דניאל
"הבנות במחלקה לא אוהבות את זה שקיבלתי לנהל את המחלקה. זה נכון שאני הכי צעירה, אבל זו לא היתה החלטה שלי. כולן יודעות שאני בת הטיפוחים של ד"ר פרידמן אבל זו גם לא הייתה החלטה שלה. הכי אירוני הוא שההחלטה נעשתה אחריי שמנהל בית החולים קיבל משוב מהבנות שעובדות בקשר אליי," אני מספרת בערב לריי.
"עניין של קידום גורר תמיד הערות לא נעימות. הרי כל אחת מהן קיוותה בסתר ליבה להיות האחת שתנהל את המחלקה. זה לא אישי נגדך," הוא אומר לי.
"כן, אבל מישהי זרקה באוויר את עניין התינוק שנפטר. כאילו הקידום נעשה כדי להשתיק אותי," אני אומרת לו, "החוק הזה של חיסיון רפואי קשה לי שכן אני לא יכולה לספר שזו האמא שהרגה אותו."
"כמו כל ידיעה בחדשות גם העניין הזה ישכח ויהפוך ללא רלוונטי. כל יום יש חדשות מרעישות שמאפילות על אלה של אתמול," הוא אומר לי, "מה מריח פה כל כך טוב?"
"אתה יודע איך אני הכי אוהבת לבשל? כשאין לי משהו מוגדר ואני פשוט לוקחת דברים שיש בבית ומצליחה להרכיב מהם מנה טעימה. אז זה בדיוק מה שעשיתי. מנה מוקפצת שמורכבת מכל השאריות שמצאתי. אנחנו חייבים ללכת לקניות."
"את ממש גורמת לי להתביית. לא זוכר מתי הלכתי לקניות פעם אחרונה. את רוב הארוחות שלי אני אוכל בחוץ," אומר ריי.
"אכלת," אני מתקנת אותו.
"כן ילדונת, אכלתי. ועכשיו אשמח לאכול את מה שהכנת מהכלום שיש לנו בבית," הוא אומר לי.
"אל דאגה, אני לא אגרור איתך איתי לקניות. אני רגילה ללכת לבד," אני אומרת לו בשעה שהוא משמיע קולות של הנאה מהאוכל.
"באמת לא איכפת לך ילדונת?" הוא שואל בחיוך ממזרי כזה שממיס אותי.
"לא," אני עונה לו, "בינינו, אני לא רואה אותנו הולכים יחד ומנהלים דיון ליד המקרר של הנקניקים איזה מהם עדיף לקנות."
"ובכל זאת, ולמרות זאת, אני אבוא איתך בשמחה," הוא אומר לי. אני מביטה בו מופתעת. "כן ילדונת. אפילו אם אתרום את חלקי בכך שאוביל את עגלת הקניות."
"האמת לא חשבתי שבאמת נדבר כל כך הרבה על המוצרים," אני אומרת לו בשעה שאנחנו מלמדים אחד את השנייה מה אנחנו אוהבים. עכשיו אנחנו מול מקרר הגבינות הצהובות אני מלמדות אותו שחוץ ממוצרלה וצ'דר יש עוד לא מעט גבינות, לוקחת אותו למעדניה וגורמת למוכרת להעביר לו שיעור בגבינות תוך כדי טעימה של כל אחת מהן.
"תראו אותכם," אני שומעת את קולה של רוז מאחור, "אתם נראים כמו זוג קשישים שבאו להעביר זמן במרכול."
"הייתי אומר כמו זוג אוהבים שרוצים לדעת כל פרט קטן אחד על השנייה," עונה לה ריי. אני מתאפקת לא לחייך. אמנם סיפרתי לו על אי שביעות הרצון במחלקה מהמינוי שלי, אבל לא נקבתי בשמות. אני מניחה שהוא הבין לבד שרוז היא לא מהמעריצות שלי.
כשהיא הולכת הוא מסתכל עליי. "כן?" הוא אומר.
"זה מדהים איך שאחת שלא מפרגנת לי על התפקיד שלי, מנסה ללמוד ממני את שיטות העבודה שלי. הרי אם אני לא טובה במה שאני עושה למה לה לרצות לחקות אותי? לפעמים זה מאד בודד להיות במקום שאני נמצאת. אני שמחה שיש לי אותך," אני אומרת לו.
"יש לזה סיבה נוספת," הוא אומר לי, "היא ניסתה את מזלה איתי לפני שידעה שאנחנו יחד."
