דניאל
עכשיו כשהכול מסודר במקומו, ובתנור נאפות עוגיות, אני מתיישבת לנוח. אני מרגישה לבד יותר מאי פעם. אני מלטפת כל הזמן את הטבעות עם שמותינו על ידי.
הגוף שלי משתוקק למגע שלו, הלב שלי נשבר. אני יכולה ממש לשמוע את השברים שורטים אותי מבפנים.
אני כל כך מבולבלת. מדוע היתה כזו אכזבה בעיניו? הרי לא ידעתי שאני בהריון! אולי הוא באמת מאמין ששיקרתי לו. איך הוא לא יודע שהוא כל העולם שלי?
אני עוצמת עיניים ומתרכזת בכאב שלי. הדמעות זולגות ממני ללא שליטה. מיי לאב, איך אני אחייה יום נוסף בלעדיך?
הכאב כל כך חזק שאני מתקשה לנשום. ואז אני מרגישה דגדוג קטן בבטן. הבן שלי! הוא עוד לא נולד וכבר מסמן לי שהוא כאן ושאני לא לבד. אני מבינה שעליי להתעשת מייד. אני לא יכולה להרשות לו להרגיש את הכאב שלי.
אני מסדירה את נשימתי, בדיוק כמו שלמדתי לעשות אחרי קרב. מחשבותיי נודדות למכון של ליאם. כמה אני מתגעגעת לאימונים איתו.
לאט לאט אני נרדמת. צלצול עקשני מעיר אותי. אני פוקחת עיניים מנסה להבין היכן אני. לבסוף אני קולטת שזה השעון בנייד שמסמן לי שהעוגיות מוכנות. מסתבר שישנתי עשר דקות בלבד.
אני קמה באיטיות וניגשת להוציא את העוגיות מהתנור. צלצול של האינטרקום הפנימי מקפיץ אותי. "מיס מולן, גברת ויויאן מבקשת לעלות אלייך."
אני נרעדת. סבתא שלי באה לבקר. "בטח," אני עונה מנסה לשוות לקולי שמחה.
אני ממתינה עד שתשמע הנקישה על הדלת. "שלום סבתא," אני אומרת לה ומציצה לראות אם היא לבד. אני נושמת לרווחה. לפחות לא באו איתה כל הנשים במשפחה לומר לי איזה בושות אני עושה.
סבתא אוחזת בידי ומובילה אותי לסלון. "אני אשמח לכוס תה," היא אומרת לי, "וגם ממה שממלא את הדירה בריח נפלא כל כך."
אני ניגשת להכין את התה, נותנת לתמצית לשקוע וממלאת צלחת עם העוגיות שזה עתה נאפו. אני מניחה אותה בזהירות על השולחן, והולכת להכין את התה, שבה עם הספל המלאה לסלון ומניחה אותה בידיים רועדות על השולחן ליד סבתא.
"שבי לידי," מבקשת סבתא, ואוחזת בידיי הרועדות. "זה לא סוד שאת היקרה לי מכל הבנות המשפחה. אימא שלך בישרה לי על דבר הריונך. אני יודעת מה היא חושבת על כך. אני כאן כדי לומר לך כמה אני מתרגשת בשבילך. ברור לי שאם בחרת להמשיך בהריונך אפילו שאת לבד, עשית זאת בעיניים פקוחות."
"הילד הזה הוא תוצאה של סיפור אהבה גדול. הוא ילד אהבה ואיש לא יכול לומר שהבאתו לעולם היא טעות," אני אומרת בדמעות.
"ילדונת אני איתך," אומרת לי סבתא בקולה השקט, "יש לך אפשרות לקחת חופש עד יום שני"?
"אני בחופש עד יום שני," אני עונה לה.
"אם כך לכי לארוז," אומר לי סבתא בחיוך, "אנחנו נוסעות לאחותי שרה." דודתי שרה היא אישה מאד מיוחדת. דומה מאד לסבתי ולכן נפשי קשורה בנפשה וסבתא יודעת זאת. הסבתא החכמה שלי יודעת בדיוק מה אני צריכה.
"אני רוצה לספר לך משהו," אומרת לי סבתא בשעה שאנחנו ממתינות לטלפון של יואכים הנהג האישי שלה, "מה שהכי כואב לי זו העובדה שדווקא אמא שלך שהתחתנה בחודש שמיני הייתה צריכה יותר מכולם לקבל את הריונך. את מבינה, יום נשואיהם של הורייך נחגג בתאריך הנכון, אבל לספירת מניין שנותיהם יחד הם הוסיפו שנה כדי שהעניין ישכח."
