
שוב מצלצל הטלפון. זו מוריה. "ד"ר מיין אמרה שבשל המצב רצוי שתיקח כמה ימי חופש. אוונס נשאר כאן למשך כמה ימים."
"תודה שהודעת לי," אני אומר ומרגיש הקלה עצומה, ועדיין אני יודע שהקשה מכל לפניי.
אדם מהצד לא יבין זאת. מדוע אני דואג לה ולא לאחי. אני מבין שבסיפור הזה אני לגמרי בצד שלה. איך זה? היא אישה זרה שכל מה שאני מכיר בה הוא זוג עיניים כחולות מדהימות שנחות לי בתוך הגוף ועושות בי שמות. אולי תאמרו שאני בוגד. שהייתי צריך לתמוך באחי. הרי הוא בשר מבשרי ולא משנה מה עשה. אז זה בדיוק הסיפור של חיי. אני אתמוך בו אם יצטרך עזרה כספית, למרות שאני בספק. הרי אני בא ממשפחה מאד מבוססת ואני לא חושב שזה השתנה בשמונה שנות התנתקותי ממנה. אבל נפשית, זה משהו אחר.
אני לא יכול לשכוח את התגובה שלו ביום שעזבתי. את השנאה כלפיי על כך שאני מתייחס להורים בצורה כזו. אתם קולטים? אני הייתי ילד מוכה במשך שנים ואבא שלי הוא הקורבן בסיפור? עכשיו שאני חושב על זה אני מבין מה מושך אותי לדניאל. הסיפור הבלתי פתור שלי.
"אני לא יודעת מה אתה רוצה," יורה לעברי מיכאלה בשעה שהיא מתקשרת אליי שעה מאוחר יותר, "אחותי לא מתכוונת להגיש נגדך תלונה, אם זה מה שמטריד אותך."
"את לא מבינה," אני עונה לה, "תאמרי לה שאני רוצה להיפגש איתה לכמה דקות. ולא, זה לא קשור לאוונס."
"אני באמת לא מבינה," היא עונה לי, "זה בכלל אתי מה שאתה עושה?"
"תמסרי לה את מה שביקשתי. תני לה להחליט," אני אומר.
"היא מותשת מכל הפגישות האלה," היא עונה לי.
"הפגישות?" אני שואל.
"כן, מהמועצה לטיפול בקורבנות, ופקד ניקו, וגם מבית החולים הפסיכיאטרי, נו הרופאה הזו ד"ר מיין," היא עונה לי.
"מה רצתה ד"ר מיין?" היא שואלת.
"היא שאלה אם קבעת לה שיחות. היא אמרה שהיא צריכה טיפול נפשי," עונה מיכאלה, "דניאל היתה מאד נסערת מהשיחה איתה."
"אני אטפל בזה. ד"ר מיין לא תטריד אותה יותר. אני מחכה לשמוע ממך," אני אומר ומסיים את השיחה.
"מה הבעיה שלך," אני אומר כאשר ד"ר מיין עונה לטלפון, "מילה לא החלפת עם דניאל ואת קובעת שהיא צריכה לבוא שיחות?"
"מה קרה? היא באה לבכות לך?" היא אומרת לי בלעג.
"לא," אני משקר לה, "במקרה פגשתי הרגע את אחותה."
"ברור לך שיש לך נגיעה בעניין הזה ולכן אינך יכול לטפל בה," היא עונה לי בתחושת ניצחון, כאילו אנחנו במלחמה.
"זו היתה הערה מיותרת. אינני מתכוון להיות המטפל שלה," אני עונה.
*
דניאל
"מה הוא רוצה ממני עכשיו?" אני אומרת למיכאלה, "לא היה לי מספיק היום עם כל החקירות הבלתי נגמרות האלה? אני מותשת. הוא כזה צבוע. מעמיד פנים שזה לא בגלל אח שלו."
"אני לא יודעת," אומרת לי מיכאלה, "יש לי מין הרגשה שהוא אחר."