"אז זה העניין," אני עונה לו, "זו בהחלט סיבה לעוינות שלה. גם אני הייתי משתגעת אם גבר כמוך לא היה מסתכל לעברי."
"ומאיפה את יודעת ילדונת שאני לא?" הוא שואל אותי.
"ריי, אם יש משהו שאני בטוחה בו זה אתה והאהבה שלך כלפיי," אני אומרת לו.
"אני שמח לשמוע שאת מבינה שמיום שהכרתי אותך אני לא רואה אף אישה אחרת," הוא עונה לי.
*
חודשיים עברו
חזרתי ללמודים. אני לומדת בלילות ועובדת בימים. ריי ביקש ממני שאוריד את הקצב. אני עייפה כל הזמן ואין לי זמן לאכול. אם לא הייתי עם ריי סביר להניח שהייתי מדלגת על ארוחות, כי בינינו אין לי הרבה תאבון.
רק דבר אחד לא השתנה אצלי וזו התשוקה שלי לריי. המשיכה שלנו אחד כלפי השנייה רק מתעצמת. אנחנו מתעוררים מוקדם ופותחים את הבוקר במעשה אהבה סוער, כאילו שהזמן שישנו העתיק את נשמתינו ואנחנו חייבים אחד את השנייה כדי לחזור לנשום רגיל. אחר כך אני נוסעת לעבודה ואילו ריי נוסע לאימון הבוקר שלו עם ליאם.
ישנו גם הזמן שבו אנחנו חוזרים מבית החולים ורוצים לקרצף את היום מעלינו. אז מעשה האהבה שלנו איטי וארוך וכולל משחק מקדים ארוך מהרגיל.
אנחנו מסיימים את המקלחת ואני הולכת להתלבש. "את לא אוכלת טוב. רזית," הוא אומר לי.
אני מושכת בכתפיי. "אני יודעת שאני לא מקפידה על ארוחות מסודרות, אבל אני אוכלת. אני מבטיחה לך," אני עונה לו.
"חסרות לי הארוחות שלנו בצהריים," הוא אומר לי, "הרגעים הגנובים איתך הטעינו אותי בתוך כל הכאב הזה של עולם הילדים החולים."
כיוון שכעת אני מגיעה מוקדם יותר הביתה, ארוחת הערב מוכנה ואנחנו מתיישבים לאכול. "את מפתיעה אותי כל יום מחדש. אני זוכר שבילדותי היו לנו ימים קבועים לכל דבר. את מפנקת אותי ברמות שלא היכרתי," הוא אומר לי בשעה שהוא מסיים את המנה ורומז לי שהיה שמח לתוספת.
אני תוהה האם אני אוכלת לאט יותר או שמא הוא פיתח תאבון בריא יותר. אני מסתכלת עליו. לא נראה לי שהוא העלה אפילו גרם אחד.
הניידים שלנו מסמנים על כניסת הודעה באותו הזמן בדיוק. אני מעיפה מבט בשלי.
"הבנות רוצות לבוא ללמוד כאן הלילה. זה בסדר?" אני שואלת אותו.
"בטח," הוא עונה לי בהיסח הדעת.
"הכל בסדר?" אני שואלת אותו.
"החברים שלי רצו לבוא לצפות במשחק," הוא אומר, "אני כותב להם שלא מתאים לי היום."
"אבל למה?" אני עונה לו, "אנחנו נלמד בחדר עבודה שלך. זה לא אמור להפריע."
"איפה אמרת שתלמדנה?" הוא שואל אותי.
"מה קרה לך אתה לא מרוכז," אני שואלת בדאגה.
"למה?" הוא צוחק, "לא ענית לי."
"בחדר העבודה שלך, אם אתה מסכים כמובן," אני עונה לו, כבר לא בטוחה שזה מה שאני רוצה.
"חדר העבודה שלי," הוא אומר לי ועוטה על פניו מבט מהורהר, "חשבתי שזה חדר העבודה שלנו."
"ריי!" אני גוערת בו, "לרגע הבהלת אותי. חשבתי שאתה לא מרוכז." אני שמה לב שלאחרונה אני בעצמי לא מרוכזת, אולי בגלל זה?
השיחה בינינו מופרעת כי הטלפון של ריי מצלצל.
*
ריי
"כן מייקי," אני עונה לשיחה.