"זו פעם ראשונה שאני שומעת על זה," אני עונה לה, "האופן בו דיברה אליי נתן לי להבין שאין לי מה לשתף אותה בכלום. אני מכבדת את רצונה."
*
"מה שמעתי ילדונת," אומרת לי דודה שרה ומלטפת את ביטני. "את לא נראית בכלל בהריון. את בדיוק כמו סבתא וכמוני. אצלנו הבטן התחילה לבלוט רק בחודש השישי." את אימא שלי היא לא מזכירה. איזו רגישות כלפיי. אני בטוחה שהיא שמעה על התגובה שלה להריוני.
"את כבר יודעת את מין התינוק?" היא שואלת בשעה שהיא מזיזה את השיער מעיניי.
"זה בן!" אני אומרת בגאווה.
"כל כך מתאים לך," היא עונה לי, "את יודעת שאת הראשונה שיש לה בן. לכל בני הדודים יש רק בנות. הגבר שלך עשה עבודה טובה." אני מסתכלת עליה בעצב.
"תביני ילדונת, כשם שאת הופתעת מהבשורה, כך גם הוא. תני לו זמן," אומרת לי שרה. אני כל כך רוצה להאמין לה. אני מחייכת אליה אם כי בפנים משתלט עליי העצב.
אנחנו יושבות סביב השולחן במטבח ולוגמות תה. "לא טעמת אפילו עוגייה אחת," אומרת לי שרה, "את חייבת לאכול. בשבילך ובשבילו."
"אני מרגישה כל כך מותשת, אני חושבת שאלך לישון," אני אומרת ונפרדת מהן בברכת לילה טוב.
באותה מהירות שאני נרדמת מתחילים החלומות. כולם מתערבבים לי לסיפור אחד לא הגיוני. רק דבר אחד מאד ברור בו אף אחד, לא אימא שלי, לא אחותי, לא חברותיי, ולא ריי, אף אחד מהם לא רוצה לדבר איתי. שרה מופיעה פתאום בחלום. ריי מדבר אליה בחביבות, הוא אפילו מחייך את החיוך ממיס הלב שלו, אבל כשהוא מבחין בי הוא מעיף בי מבט מלא זעם ונעלם.
אני מתעוררת כאשר קרני השמש מדגדגות את פניי. אני מתמתחת. כל כך שמחה להתעורר מהחלומות המסוייטים.
אני יורדת למטה ומחפשת את סבתא ושרה. ריח של חליטת תה צמחים נישאת באוויר ואיתה ריח של לחמניות שנאפו לא מזמן. אני מוזגת לעצמי כוס תה. החליטה עשויה בדיוק במידה הנכונה כפי שאני אוהבת. אני לוקחת לחמנייה טרייה ממגש האפייה ומתחילה לכרסם אותה.
סבתא ושרה יושבות עטופות בשמיכת צמר משובצת על כיסא הנדנדה הזוגי במרפסת האחורית המשקיפה על האוקיינוס. שרה קמה ומביאה גם לי שמיכה ועוטפת בה אותי בשעה שאני מתיישבת על כיסא הקש לצידן.
"תמרחי לך ריבת תאנים על הלחמניה," אומרת לי שרה, "הדבר הראשון שעשיתי כששמעתי שאתן מגיעות זה לקנות לך את הריבות שאת אוהבת בחנות של ג'ניה. היא מוסרת לך ד"ש חם ומבקשת שתבואי לומר שלום. היא מאד התרגשה לשמוע שאת עומדת להיות אימא."
אני מחייכת כשאני נזכרת בג'ניה. בחופשות הרבות שלי אצל שרה, הייתי מרבה לבקר בחנות של ג'ניה. החנות שמבוססת על אוכל בריא תמיד ריתקה אותי וביחוד הסיפורים של ג'ניה על כל מוצר ולמה הוא בריא. עכשיו כשאני חושבת על זה היתה לה השפעה גדולה על האופן בו אני מתייחסת לאוכל. היא גם רוקחת תרופות טבעיות ולימדה אותי להעדיף אותן על התרופות של הרפואה הקונבנציונלית. מחשבותיי נודדות לימי בבית הספר לאחיות. אני זוכרת שתמיד היה בי רצון עז לעזור לאנשים, ותמיד הפריעה לי העובדה שאנחנו חייבים לטפל בהם עם תרופות לא טבעיות. אולי זו הסיבה שהעדפתי את חדר הלילה העוסק בבריאת חיים ולא ריפוי מחלות.