"אל תגידי לי שהתאהבת בו," אני אומרת לה.
"אני? מה פתאום. מה עובר עלייך. אני נשואה ומאד מאוהבת בבעלי להזכירך," היא עונה לי, "חוץ מזה שהוא כל הזמן הסתכל עלייך ולא עליי."
"אני לא יודעת איזה ספרים את קוראת, אבל אולי כדאי שתחליפי את הז'אנר," אני אומרת לה.
"אני הולכת להכין לנו משהו לאכול," היא אומרת. היא הולכת למטבח ואני שומעת אותה מדברת בטלפון. "את יכולה לאסוף את הילדים מבית הספר? אני אבקש מסטיב שיבוא לאסוף אותם ממך," היא אומרת. אני מקשיבה לכל מילה, סקרנית לראות איך היא מתרצת את זה. להפתעתי היא לא מסבירה.
אחר כך היא מתקשרת לבעלה. "הילדים יהיו אצל מרסי. כשתסיים את העבודה תאסוף אותם הביתה. אני אחזור כשאחזור," היא אומרת, "כלומר בערב. דן דן בסדר. אין צורך שאשאר לישון כאן. שכחתי לספר לך ששחררו אותה. הרי מלכתחילה לא היתה צריכה להישאר שם. זו החלטה מטומטמת של הרופאה שם."
היא מקשיבה למה שאומר סטיב. היא רחוקה ממני כך שאינני שומעת מה הם מדברים. "אני יודעת שאתה עורך דין סטיב ושכל היום מתעסק עם תביעות, אבל תניח לדן דן. אני לא חושבת שהיא רוצה לתבוע את בית החולים. היא רק רוצה את החיים שלה בחזרה. מספיק לה עם כל השיחות מסביבה היום." היא סוגרת את הטלפון בכעס.
"את יודעת שאני אוהבת את סטיב," היא אומרת לי, "אבל לפעמים הוא חושב כמו עורך דין וזה מוציא אותי מדעתי."
"הוא רק רוצה לעזור," אני מגינה על גיסי.
"כן," היא עונה במרמור, "בדיוק כמו תהלוכת האנשים שהייתה פה."
שוב מצלצל הטלפון. אני כבר לא יכולה לשמוע יותר צלצולים היום. אני נכנסת לחדר השינה שלי ונשכבת על המיטה. אני לא שמה לב שמיכאלה באה בעקבותיי עד שאני שומעת את הקול שבוקע מהמיקרופון. זהו קול עמוק של גבר.
"לא ד"ר רובינס, אני לא אמרתי לה," אומרת מיכאלה.
"אני באמת לא רוצה להטריד אותה, רק חשוב לי שהיא תדע שנודע לי מה שאחי עשה אחריי שנכנסתי לחדר. לא הייתי מראה את פניי שם אם הייתי יודע. זה כל מה שאני מבקש שתמסרי לה. אני לא מנסה לשדל אותה לא להגיש תלונה נגדי, זה כבר בידיה. אבל חשוב לי שהיא תדע את זה. מעולם לא הייתי משחק משחק מלוכלך כזה בנפשו של אדם."
"תניח לנו היום, זה היה יום ארוך וקשה," היא אומרת לו.
"אני רוצה ללכת לישון," אני אומרת לה. האמת היא שאני רוצה להיות לבד. פתאום הנוכחות שלה מעיקה עליי.
"את בטוחה?" היא שואלת.
"אני אקום להתקלח ואלך לישון," אני אומרת וקמה לקחת לי בגדים לשנת לילה כדי שתראה שאני רצינית. מיכאלה לא מוותרת. היא ממתינה לי מאחוריי הדלת. בא לי לצעוק שתעזוב אותי בשקט.
זו הפעם הראשונה .שאני מתפשטת אחרי מה שקרה. אני סוקרת את גופי במראה לראות אם נחרטו בו סימנים. העור שלי חלק כפי שהיה שום דבר לא יכול להעיד בו על הסערה שהתחוללה בו, על מה שהאיש הזה חילל בו. הוא נראה בדיוק כמו בכל יום אחר.