"קראת את ההודעה בקשר למשחק?"
"בטח קראתי את ההודעה, רק שאני צריך לשאול את החברה שלי אם זה מתאים לה שתבואו לכאן היום," אני אומר לו.
"חברה שלך?" הוא עונה לי מופתע, "ראשית ממתי יש לך חברה. ספר איך היא. טובה במיטה? ושנית ממתי אתה צריך לבקש ממנה רשות. זה הבית שלך."
"זהו שלא," אני עונה לו, "אתה מבין ברגע שאתה מכניס אישה הביתה החיים שלך משתנים." דניאל מסתכלת עליי נבוכה. אני מתקרב אליה ומדביק נשיקה על שפתיה שלא משאירה ספק כמה אני אוהב אותה.
"מה שאני רוצה לומר," אני ממשיך, "ש… טוב תבטיחו לי שלא תאמרו לה מילה. היא רצתה להרגיש פה בבית. אז תראו שהיא עשתה בו כמה שינויים."
"שינויים? איזה שינויים," עונה לי מייקי, "ממתי אתה נותן למישהי להכתיב לך מה לעשות."
"היית צריך לראות את המבט בעיניה. כמו של כלבלבה קטנה. אז הירשתי לה להביא כמה דברים. לא חשבתי שהיא תמלא לי את הסלון בכריות ורודות וחיות מפרווה. אני לא רוצה לשנות את מי שהיא. גם ככה הבטחון העצמי שלה לא מי יודע מה. היא…טוב היא לא יפה במיוחד וגם …שמנמנה. תבטיחו לי שלא תצחקו עליה."
*
דניאל
"מאיפה כל זה בא לך?" אני שואלת אותו בשעה שהוא מסיים את השיחה.
"כאשר חבר שלך שומע לראשונה שיש לך חברה, ואת יודעת שלא הייתה לי מישהי כמוך, ומה שמעניין אותו זה רק איך הסקס איתך, אז היו בפני שתי אפשרויות. האחת לתאר לו כמה את מטריפה אותי, מבעירה אותי ומשקיטה אותי. השנייה זה מה שאמרתי לו," הוא עונה לי.
"אתה ממש רשע," אני אומרת לו בשעה שאני מצליחה להפסיק לצחוק, "מבטיחה לשתף איתך פעולה."
"אני חייב לעבור על כמה דוחות לפני שכולם יגיעו לכאן," הוא אומר לי.
"לך מיי לאב, אני אשב בצד ואבכה לי," אני עונה לו.
"אל תתחילי איתי ילדונת. אני לא צריך הרבה כדי לקחת אותך לחדר השינה שלנו ולהראות לך כמה אני אוהב אותך," הוא עונה לי.
אני מעיפה לו נשיקה באוויר ופונה לעבר המטבח. אני חותכת ירקות ומכינה מטבלים לחברות שלי. אני ממהרת לחנות שבפינה וקונה מצרכים להכין אוכל לחברים של ריי. בעל החנות שכבר מכיר אותי סוחב עבורי את ארגז הבירה שקניתי ומניח אותו עבורי במעלית.
כל אותו הזמן ריי שקוע בעבודה ולא שם לב שיצאתי מהבית. רק אז אני חושבת שהייתי צריכה לומר לו שיצאתי, אבל הראש שלי במקום אחר, בעבודה המסכמת שעלינו להגיש מחר למרצה.
אני מכינה את האוכל בתבניות ומכניסה לתנור, בדיוק בזמן שחברותיי מגיעות.
"תכירו זה ריי," אני מציג אותו בפניהן. הן סוקרות אותו במהירות וממהרות להיכנס לחדר.
"איזה גבר מעלף יש לך," אומרת לי תמילה, "כזה גבר אני צריכה שיעשה לי ילד."
אני מרגישה צביטה בלב. לו רק ידעה. ריי לא רוצה להיות אבא ואני מקבלת את רצונו. האהבה שלי אליו כל כך גדולה שאינני מתכוונת ללחוץ עליו בנושא הזה. אני מקווה שיום אחד הוא ישנה את דעתו ועד אז טוב לי ככה.
כמה דקות אחריהן באים הגברים. אני מספרת להן על מה שאמר להן ריי עליי. "אנחנו איתך," אומרת לי תמילה, "אני אצא החוצה לומר להם שלום. מבין כולנו אני הכי.. שמנמנה." זה נכון שתמילה מלאה, אבל זה לא גורע מיופייה.