"נלך לבקר את ג'ניה מאוחר יותר?" אני שואלת.
"בטח ילדונת," עונה לי שרה, "ואחר כך נאכל צוהריים בבית הקפה על המים. היום זה היום של הפסטות, בדיוק כמו שאת אוהבת."
"כן," אני עונה לה ומשתדלת שלא תראה את העצב שמאיים להשתלט עליי. תמונתו של ריי עולה לנגד עיניי בשעה שהתרגש מניחוחות תבשיל הפסטה שאפפו את המטבח. כמובן ששרה לא יכלה לדעת שזה מה שיעלה לי כעת בראש, אבל היא קולטת שמשהו עובר עליי. היא מלטפת את ידי בשתיקה.
"אני אהיה בסדר," אני אומרת, "איתו או בלעדיו."
*
הימים הקסומים עם שתי הנשים האהובות עלי ביותר הטעינו אותי בכוחות מחודשים. "עכשיו זה אתה ואני נגד העולם," אני אומרת לתינוק שגדל בתוכי. הבעיטות שלו מתחזקות ואני מרגישה אותו יותר ויותר.
"היום אנחנו מתחילים את החודש השישי שלנו יחד קטן שלי," אני מספרת לו, "היום נבדוק אותך. אני בטוחה שהכול בסדר, ובכל זאת זה עניין בשגרה ואנחנו חייבים לעשות את זה."
אני מגיעה לבית החולים. כמדי יום אני עושה הכול כדאי לא לחפש את הרכב של ריי, אבל לא מצליחה. לפתע עולה לי המחשבה שאולי גם הוא מסתכל על הרכב שלי. בשיגעון של רגע אני מחליטה להחליף את הג'יפ ברכב משפחתי. "בהפסקת צוהריים נלך לקנות לנו רכב חדש," אני מספרת לתינוק שלי בשעה שאני מחנה את הג'יפ.
אני נכנסת למחלקה ורוז ממהרת אליי. "אני יכולה לדבר איתך?" היא שואלת.
"תני לי חמש דקות לקרוא את דוחות הלילה ואתפנה אלייך," אני עונה לה.
כעבור חמש דקות בדיוק היא נוקשת על דלתי. "אפשר להיכנס?"
"בטח," אני עונה לה וסוגרת את יומן הפעילות אחרי שסיימתי לקרוא את כולו. "בסך הכול היה לילה שיגרתי ללא בעיות מיוחדות," אני אומרת לה.
"שמעתי שיש לך בדיקה היום," היא אומרת לי.
"כן," אני עונה קצרות. אני מנסה לנחש מה היא רוצה לומר לי בעצם.
"עוד לא בירכתי אותך על ההיריון. אז אני מנצלת את ההזדמנות לומר לך שאני שמחה בשבילך," היא אומרת.
"תודה," אני עונה. ברור לי שזו לא מטרת השיחה.
"תרשי לי להיות איתך בבדיקה?" היא שואלת.
"יש לכך סיבה מיוחדת?" אני שואלת.
"אני יודעת שהתנהגתי אלייך מאד לא יפה. אני רוצה שתדעי שאני מאד מעריכה אותך. אני רוצה להיות שם בשבילך," היא אומרת.
"תודה," אני עונה לה, "אבל זו רק בדיקה שגרתית. אם את רוצה את מוזמנת להיות נוכחת."
"תודה," היא אומרת לי ויוצאת.
"אני לא יודעת מה הסיבה ששוב חזרתי להיות הדמות האהובה מחלקה, אחרי גל ההתנגדויות למינוי שלי, אבל שמחה שכך המצב ולא מתעמקת בסיבותיו," אני אומרת לד"ר פרידמן.
"נראה לי שכולן מרגישות שותפות להריון שלך," היא עונה לי, "נראה לי שלקטנצ'יק הזה יהיו מלא דודות."
"הן באמת מפנקות אותי. דואגות שאשתה הרבה ומזכירות לי לאכול בזמן," אני אומרת.
"הן מתחרות ביניהן מי תיילד אותך," צוחקת ד"ר פרידמן.
"שיהיה לך ברור שזו תהיה רק את," אני עונה לה, "שלא תחשבי בכלל אחרת."
"יודעת ילדונת, רציתי לשמוע את זה," היא עונה לי.
