ריי
אני לא יכול להסביר את זה, אבל גם בשעה שאני עומד עם גבי לדלת אני מרגיש בנוכחותה של דניאל. אני מסתובב ונשען על הדלפק. אני עומד זקוף מולה, מודע לכך שכל המבטים מופנים אליי. אני רוצה שהיא תהיי גאה בי. אני מבחין שהיא מתרגשת לראות אותי. היא כזו מתוקה! לו ידעה מה עובר לי בראש כעת. אני רוצה שכולם ידעו שאני שלה ולכן כך ליד כולם אני מתקרב אליה במהירות. אני מחבק אותה ונותן לה נשיקה. כמובן לא מאלה התובעניות שאני אוהב, כאלה שאני יונק את שפתיה וטועם אותה מבפנים, אבל מספיק כדי לסמן בעלות שלנו אחד על השנייה.
"בואי תראי מה אומרים עליך," אני אומר לה.
"זה מביך אותי. אני לא אוהבת תשומת לב כזו," אני לוחשת, "יש לי אותה כבר בשפע מעצם העובדה שהבינו פה במחלקה שאנחנו ביחד."
"זה מביך אותך שהם יודעים?" אני שואל אותה.
"מה פתאום. בעניין הזה אני מרגישה כמו טווסית," היא עונה.
"אני שמח לשמוע," אני עונה לה, "אני לומד שגם אני צריך לשמוע את זה לפעמים."
"תראה לי את המשרד שלך?" היא שואלת ואני מבין את הרמז. היא רוצה להיות איתי לבד.
"יש לך איזה מחשבה מיוחדת לגבי מה שנעשה במשרד?" אני לוחש לה באזנה.
"נאכל," היא אומרת בחיוך, "רק נאכל."
"את מריחה את התשוקה שלי אלייך נכון ילדונת?" אני לוחש לה למרות שכבר נכנסנו למשרד.
"אני לא יודעת על מה לחצתי אתמול אבל מאז אתה…כלומר זה לא שאני לא אוהבת את זה, רק שאנחנו בעבודה כעת," היא אומרת לי.
"אז ספרי לי מה היה שם בישיבה," אני שואל אותה בשעה שהיא מוציאה לנו את האוכל הארוז. היא פותחת את המכסה וריח של רוטב עגבניות סמיך ממלא את החדר. "לא יכולת לקלוע טוב יותר. אני מאד אוהב כדורי בשר עם פסטה מאז שאני…." אני מרגיש מדקרה בלב. אני קולט שזה מזכיר לי את בית ילדותי. ריח של רוטב עגבניות בו מתבשל הבשר.
היא כנראה מבחינה שמשהו עובר עליי. היא מלטפת את ידי. "אני פה," היא אומרת לי בשקט למרות שאין לה מושג מה גורם לי לסערה כזו.
אני יודע שאני חייב לה. הייתי כבר מוכן לדבר איתה, למרות שאני לא יודע מה בדיוק אומר לה. איך מתחילים לספר לאהובה שלך שבעצם כל החיים שלך לפני שהכרת אותה היו דפוקים? למרות שרציתי לספר לה כבר בעבר תמיד היה מה שהפריע ואני שוב צריך לגייס כוחות כדי לעמוד מולה. האם היא תאהב אותי באותה עוצמה כשתגלה מי אני?
"אני פה ואני לא הולכת לשום מקום," היא חוזרת ואומרת לי.
"את שמעת אותי אומר משהו?" אני שואל אותה. לרגע אני חושב שדיברתי אל עצמי בקול רם.
"לא," היא עונה, "אבל המבט המרוחק הזה, הכואב הזה, סיפר לי שמשהו עובר עלייך. אני יודעת שאתה נושא בתוכך משהו מעברך. שמעתי אותך בלילה ההוא. זה לא הופך אותך לפחות מושלם בעיניי."
"תראי מה את ואני היינו צריכים לעבור בשביל למצוא אחד את השנייה. עכשיו שזה קרה, אני לא אתן לשום דבר להפריד בינינו," אני אומר לה. "אני לא גדלתי במשפחה מושלמת כמוך. אני רוצה לספר לך, אבל בואי נאכל כעת כי יש לי ישיבת צוות עוד רבע שעה."