אנחנו משאירות את הדלת פתוחה מעט כדי לשמוע אותה. מסתבר שהיא שחקנית לא קטנה. "מותק," היא קוראת לריי," איפה כל הכריות שלי. בבקשה אל תגיד לי שאתה לא אוהב אותן, זה מוסיף אופי לחדר."
"שמתי אותן על המיטה בחדר השינה," הוא אומר לה, "כדי שלא תתלכלכנה."
"איזה מתוק אתה. אתה כל כך מתחשב בי. אתה יודע כמה הן חשובות לי, הכריות המתוקות שלי."
"תקשיב לי טוב," היא אומרת לאחד החברים, "בבית שלי לא שמים רגליים על השולחן. אוי מותק שכחתי לשים את הכיבוד." היא ניגשת למטבח, שמה במיקרו חבילת פופקורן שהכנתי על השיש ומחכה שהיא תהיה מוכנה. היא שמה אותה בקערה שגם אותה הנחתי על השיש וניגשת בפנים רציניות חזרה לחבורת הבנים.
*
ריי
"מה אני לא מוכנה לעשות בשבילך מותק," היא אומר לי ומפריחה לעברי נשיקה.
"תודה," הם צועקים אחריה בשעה שהיא חוזרת חזרה לחדר.
"בואו נזמין פיצה," אומר לי מייקי, "מה לגבי בירה?"
"שכחתי להזמין," אני אומר להם, "הייתי עסוק עם דוחות והעניין פרח מזיכרוני. אני אלך לבדוק האם יש במקרר." אני קם, הולך למטבח ופותח את המקרר. להפתעתי יש בו קרטון שלם של בירות. עכשיו אני גם מריח את הריחות מהתנור, מה שגורם לי להעלות חיוך על פניי.
החברים מופתעים לראות את הבירות שאני מביא איתי. "מייקי תוריד את הרגליים מהשולחן," אני אומר לו והוא מסתכל עליי במבט לא מרוצה.
"ילדונת," אני קורא לדניאל, "בואי אליי בבקשה. אני רוצה להכיר לך את החברים שלי." דניאל מבינה שהפעם אני רציני ומגיעה.
מייקי מסתכל עליה ואני מרגיש שעוד רגע כרית עפה עליי. "תגיד לי בבקשה שאין כריות ורודות," אומר מייקי.
"אני אומר לך," אני אומר לו וצוחק.
"אתה ממש מעצבן," הוא אומר לי נעלב.
"אתה נעלב?" אני עונה לו, "זה אני שצריך להיעלב מעצם העובדה שהאמנת לשטויות שלי. תודה שזה מגיע לך בגלל השאלה שלך, ואתה יודע על מה אני מדבר. ועדיין אני מבקש, רגליים לא על השולחן."
"יש לך השפעה עליו ילדה," הוא אומר.
"ספר לי," היא עונה לו, "בבית אתה אוכל עם רגליים על השולחן?"
"טוב שהזכרת לי," עונה לה מייקי, "איזה פיצה מזמינים?"
"אתם עוד רעבים?" היא שואלת, "כי אני יכולה להכין עוד פופקורן."
"אנחנו לא רוצים להטריח אותך," הוא עונה לה. אני רואה שהוא מרגיש מאד לא נוח, אבל הפעם אני לא נחלץ לעזרתו.
דניאל ניגשת למטבח וחוזרת עם צלחות. "אני מניחה שאתם לא צריכים סכום," היא אומרת.
"מי אוכל פיצה עם סכום?" ממלמל מייקי. ג'רמי, דון ורובי מהנהנים בראשם להסכמה.
כאשר היא חוזרת לסלון עם המגשים העמוסים הם מביטים בהם בפה פעור ושוכחים לרגע לסגור אותו.
"אתם שניכם," אומר מייקי ותופס כרית לזרוק עלינו. "אני רק מזהיר אותך שדניאל גם לוחמת כמוני. לא היית רוצה להיתקל בה על המזרון."
"לו רק ידעת מה אמר עליך," אומר מייקי.
"תן לי להיזכר. כריות ורודות, שמנמנה, אה , וגם לא יפה, לזה אתה מתכוון?" היא עונה לו, "תהנו מהמשחק. יש לי עבודה להגיש עד הבוקר."