מסתבר שרוז לא היחידה שרוצה להיות נוכחת היום בבדיקה שלי. ארבע אחיות נוספות מבקשות ממני להשתתף. "אני חושבת שנצטרך לשכור את אולם ההרצאות בשביל הבדיקה שלך," אומרת לי ד"ר פרידמן בצחוק, "בדבר כזה עוד לא נתקלתי. את ממש אטרקציה."
"את יודעת מה? עלה לי רעיון," אני אומרת לה, "אולי נפתחת פה קורס של מיילדות. נוכל לתת גם לאחיות שלנו להשתתף בו. הרי בבית הספר לאחיות אנחנו לומדות הכול, אבל לרוב המיילדות הן שנמצאות בקשר עם הנשים שלא רוצות להיות בהשגחת רופא.”
"את רואה למה את המועדפת שלי," אומרת לי ד"ר פרידמן, "בדיוק בגלל הראש הפתוח שלך. מודה שלפעמים את מאפילה עליי וזה לא תמיד קל לי, אבל עדיין זה לא גורע ממה שאני מרגישה כלפייך. אני סומכת עלייך בעיניים עצומות."
אני רואה את החיוך שהיא עוטה על פניה. אני מכירה אותו .זה החיוך שהיא תמיד מחייכת לפני שהיא מתקשרת לפרופסור סילבר. לפעמים אני חושדת שיש ביניהם קשר מעבר ליחסי עבודה. היום מתחזקת ההרגשה שלי יותר מתמיד למראה פניה הסמוקות. אני יוצאת מהחדר ומשאירה אותה לבד.
יש לי כמה דקות לעצמי ואני יושבת לקרוא את המיילים שקיבלתי. אחד מהם הוא מהדיקן לבית הספר לרפואה. אני תוהה מדוע הוא נשלח למייל שלי בעבודה. אני פותחת אותו ורואה שהמייל הפרטי שלי מכותב גם. ועדיין זה נראה לי מוזר. אני מתחילה לקרוא.
מיס דניאלה מולן היקרה,
את מתבקשת להגיע לפגישה היום בשעה אחת.
במשרדי מנהל בית החולים פרופסור סילבר.
…
הטלפון מצלצל ואני עונה לו בהסיח הדעת "מחלקת יולדות, מדברת דניאל ."
"מדברת איירין ממשרדו של פרופסור סילבר. נתבקשתי להודיע לך להגיע לישיבה היום בשעה אחת," אומרת לי מזכירתו של מנהל בית החולים.
אני מביטה על השעון ורואה שכבר קרוב לשתיים עשרה. "אהיה שם," אני אומרת.
אני נכנסת לחדרה של ד"ר פרידמן. "יש לך מושג מדוע נקראתי למשרדו של פרופסור סילבר?" אני שואלת אותה.
ג'ודי שכנראה רק עכשיו סיימה את השיחה איתו נראית עדיין מרחפת. "מה שאלת?"
היא לא שמעה אף מילה ממה שאמרתי. "אני אצטרך לדחות את הבדיקה שלי. יש לי פגישה," אני אומרת לה.
"הכל בסדר?" היא שואלת אותי.
"כן," אני עונה.
"אין בעיה," היא עונה ועדיין נראית לי לא מרוכזת.
אני הולכת לתחנת האחיות ומעיינת ביומן האירועים. הכול מתנהל על מי מנוחות.
"ראיתן את רוז?" אני שואלת.
"היא אצל ד"ר פרידמן," עונה לי אחת האחיות.
אני מופתעת. איך לא ראיתי אותה. כנראה שגם אני לא מרוכזת. בעצם, אם אהיה כנה עם עצמי, אני יודעת שאני לא. אני חוזרת לחדרה של ד"ר פרידמן. הדלת כהרגלה פתוחה. "ביקשתי מדניאל להיות בבדיקה שלה. רציתי לוודא שאת מסכימה."
"אם לדניאל אין בעיה, למה שתהיה לי?" שואל אותה ד"ר פרידמן.
"תודה!" היא עונה לה.
"רק לשם הסקרנות, מדוע זה חשוב לך?" היא שואלת את רוז.
"התנהגתי אליה מאד לא יפה. קינאתי בכך שקיבלה עליה את ניהול המחלקה. אני יודעת שהיא ראויה מאד לתפקיד, ובכל זאת לא שלטתי בזה. אני רוצה שתדע שאני מעריכה אותה ורוצה להיות בשבילה," היא אומרת.
משמח אותי לשמוע את המילים, ביחוד כשאינה יודעת שאני שומעת אותן.