הסימנים נחרטו בי מסתבר רק מבפנים. בכל זאת אני משפשפת את העור כאילו הוא מזוהם. אני רוצה לבכות אבל שולטת בדמעות בכח. אינני רוצה שמיכאלה תדע מה עובר עליי. אני חייבת להיות חזקה כלפי חוץ. לא צריכה רחמים של אף אחד. גם לא של אחותי האהובה. היא לא תבין זאת. הרי יש לה גבר שמאוהב בה, שמעריץ אותה. אני חושבת על כך שאני כעת לבד ומודה על כך. לפחות מהבחינה הזו נחסכה ממני ההתמודדות. אני לא יודעת מתי ארשה לגבר לגעת בי אחרי הלילה הזה, אם בכלל.
"איזה כייף היה במקלחת," אני אומרת למיכאלה, משווה לקולי טון עליז.
אני מניחה שמיכאלה בעצמה מותשת מהיום הארוך שעברנו יחד והיא אוספת את דבריה שמפוזרים בכל מקום. כזו היא אחותי מאד מבולגנת. היא מכניסה לשקית את הבגדים שהביאה לי. "אני כבר אכבס אותם, את תלכי לנוח ילדה," היא אומרת ונושקת לי.
אני מחכה לשמוע את סגירת הדלת והולכת לקחת את המחשב שלי. אני נכנסת לראות מה דווח על מה שקרה לי. יש אמנם דיווח על ניסיון אונס אבל לא מוזכרים שמות. לא שלי ולא שלו. אני נושמת לרווחה.
אני נכנסת לרשת החברתית לחשבון שלי. יש לי לא מעט הודעות. אני חוששת לפתוח אותן. "האם מישהו בכל זאת יודע?" אני חושבת. "איפה את??" כותבות לי חברותיי. אני מסתכלת על הנייד שלי ומגלה שהוא סגור. הסוללה שלי התרוקנה לגמרי. "אז זה העניין," אני ממלמלת ומחברת את הנייד למטען. כעבור כמה דקות כאשר הסוללה נטענת מעט מתחילות להכנס השיחות. מסתבר שהבנות קבעו אתמול להיפגש היום.
אני נכנסת לקבוצה שלנו הבנות שלי:
מישל: דן דן אמרת שאת לא עובדת עד סוף השבוע. איפה את?
שרון: מישהי היתה בקשר עם דן דן? היא לא עונה לטלפון.
מישל: התקשרתי למיכאלה. גם היא לא עונה.
רונה: מאד מוזר. אולי בכל זה יש לה משמרת נוספת?
מישל: צודקת. אנחנו בטח סתם נלחצות.
מישל: מחכות לך באיטלקית על הנהר.
מישל: דן דן את ממש מעצבנת. גם אם את עובדת לפחות תתקשרי.
אני לא מסוגלת לצאת היום. אני כותבת להן הודעה.
דניאל: מתנצלת בנות. הסוללה נגמרה לי ולא שמתי לב…לא ישנתי
כמה לילות, אז תאלצו לוותר על נוכחותי.
ברגע זה אני מודה על כך שאני עובדת משמרות לא הגיוניות לפעמים והתרוץ שהמצאתי כעת וודאי מתקבל על דעתן בהבנה.
אני לא יודע מה מושך אותי לחפש את ד"ר רובינס. אבל אני עושה זאת. מיד מופיעה לנגד עיניי תמונתו. ריי, כך אני לומדת שקוראים לו. אני בוחנת אותו. הוא נראה כל כך שונה בתמונות ממי שהכרתי. הוא לובש בהן ג'ינס וגופיות טריקו. ממש לא הייתי מנחשת שהוא רופא. אבל בהגדרת מקום עבודתו מצויין בית החולים לפגועי נפש. כך שזה לא מותיר בי ספק שזה הוא. אני מתבוננת בתמונתו בה רואים בברור את עיניו. הן כל כך יפות. אני רואה בתוכן משהו בלתי מזוהה. מה הן משדרות? אני נרעדת כאשר אני מגלה שהוא פעיל בצ'אט. אני ממהרת לסגור.