*
דניאל
אני רוצה לחזור לבנות אבל מרגישה שהראש שלי מסתובב. הריח של האוכל מעורר בי בחילה. אני ממהרת לחדר השינה שלנו, נכנסת לשירותים ומקיאה. מקווה בכל ליבי שאיש לא שומע אותי. אני חוזרת לחדר ומתיישבת על המיטה. "את חייבת להתחיל לאכול בצורה מסודרת," אני נוזפת בעצמי.
"הכל בסדר ילדונת?" שואל ריי.
"הלחץ של העבודה והלימודים גורם לי לשכוח לאכול," אני אומרת לו, "אמנם אני מכינה גם לי כריכים, אבל לא מוצאת לי זמן לאכול אותם. אני מתגעגעת לימים שהיינו נפגשים בצהריים," אני אומרת ומתרפקת עליו.
"למה לא אמרת מילה" הוא אומר לי, "אני אדאג להיפגש איתך כל יום. חוץ מזה שכבר אמרתי לך שאת לא חייבת לעבוד כל כך קשה, עכשיו כשאת גם לומדת. ההכנסה שלי מספיקה לשנינו בשפע."
"זה הפרויקט הגדול האחרון שלי לסמסטר הזה. אני אהיה בסדר. אתה מפסיד את המשחק," אני אומרת וקמה מאוששת וחוזרת לחברותיי. אנחנו כותבים ומשכתבים את העבודה הקבוצתית פעמים רבות עד שכולנו מסכימות על מה שנכתב. אנחנו מעלות את החומר לאתר של הפקולטה לרפואה.
"העלאת הקובץ הסתיימה 02:00" מתקבלת ההודעה על המסך.
"סוף סוף אומרת מרי. דווקא היא תרמה הכי מעט לכתיבת המאמר. תמילה ואני מגניבות מבטים אחת לשניה. "כן, הגיע הזמן באמת," אומרת תמילה ומחניקה חיוך. היא עוזרת לי לפנות את הכלים מהחדר ואני אוספת את כל הניירות ומשאירה את השולחן נקי.
הגברים כבר עזבו וריי מחכה לי בחדר השינה. הוא עסוק בקריאת מאמר. "סוף סוף באת," הוא אומר לי, "התגעגעתי אלייך." הוא מושך אותי אליו ומראה לי כמה התגעגע אליי. "אם את חושבת שבגלל ששתיים בלילה אני מוותר על המשחקים שלי איתך את טועה, "אני חייב לטעום ממך כדי לישון טוב."
מאז שחזרנו לגור ביחד ריי ישן כמו תינוק. אולי כי הראה לי את השדים שלו ואולי כי הוא באמת רגוע כמו שלא היה מימיו.
אנחנו נרדמים מיד אחרי מעשה האהבה, כשראשי טמון בשקע צווארו בדיוק במקום שאני אוהבת. אני שוקעת בשינה נטולת חלומות. אחרי לילות רבים של חלומות מוזרים זה שינוי לטובה.
אני קמה בבוקר מאוששת כאשר ידו של ריי מלטפת את גבי. "איך ישנת ילדונת?" הוא שואל אותי בשעה שאני פוקחת את עיניי ומתמתחת.
"אני חושבת שאחרי שהגשנו את העבודה הזו ירד משא כבד מעל גבי. אני מרגישה נפלא," אני אומרת לו.
"תכננתי לנו ערב שקט אתמול. לא תיארתי לעצמי שזה מה שיקרה," הוא אומר לי.
"נהנית מהמשחק?" אני שואלת.
"אני תמיד נהנה מהמשחק איתך," הוא עונה לי ומתחיל לנשק אותי.
"ריי, אתה מבין יפה מאד למה התכוונתי," אני עונה לו.
"ואני מבין יפה מאד מה את עושה לי כשאני רק נוגע בך," ושוב אנחנו מאבדים שליטה אחד עם השנייה.
"מה שרציתי לומר לגבי אתמול," הוא אומר לי כאילו לא קרה בינינו דבר כעת, "הוא שתכננתי משהו." הוא פותח את המגירה בשידת הלילה ליד המיטה ומוציא ממנה קופסה. "הזמנתי לנו משהו קטן. אני יודע שכעת שכשאת לומדת אין מה לדבר על הכנות לחתונה, אבל הייתי רוצה בכל זאת לציין את הקשר בינינו." הוא מוציא מהקופסה 2 צמידים מעור ועליהם שתי טבעות שטוחות מזהב. על כל אחת מהן חרוט שם של אחד משנינו. הוא עונד לי את הצמיד ומושיט לי את ידו שאענוד גם לו.