אני ממתינה שהיא תצא מהחדר. "רוז רציתי לבקש משהו. אני צריכה לצאת ורציתי שתמלאי את מקומי עד שאחזור. וגם רציתי לומר לך שאני נאלצת לדחות את הבדיקה. אני אודיע לך מתי היא תערך כשאדע."
אני עוזבת את המחלקה ויורדת לכיוון משרדי ההנהלה. רק כאשר אני מגיע ללובי אני נזכרת שלא אכלתי כלום ומחליטה לעצור בבית הקפה למטה ולקנות כריך. בזווית עיני אני מבחינה בריי. הישיבה הזקופה שלו גורמת לו לבלוט מעל כולם. אני מחסירה פעימה למראהו. הוא איננו מבחין בי. אני רואה אותו מנהל שיחה ערה עם חבריו. שומעת אותם צוחקים. אני מסיטה מיד את מבטי ממנו ומגבירה את צעדיי כדי שלא יראה אותי. רק כאשר אני מחוץ למקום אני חושבת לעצמי שבעצם טעיתי. הייתי צריכה לקנות את הכריך. הרי אינני מעניינת אותו.
אני פונה למכונות לממכר כריכים, למרות שאינני אוהבת את הכריכים חסרי הטעם האלה, מכניסה את מספר המטבעות הנדרש ולוקחת מהמגש את כריך הגבינה. יש לי עשר דקות עד לישיבה ואני אוכלת אותו, שלא כתמיד, בהליכה.
"פרופסור גולדפניגר מאחר," אומרת לי איירין, "להכין לה קפה?"
"אני מעדיפה מים קרים אם אפשר," אני עונה לה.
"את בסדר? את חיוורת מאד," היא אומרת לי.
"הייתי עסוקה ולא אכלתי כל היום," אני אומרת לה, "בין העבודה ללימודים אני בקושי מוצאת זמן לעצמי."
"נראה לי שזה עומד להשתנות בקרוב," היא אומרת לי בחיוך מסתורי, "ואת מאד תשמחי מהשינוי."
אני רוצה לשאול אותה למה כוונתה אבל אז מגיע הדיקן ומסמן לי בידו להיכנס.
"אני מתנצל על האיחור," הוא אומר לפרופסור סילבר שכבר ממתין לנו. אני מרגישה משהו באוויר שאני לא יודעת לשים ידי עליו. מין אווירה מיוחדת כזו, חגיגית משהו.
"איך את מרגישה דניאל?" שואל אותי בחמימות פרופסור סילבר, "איך מתקדם ההיריון?"
"תודה," אני עונה, "אני מרגישה טוב."
"אני שמח לשמוע, כי אני צריך אותך במיטבך," הוא אומר לי.
"אני עוקב מקרוב אחריך," אומר לי הדיקן גולדפינגר, "אין ספק שאת כוכב נוצץ המאיר את שמי הפקולטה שלנו. אני מאד אוהב לקרוא את העבודות שלך. יש בהן עומק נדיר, וניכר שאת יודעת לשלב בין החומר הנלמד בתאוריה לבין העבודה שאת מבצעת בפועל. אני יודע שלא קל לך כעת כשאת בהריון ויש לי הצעה בשבילך. במקום לבוא להרצאות הייתי רוצה שתשקלי לקבל קרדיטים בעבודה מעשית כאן בבית החולים."
"מה שבעצם רצינו להציע לך דניאל," ממשיך פרופסור סילבר, "הוא לעמוד בראש המחלקה למחקר גנטי. זה יכול להשתלב נפלא עם ההצעה שלך להקים מחלקת מיוחדת למיילדות שתהיינה חלק מהצוות של בית החולים."
"אני לא יודעת מה לומר," אני עונה נרגשת, "זאת אומרת אני בהחלט יודעת. אני מאד אשמח לקבל עליי את התפקיד."
"לרגע הרגשתי כמו גבר שמציע נישואין ועומד לקבל סירוב. אני שמח שהחלטת בחיוב," אומר פרופסור סילבר, "בניית האגף החדש החדש מסתיימת בקרוב. אנחנו עובדים עם חברת הפרסומאים לארגון ערב התרמה. אני אקשר בינך לבין מייגן טרופר."
"אני מודה שאני מאד מתרגשת," אני אומרת.
"הרווחת את זה בעבודה קשה," עונה לי פרופסור סילבר.
"מסכים בהחלט," מוסיף הדיקן.
"דוקטור פרידמן יודעת על כך?" אני שואלת את פרופסור סילבר. לו רק ידע שאני בוחנת אותו…..