"מיי לאב, אל תתן למה שנראה לך מבחוץ להטעות אותך. אין משפחות מושלמות. גם לא שלי. אני עושה כל שביכולתי לקבל את המשפחה שלי ולאהוב אותה ללא תנאים. אני כל כך שונה מהם בכל. אם יש מישהי שאני הכי דומה לה זו סבתא ויויאן. אמא שלי ואחותי לא עבדו יום אחד בחייהן. אני עובדת מגיל צעיר ולא בגלל שגדלתי בבית ללא אמצעים. להיפך גדלתי במשפחה מאד עשירה. יש מי שחושבת שבזה שהיא ההולכת לערבי התרמה, אוכלת ארוחת גורמה של חמש מנות ולבסוף תורמת כסף שבעלה הרוויח, היא תורמת את חלקה לחברה. ויש מי שכמוני שחושבת שיש דרכים יותר נכונות לעשות זאת."
"וכך הגעת להיות מיילדת," אני אומר בהבנה בשעה שאני אוכל בתענוג את האוכל שהיא הביאה.
"בחרתי ללמוד במסלול שהיה גם מעשי. התנסיתי בכל המחלקות. כשהגעתי לעבוד עם ד"ר ג'ודי פרידמן היא אימצה אותי, השקיעה בי יותר מכולם ולכן בחרתי בה," היא אומרת ואז מחשבותיה נודדות ועל שפתיה עולה חיוך.
אני נותן לה את המרחב ללכת בעקבות המחשבות, אבל לא מתאפק ומלטף את לחיה. היא עוצמת עיניה ומתמסרת לי. "אף פעם לא הייתי כזו שזקוקה למגע כמו שאני איתך. זה כאילו שאתה מזרים לתוכי מלא כח." היא פוקחת עיניה ושוב היא מרוכזת מאד בי. "יש לי כל כך הרבה לספר לך.”
אני מחייך לעצמי. "את יודעת ,אני קולט פתאום שכאשר אסיים כאן את יום העבודה אני אמהר הביתה אלייך. את תהיי שם נכון?" אני שואל אותה.
"ארוחת הערב ואני נחכה לך בכיליון עיניים," היא אומרת לי ונושכת את שפתיה.
אני מביט בה ומלקק את שפתיי. נקישה בדלת מפסיקה את השיחה שלנו. "אפשר להיכנס," אני קורא אבל לא מוריד מבטי מדניאל.
"היה ממש טעים," אני אומר לדניאל, "נתראה בבית." אם למישהו היה ספק שאנחנו שייכים אחד לשנייה, עכשיו כבר לא יהיה.
דניאל מעיפה לי נשיקה באוויר והולכת.
"רק הגעת וכבר בחרת לך את הטובה ביותר," אומרת לי דניס, האחות האחראית.
"היא הייתה שיקול רציני בהחלטה שלי להגיע לכאן," אני אומר לה בגילוי לב.
"שברת הרבה לבבות היום," היא אומרת לי בחיוך. פעם הייתי מתגרה בה ושואל אותה אם גם את שלה, אבל אני לא שם היום. זה באמת לא מעניין אותי.
יום העבודה חומק לי בין הידיים. הבקשה שלי לעבוד בעיקר עם הילדים התקבלה בברכה ואני מוצא עצמי משוטט בין החדרים, מקשיבים לפחדים שלהם ומעודד אותם. כאשר נכנסת דניס ומסיבה את תשומת ליבי שכבר חמש אני מעיף מבט בנייד ומתפלא איך הזמן טס.
אני ממהר הביתה. עכשיו כולי מרוכז באחת ויחידה. באחת שאיתה אני מרגיש שהמילה "בית" מקבלת שוב משמעות. בשעה שאני פותח את הדלת ואת פני מקבלים ריחות שעולים מהמטבח, אני קולט שהיא באמת מניחה את היסודות להפוך את הדירה שלי לבית. אני מביט סביבי.