אני מלטפת באצבעי את השמות שלנו. "איזה תכשיט יפיפה," אני אומרת לו, "אני גאה לענוד אותו. אתה צודק יש בו הרבה יותר משמעות מטבעת יהלום."
אני נכנסת למקלחת להתקלח. "אפשר להתקלח איתו?" אני שואלת רגע לפני שאני נבלעת מתחת לזרם המים החמימים.
"כן," עונה לי ריי.
"מעולה," אני עונה לו, "כי אין לי כוונה להוריד אותו מעליי."
אני מסיימת את המקלחת והולכת להכין לנו כריכים. ריי מציץ לראות מה אני מכינה.
"אני רק בודק ילדונת," הוא אומר, "הבהלת אותי אתמול. היית חיוורת. מה התוכניות להיום?"
"קבעתי פגישה עם ד"ר פרידמן. הגיע הזמן לבדיקה השנתית שלי וגם הגיע הזמן שאני אקח את האחריות לאמצעי המניעה. הקצב שאנחנו משתמשים בקונדומים בטח גורם לבעל בית המרקחת להרים גבה," אני צוחקת.
"את רוצה להקטין את הקצב?" הוא שואל אותי בקול שגורם לי לרצות להתפשט ולהתמסר לו כעת שוב.
"לא. חשבתי שעדיף שאכניס התקן ונשכח מהעול הזה של לזכור לקנות קונדומים או ליטול גלולות."
"היי שלא תחשבי שאני מתלונן, אני מעדיף את זה הכי טבעי שאפשר," הוא עונה לי.
*
הבוקר מתחיל ללא דרמות מיוחדות. הבנות שכבר התרגלו לעובדה שאני מנהלת את המחלקה מתפקדות כמו מכונה משומנת. אני מצידי מנסה להקל עליהן וללכת לקראתן מתי שרק אפשר. אפילו רוז מתנהגת באופן מפתיע רגיל.
אני יושבת לישיבה קצרה עם ד"ר פרידמן וגם היא מרוצה מהבוקר. אני קמה ללכת לחדרי ומרגישה שהחדר מסתובב. אני קרובה למצב של עלפון. אני לא זוכרת בדיוק מה קרה, רק יודעת שכעת אני שוכבת על המיטה.
"אני לוקחת לך דמים לבדיקה. אני רוצה לבדוק מה קורה איתך. את חיוורת," היא אומרת, "בינתיים תנוחי." היא קוראת לאחת האחיות שתשב איתי.
אני עוצמת את עיניים, מנסה לגרש את המחשבות והפחדים ממני. אני לא יודעת כמה זמן אני שוכבת כך. אני שומעת את ד"ר פרידמן אומרת לאחות שהיא יכולה ללכת.
"אמרת שאת רוצה להכניס התקן," אומרת לי ד"ר פרידמן.
"כן," אני עונה לה ופוקחת את עיניי. אני רוצה להתיישב אבל ד"ר פרידמן מסמנת לי להמשיך לשכב. "זה די מעצבן שבאמצע כל פעם צריך לגשש אחרי קונדום. חוץ מזה שזה נעים יותר בלי," אני אומרת לה.
"אני מבינה שיש לכם חיים פעילים. כמה פעמים בשבוע אתם מקיימים יחסים?" שואלת ד"ר פרידמן.
"ג'ודי," אני אומרת לה וקוראת לה בכוונה בשמה הפרטי, "אני חושבת שזה משהו אישי. אני לא מבינה מה זה קשור למה שעובר עליי. אני יכולה רק לומר לך שהוא מאד עורר את המיניות שלי."
"אני לא מחפשת לחטט בחייך. יש לי סיבה לשאלות שלי," היא עונה לי, "מתי היה המחזור האחרון שלך?"
"אני מקבלת בעשירי לחודש כבר שנים," אני עונה לה.
"כלומר בעשירי לחודש שעבר קיבלת מחזור אחרון," היא אומרת. האמת שאני לא זוכרת, אני מביטה בה.
"דניאל את בהריון," היא אומרת לי.
"זה ממש לא יתכן. אנחנו תמיד מגינים על עצמנו. תמיד," אני עונה לה, "אני לא מבינה מאיפה את מביאה את המידע הזה."
"בדיקת הדם שלך מראה על ערכים גבוהים," היא עונה לי.