"בוודאי," הוא עונה לי בחיוך שמאשר את מי שאני חושבת.
"אם כך," אני עונה, "אני מוכנה לצאת לדרך."
"בינתיים תמשיכי לעבוד מהמשרד שלך במחלקת יולדות. תוך חודש נחנוך את הבנין החדש," אומר ד"ר סילבר.
*
חודש עבר מאז
ההתרגשות בבית החולים בשיאה. כל המחלקות מצפות לקצור רווחים נאים מיום ההתרמה. היות והמחלקה שלנו משתתפת בפעם הראשונה בערב הזה אין לנו מושג כמה נצליח לגייס.
סבתא ויויאן באה איתי למיו מילאן כדי למצוא לי שמלה מתאימה לערב הזה. שלושה ימים בחודש השביעי יש לי כבר בטן קטנה. בהחלט ניכר שזוהי בטן של הריון. לשמחתי ההשמנה לא ניכרת על פניי. "את בטוחה שיהיה לך נוח עם עקבים כאלה?" שואלת אותי ליאה שנרתמה אף היא למבצע "הלבש את דניאל."
אני נועלת את הנעליים שהתאימה לי והולכת עליהן בקלילות רבה. "אני לא מאמינה שאת בחודש השביעי, למעשה אין צורך כלל בתיקונים. את נראית מעלפת בשמלה הזו, והמחשופים שלה…" מתפעלת ליאה.
"אני אוהבת כל שמלה שאת מעצבת," אני אומרת לה בשעה שאני מביטה מרוצה בהשתקפותי במראה.
"אני משלמת," אומרת סבתא. אני רוצה להתנגד לה, הרי יש לי מספיק כסף לשלם בעצמי, אבל ליאה מעכבת אותי. "ריי היה פה הבוקר. הוא קנה חליפה לאירוע."
"הוא לא מעניין אותי," אני אומרת ביבושת.
"נראה לי שהיה חשוב לו להראות במיטבו. אני לגמרי לא בטוחה שהעובדה שהוא עומד לפגוש אותך הלילה אין חלק בזה."
הערב מגיע. מלון "אורכידאה" בבעלותו של אלכס רוטשילד מתחיל להתמלא באנשים. אני יודעת שגם בני משפחתי יהיו שם. לא ראיתי אותם כבר חצי שנה, עוד לפני שנודע דבר הריוני. אני נושמת עמוק ונכנסת לאולם בחיוך. רוז ממהרת לקראתי. "את נראית נפלא," היא אומרת לי, "את הולכת לכבוש את כולם הלילה."
"אני? זו ד"ר פרידמן שעומדת לדבר הלילה," אני אומרת לה.
"יש לי הפתעה בשבילך. אני יודעת שזה לא כתוב בתוכנייה אבל גונבה לאוזניי שמועה," היא עונה לי בחיוך.
*
ההתרמה מתחילה הסכומים שמוכרזים במיקרופון מוכרים לי, ועדיין אני מרוצה כשאני שומעת אותם גם השנה.
אני עוצרת את נשמתי כאשר מזמינה מחלקת הילדים את הפסיכיאטר שלה, לספר על תוכנית התמיכה החדשה. רחש עובר באולם. יש לו הרבה מעריצות מסתבר. אני מסירה את מבטי ממנו. אני לא רוצה לראות כמה יפה הוא. הגוף שלי כואב מרוב געגועים אליו.
אני מוזגת לעצמי כוס מים קרים, עוצמת את עיני ונושמת עמוק. מחיאות הכפיים מלמדות אותי שהוא סיים את דבריו. אני ממהרת לפקוח את עיניי ומקשיבה לשיחה הערה סביב השולחן. "את בסדר?" לוחשת לי רוז.
"כן," אני עונה לה, "קצת חם לי פה."
"אני מסכימה, הם הגזימו עם החימום," היא עונה לי.
אחת האחיות אומרת משהו וכולנו פורצות בצחוק בקול רם. כל אחת תורמת מילה והצחוק לא מפסיק סביב השולחן.
מנה נוספת מוגשת לשולחן ורוז לוחשת לי "ראיתי שלא אכלת כלום, הפעם אני לא מוותרת לך."
"שום דבר לא נעלם ממך," אני אומרת.
"שום דבר," היא אומרת ואני רואה שמבטה נעוץ בקצה השני של האולם. אני עוקבת אחרי מבטה ורואה את ידו של ריי נוגעת קלות בגבה של אחת הנשים שאינני מזהה מי היא. היא מחזירה מבטה אליי. "שום דבר לא נעלם מעיניי גם הניסיון של ד"ר רובינס לשדר לך שהוא בסדר. תשמעי ממני. הוא לא."