*
ריי
אני חוזר הביתה. אני לא מרגיש במיטבי. אני נכנס לרשת החברתית. מחפשת לראות מי מחברותיי פה, למרות שאני לא רואה את עצמי נגרר היום למוטל בשביל הרפתקה קצרה.
אני רואה לא מעט מהן כאן ומיד מתחילים להפתח החלונות.
קלריס: היי חתיך
מירל: היי מהמם, מה קורה?
דרלה: מממ..בא לך להפגש?
בכל יום רגיל הייתי כבר בוחר אחת מהן, אבל לא היום.
אני מרגיש ריקנות. אני נכנס לראות את הפרופיל של אחי אוונס. אני ממש לא מרוצה ממה שאני רואה. לא מהתכנים שהוא מעלה ולא מהתמונות שלא מחמיאות לו. הוא נראה בהם מתהולל עם נשים, שתוי ואפילו מעשן, ואני לא בטוח שסיגריות.
אני לא יודע אפילו להגדיר מה אני מרגיש כעת כלפיו. אני יוצא מייד מהדף שלו. "אתה מרוצה אבא?" אני צועק לחלל החדר.
אני שומע את עצמי מתנשם בכבדות החדר מסתחרר סביבי. אני נכנס לפאניקה. בית החזה שלי כואב. אני מתחיל לנשום עמוק, להרגיע את הנשימות שלי. כאשר אני נושם סוף סוף רגיל ומביט שוב על המסך אני יודע בדיוק מה אני רוצה לעשות.
אני מחפשת את דניאל. היא מעלה חיוך על פניי. כמה שהיא יפה. איזה חיוך מדהים יש לה, והעיניים בדיוק כפי שהיא נמצאות בדימיוני. אני רואה את התמונות שלה. בכולן יש תמיד מלא חברים. כל כך מנוגד אליי. אני שם לב שאין תמונות עם גבר מסויים. עכשיו אני סקרן וניגש לקרוא את הפרטים האישיים שלה. "איך זה שאת לא במערכת יחסים?" אני שואל את דמותה הנשקפת לי מהמסך. אבל מהר אני מצנן את התלהבותי. הרי לא כל אחד מציין זאת. אבל מצד שני אין תמונות שלה עם גבר. דווקא עם מיכאלה יש לה המון. פתאום אני קולט פרט שלא הקדשתי לו מחשבה. דניאל בלונדינית ומיכאלה בעלת שיער אדמוני.
אני ממשיך לקרוא אודותיה. אני לא מאמין, היא אחות חדר לידה ב"הר סיני." אני כל כך רוצה לכתוב לה, אבל רואה שהאור המסמן את נוכחותה ברשת נכבה. אולי עדיף שכך.
אני יוצא למרפסת ושולף את חפיסת הסיגריות מהכיס. אני מביט לתוכה היא ריקה. "מתי הספקתי לעשן את כולן?" אני ממלמל. אני יודע שהגיע הזמן שאקח את עצמי בידיים. אני חייב להיגמל מהמנהג הזה.
אני נכנס חזרה לתוך הדירה, הולך לחדר האמבטיה ופותח את זרם המים. בשעה שהמים מתחממים אני פושט את בגדיי, משאיר אותם בערבוביה על הריצפה ונכנס לשטוף את היום הארוך הזה ממני. המים מטפטפים משערותיי על פניי ואני מתחיל לקרצף את גופי. המחשבות שלי עליה לא מרפות ממני. גם מזה אני צריך להיגמל. "למה שהיא בכלל תרצה לדבר איתי?"
המשך יבוא…
בר אבידן
מאמינה באהבה