"ג'ודי זו בטח טעות," אני עונה לה.
"בואי נבדוק אותך," היא אומרת ונוגעת בבטני.
"דניאל, את לא מרגישה שום שינוי בגוף?" היא שואלת.
"אני לא מבינה למה את מתעקשת איתי. אני לא בהריון," אני מתרעמת.
"תנסי להיזכר אם לא היתה אף פעם שנסחפתם למעשה בלי הגנה," היא מתעקשת איתי.
"לא!" אני עונה לה. המחשבות מתרוצצות במוחי. האם אי פעם קרתה לנו תקלה? ואז אני נזכרת בפעם הראשונה שלנו יחד. "הפעם היחידה שעשינו אהבה ללא הגנה היתה יום לפני שקיבלתי מחזור."
"והמחזור היה רגיל?" היא שואלת. אני מנסה להיזכר.
"בואי נבדוק אותך," היא אומרת לי ומחפשת את תקרת הרחם. "דניאל אמנם את מאד רזה אבל את כבר בסוף חודש רביעי אם לא חמישי. "בואי נעשה לך בדיקת אולטרסאונד," היא אומרת ומדליקה את המכשיר.
"לא!" אני אומרת לה, "אין לי כוונה לראות כלום. אני רוצה שתפסיקי את ההיריון הזה עוד היום."
ואז אני רואה את ריי עומד בפתח החדר.
"ד"ר פרידמן תשאירי אותנו לבד," הוא מבקש בקול מקפיא שמעביר בי צמרמורת לאורך הגב.
"אני משתגע מדאגה לך ואת לא טורחת לספר לי שאת בהיריון?" הוא שואל בכעס.
"ריי לא ידעתי עד לרגע זה שאני בהיריון. זה בא לי בהפתעה. הרי השתמשנו בהגנה כל הזמן. אתה יודע את זה. אתה היית שם איתי," אני אומרת לו בקול רועד.
הוא מתעלם מדבריי. "אז המצאת סיפור על כך שאת רוצה להכניס התקן במקום לספר לי את הסיבה האמיתית. מעבר לעובדה שאמרת שהפגישה שלך בערב."
אני רוצה לספר לו שהתעלפתי אבל המבט בעיניו גורם לי להשתתק.
"כן דניאל הייתי שם וזכותי היתה לדעת ולהחליט אם אני רוצה להיות אבא או לא. התינוק הזה הוא לא רק שלך. אני כל כך מאוכזב ממך. אני לא יכול להסתכל עלייך. בחרת להיות לבד אז זה שלך," המבט בעיניו שירה לעברי חיצים משתנה ואני רואה את הכאב עולה מתוכן.
הוא ניגש לפח וזורק את הכריכים שהביא איתו, מסובב את הגב ויוצא מהחדר.
אני לא יודעת ממה אני המומה יותר. מהעובדה שאני בהריון הבלתי צפוי הזה, או מהכעס של ריי כלפיי. הדחף הראשוני שלי הוא להפסיק את ההיריון, אבל הכאב בעיניו והאכזבה גורמים לי לקבל החלטה.
"הכל בסדר?" שואלת ד"ר פרידמן, "ד"ר רובינס נראה כועס."
"הוא חושב ששיקרתי לו. שידעתי והסתרתי זאת ממנו," אני עונה לה והדמעות מתפרצות ממני, "הוא אמר לי שאינו רוצה להיות אבא. הייתי מוכנה לותר למענו על הכול. אני לא מבינה מאיפה באה התגובה הזו. הוא הודיע לי שמעתה אני לבד בסיפור הזה."
"אני אתן לך זמן להחליט. את מבינה שאין כבר אפשרות לעשות הפלה," היא אומרת לי.
"הילד הזה נוצר באהבה וכך הוא יגיע לעולם. אני אתן לו את כל האהבה שיש בי לתת. בואי נבדוק אותו או אותה," אני אומרת ומוחה את דימעותי.
"אין ספק שזה בן," היא אומרת לי, "תראי איך הוא פעיל. הוא נראה כמו מתאבק קטן בדיוק כמוך," היא אומרת בהתרגשות.
"וכמו אבא שלו," אני מוסיפה בעצב.
"המדידות מראות שאת יומיים בחודש החמישי להריון," היא אומרת לי, "אני לא מאמינה שהבטן שלך שטוחה כמעט לגמרי."