המלצרים עוברים ואוספים את הצלחות ופרופסור סילבר שוב עולה לבמה.
"ועכשיו הדובדבן שבקצפת. הרגע שכולנו כאן בבית החולים חיכינו לו. אנו עומדים לחשוף בפניכם את המחלקה הכי צעירה בבית החולים, "היחידה לאיבחון גנטי." אני יודע שבתכנייה שבידכם רשום שאת היחידה תציג ד"ר ג'ודי פרידמן, אבל חל שינוי ואני מתרגש להזמין לבמה את מנהלת היחידה דניאלה מולן."
רחש של התרגשות עובר בקהל למשמע שמי. "לכי תאירי להם את החדר," אומרת לי ג'ודי פרידמן.
אני קמה ופוסעת בזריזות לעבר הבמה. "אני חייבת להודות בפניכם שלא רק שאני נרגשת מהמעמד, אני מופתעת כמוכם מכך שקראו לי לבמה. היום לפני כחודש עלה הרעיון הזה של הקמת היחידה אצלנו כאן בבית החולים. אני יכולה לגלות לכם שהראשונה שנבדקה בבית החולים זו אני. אני חושבת שיש חשיבות גדולה מאד לאישה, בייחוד כשהיא בהריון," אני אומרת ומלטפת את ביטני, "לעבור בדיקות מקיפות כדי להכיר את המפה הגנטית שלה ומה היא עתידה להוריש לילדיה. האידאל מבחינתי היה שכל אישה טרם נישואיה תעבור את הבדיקה, אבל לשם כך עלינו להגביר את המודעות לנושא וזה מה שבתוכנית העבודה שלנו לשנה הקרובה."
"האם העובדה שקיבלת עלייך את התפקיד קשורה לילד….שנפטר?" קם אחד העיתונאים ושואל.
"אני בטוחה שידוע לך עקרון החיסיון הרפואי. אסור לי לחשוף פרטים מתיקו של חולה, ועדיין אוכל לומר לך שהתינוק אכן סבל מבעיה גנטית," אני עונה לו.
"האם את יכולה להוכיח שלא את הרגת אותו," הוא ממשיך לשאול.
"אני יכולה לומר לך שהייתי בחדר בעשר דקות האחרונות לחייו ואיתי היו שני רופאים ועוד שתי אחיות. אתה מוזמן לשאול כל אחד מהם," אני עונה לו.
כל הזמן זורמות לידי מעטפות עם שיקים ואני מפסיקה את דיבורי כדי להכריז על הסכומים ושם התורם. המחלקה שלנו מגיעה לתרומות שיא.
אני מחייכת למראה התרומה בסך מיליון דולר של סבתא ויויאן.
ואז מגיעה מעטפה ובא שיק על סך חמישה מיליון דולר. אני עומדת להכריז על הסכום אבל עוצרת כאשר נושר לידי פתק. "יש כאן תרומה על סך חמישה מיליון," אני אומרת, "רק שיש לה תנאי." אני מפסיקה את דיבורי. שקט משתרר באולם. "פרופסור סילבר, אני אשאיר את ההחלטה בידך. התנאי הוא שאתפטר מתפקידי." מהומה משתררת באולם. "הנה לך השטר הבנקאי," אני אומרת לפרופסור סילבר, "מכתב ההתפטרות שלי יהיה מונח על שולחנך מחר בבוקר."
אני יורדת מהבמה כאשר קמה לקראתי יושבת ראש ארגון האחיות. "עשינו זאת פעם אחת, נעשה זאת שוב. אם בית החולים יקבל את התפטרותה של מיס מולן, אנחנו נפתח בשביתה."
"אין צורך," אומר פרופסור סילבר, "אני מכיר את מיס מולן ויודע שלו רצתה היתה חושפת את שם התורם. כיוון שלא עשתה זאת אמנע מכך גם אני. השטר הבנקאי הזה ישלח אחר כבוד חזרה לבנק ממנו הוא הונפק. מיס מולן, את מתבקשת להגיע לעבודה בשעה הקבועה."
אני חוזרת לשבת ליד השולחן. אני משירה מבטי ונתקלת במבטו של ריי. "אני מיציתי את הערב הזה," אני אומרת לרוז.