"עכשיו אני מבינה למה אני מקיאה כל כך הרבה, וחסרת תיאבון ועייפה. כל כך הייתי בטוחה שאני מוגנת שאפילו לא חשבתי בכיוון," אני עונה לה, "ככה היו ההריונות של אימא שלי. היא סיפרה שבהריון איתי לא ראו כלום עד חודש שישי."
"אני רושמת לך כמה ימים חופשת מחלה. אני רוצה שתנוחי ותחזרי ביום שני רעננה."
*
כיוון שבאתי הבוקר עם ריי, אני מזמינה מונית ונוסעת לדירה שלו. למרות שאני עדיין חלשה, אני אורזת את הבגדים שלי בתוך שקיות זבל גדולות, ואוספת גם את ספרי הלימוד שלי. את המפתחות אני מניחה על השולחן בכניסה בצורה גלויה.
מבט אחרון על הדירה מלמד שלא שכחתי כלום. בעצם כן. אני נזכרת במוצרי הטיפוח שלי בחדר האמבטיה. אני אוספת את כולם וזורקת לפח מתחת לכיור.. העוזרת צריכה לבוא מחר. אני משאירה לה לרוקן את הפח בשעה שהיא מנקה.
זהו. החודשים מהאושרים באו לסיומם.
רגע לפני שאני יוצאת אני נוגעת בצמיד שקיבלתי מריי הבוקר. אותו אני לא אוריד. הוא יראה לבן שלי שאבא שלו אהב אותי פעם.
אני מזמינה מעלית, מעמיסה את השקיות ולוחצת על קומת החניון. עכשיו אני מתחילה להרגיש גם את הרעב וגם את תוצאות המאמץ הפיזי. בא לי להקיא, אבל אני עוצרת בעדי. אני מכניסה את השקיות לג'יפ שלי ורוצה לחזור לחדר השירותים בלובי, אבל הדלת ננעלה ואין לי יותר מפתח לפתוח אותה. אני שוקלת אם להיכנס דרך הדלת הראשית של הבניין, אבל לא רוצה לתת הסבר מדוע אין לי מפתח ולכן נושמת עמוק עד שהבחילה נעלמת.
אני מגיעה למגדל הנהר. שוב עליי לסחוב את השקיות הכבדות. רק שהפעם ביכולתי להניח אותן בערמה ולמהר לשירותים. אני מקיאה את נשמתי ונשארת לשבת על הריצפה הקרה.
אחרי שעה ארוכה אני קמה והולכת לסדר את הבגדים שלי בארון. אני יורדת לחנות בקומת הכניסה ועורכת קניות כיוון שהבית שלי ריק ממצרכים. אני לא יודעת אם זה פסיכולוגי בגלל שאני יודעת שאני בהריון, או זו באמת דרישה של הגוף, אבל בא לי בטרוף ממרח שוקולד. אני מורחת לי שכבה עבה ממנו על הבגט הטרי ומתענגת על כל נגיסה. סוף סוף אני מתחילה להירגע מהיום המטורף הזה.
אני מחפשת את הנייד ומתקשרת לאמא שלי.
"מה שלומך מאמי?" אני שואלת אותה.
"את יודעת. החיים שלי עמוסים כל כך. יש לי ערב התרמות בסוף החודש, ויש לי כמה פגישות. אין לי דקה לנשום," היא אומרת לי. בינינו לא הייתי רוצה להתחלף איתה.
"אני בהריון," אני אומרת לה.
"ומתי את חושבת להתחתן?" היא שואלת אותי.
"נפרדנו," אני עונה לה, למרות שאינני בטוחה מה קורה בינינו.
"את לא מתכוונת להשאיר את הדבר הזה," היא עונה לי מזועזעת, "את לא יכולה לעשות את זה למשפחה."
"הבן שלי נוצר באהבה. וכן, אני מתכוונת ללדת אותו לבד," אני עונה לה. אני לא אתן לה להרגיש את העלבון הצורב שאני חווה כעת.
"מה אומר לך דניאלה," היא אומרת לי משתמשת בכוונה בשמי המלא כאילו הייתי ילדה שיש לנזוף בה. "תדעי שמבחינתנו את לבד בעסק הזה."
"הבנתי," אני עונה לה, "יום טוב אמא."
איך תנהג דניאל, כעת כשהיא לגמרי לבד, בלי ריי ובלי משפחה?
בר אבידן
מאמינה באהבה
20.12.2019