אני יוצאת להזמין מונית. אני שומעת צעדים בעקבותיי. "אז את שוב בהריון," אני שומעת את קולו של ריי, "רופא שאני מכיר?" אני מביטה בעיניו, מחפשת להבין מאיפה באה האמירה הזו ורואה בהן קור שגורם לליבי לקפוא.
*
ריי
את הילד שלי היא לא רצתה. אני לא אשכח איך לא רצתה אפילו להביט במכשיר האולטרסאונד. לא אשכח את הטון בו אמרה שהיא רוצה הפלה עוד הלילה, כאילו שגדלה בתוכה איזושהי מפלצת. אז עכשיו היא שוב בהריון. מעניין אם שוב גנבה ממישהו זרע נגד רצונו. כמובן שהבטתי על אצבעה לראות אם יש עליה טבעת, ואין. מה זה אומר?
הרגשתי את הזעם מצטבר בי ולא יכולתי להתאפק. הרגשתי שאני חייב לפגוע בה שיכאיב לה כמו שלי.
מאותו יום אומלל לא חזרתי לחדר השינה שלנו. אני ישן-לא-ישן בסלון. היא חסרה לי בטרוף. ברור לי שהיא המשיכה הלאה. ביחוד כשהיא כל הזמן רק מקבלת תפקידים יותר ויותר חשובים. איך זה שהעמידו אותה בראש המחלקה החדשה? אולי יש לה משהו עם מנהל בית החולים? הוא נראה בהחלט מיודד איתה.
אני מרגיש שאני בוער מקנאה. היא שלי! איך היא נתנה לגבר אחר לגעת בה? איך נתנה לגבר אחר לעשות איתה אהבה? אני יכול לדמיין את הפרצוף היפה שלה בשעה שהיא מתענגת וגונחת. את כל זה היא לקחה ממני!
הדרך היחידה שאני יודע להוציא את הכאב שלי החוצה היא על המזרון. אמנם מאוחר אבל אני שולח לליאם הודעה. "זקוק להיפגש על המזרון."
כשאני מגיע הוא מביט בי בשתיקה. "אני לא רוצה לדבר על זה או עליה," אני אומר לו.
הוא מהנהן בראשו בהבנה. "לא תשמע ממני מילה. לך תחליף בגדים ותחכה לי על המזרון. ושהראש שלך יהיה נקי מכל מחשבות."
אני מבין ששום דבר לא יצליח להוציא את דניאל מראשי. הדבר היחיד שאני יכול לעשות כדי לא לחשוב עליה הוא להתאמן עד שיגמר לי הכוח. אני קובע לי סדר יום קבוע. אחרי יום העבודה אני הולך ישר למכון. עם הזמן אני מקבל עליי קבוצות לאמן ומסיים את היום בחצות. אני חי על כמה שעות שינה טרופות מלאות בחלומות על דניאל שהולכת עם גברים אחרים.
יום אחד אני פוגש במכון את אחד הרופאים עבדו איתי בבית החולים לפגועי נפש. הוא החליט להתחיל להתאמן במכון. ההתקדמות שלו איטית אבל הוא מנסה. הוא נחוש בדעתו לנצח אותי באימונים אבל נכשל כל פעם.
"איזה מין אח אתה," הוא שולף לעברי את המילים שמאמין שיפגעו בי, "אחיך משתגע במחלקה סגורה ואתה חיי לך את החיים הטובים."
בכל זמן אחר לא הייתי מתייחס. הוא מצליח לפגוע לי בעצב חשוף. אני מחליט שהגיע הזמן לבדוק מה עם אוונס. "מחר אני אוותר על האימון האישי שלי," אני אומר לליאם בחצות בשעה שאנחנו סוגרים את המכון. "הגיע הזמן שאלך לראות מה עם אחי. אני מבין שהוא במצב לא טוב."
המפגש עם אוונס הוא לא פשוט. "אתה יודע למה אני פה?" הוא שואל אותי, "בגלל ילדה בת זונה שהלשינה עליי. לא רק שלא נתנה לי לגעת בה, אלא סיפרה לשוטרים שתקפתי אותה."
אני מסתכל עליו ומרגיש שכל מה שמתחשק לי כעת זה לשים את הידיים שלי סביב הצוואר לו ולחנוק אותו. אני נושם עמוק. מגרש מייד את המחשבה ומבין שהגיע הזמן שלי להוציא את כל הרעל ממני . אני אוהב את דניאל ואסור היה לי לדבר אליה בצורה כזו. היא חייבת לדעת מה אני מרגיש.
איך תגיב דניאל למילים של ריי?
בר אבידן
מאמינה באהבה