"אל דאגה," היא אומרת לי בשעה שהיא קולטת שאני סוקר את הבית, "אתה לא תמצא פה כריות ורודות ובובות מפרווה. התוספת היחידה שהרשתי לעצמי לעשות הוא זר הפרחים שקניתי לנו עם האגרטל בצבע ים שמתאים בהחלט לריהוט שלך."
"את לא מבינה מה עובר עליי כעת בשעה שאני נכנס לדירה שנכנסתי אליה אין ספור פעמים, וכמה היא מרגישה לי מלאה בחום."
*
דניאל
הוא בא ומחבק אותי חזק בשתיקה. כאילו שיש בו הצורך להשקיט את הסערות שלו באמצעותי. הוא ניתק ממני. "אני הולך לשטוף את בית החולים ממני," הוא אומר לי בשעה שאני עומדת ליד הגז ובוחשת את התבשיל.
אני עוקבת במבטי אחריו. אני אוהבת את ההליכה שלו. הוא נראה בעיניי כמו פנתר פראי שהולך זקוף בטוח בעצמו. כל כך מנוגד לגבר הנזקק שחיבק אותי לפני רגע. הוא נכנס לחדר העבודה שלו מניח את התיק ויוצא חזרה. אני מהופנטת מהאופן שהוא פותח את כפתורי השרוול שלו במין תנועה כזו שממגנטת אותי לאצבעותיו הארוכות. אני מוצאת עצמי נושכת את שפתיי מהמחשבה עליהן מטיילות על גופי. עכשיו הוא פותח את הכפתור האחרון בחולצתו ומושך את קצוות החולצה במשיכה אחת מתוך מכנסיו.
הוא נעלם במסדרון ואני שומעת מרחוק את זרם המים במקלחת. אני מסתובבת חזרה וממשיכה לבשל.
"בואי להתקלח איתי," הוא מזמין אותי בטון אגבי כזה, כאילו זה עניין שבשגרה. הבעל בא הביתה, האישה מתקלחת אתו.
"לא סיימתי לבשל," אני אומרת לו.
"תסגרי את הגז ובואי," הוא אומר. אני רוצה למחות אבל כאשר אני מסתובבת לעברו ורואה אותו עומד מולי לגמרי ערום, אני עושה כדבריו.
אני נכנסת לחדר האמבטיה. הוא לא ממתין ומושך את חולצתי מעל ראשי. באותה תנועה זריזה הוא מוריד ממני את מכנסיי. כל אותו זמן העיניים שלי נעוצות בגוף המושלם שלו. תמיד הייתי מוטרפת מתשוקה לידו ולא עצרתי להסתכל כמה יפה הוא. הגבר הזה רוצה אותי. אותי! אתם קולטים?
אני ניגשת לשירותים לפני שאני נכנסת למים ורואה טיפות דם. "אוף," אני מסננת.
"מה קרה ילדונת? הוא מציץ מהמקלחת ושואל.
"שכחתי להביא איתי טמפונים," אני עונה לו
"זה דחוף?" הוא שואל.
"לא," אני עונה, "זה רק סימנים ראשונים שכנראה זה יגיע מחר." ונכנסת אחריו למקלחת.
אני שופכת מעט מנוזל הסבון בריח קוקוס וניל על כף ידי ומתחילה לשפשף את עורו. המגע שלו כל כך נעים לי. אני מרגישה את השרירים שלו מתוחים תחת ידי. אני לא יודעת מה עובר עליו, אבל רוצה להאמין שהוא יירגע עכשיו כשהוא בבית.
לאט לאט אני מרגישה את שריריו מתרפים, והוא נאנח קלות למגעי. "את כל כך הרבה דברים ראשונים עבורי. לא חשבתי כמה זה יכול להיות מענג להתקלח עם אישה. בעצם אני אנסח את זה שוב. איתך זה כל כך מענג להתקלח ילדונת." הוא מסתובב אליי ואני רואה כבר את העיניים שלו דלוקות שוב באש כה מוכרת. אני כורכת את זרועותיי סביב צווארו ומשאירה לו לסחוף אותנו עד ששנינו שבעים אחד מהשנייה.
אנחנו מסיימים להתקלח, מתלבשים והולכים למטבח.
"עזבתי את הבית יום לפני יום הולדתי השמונה עשרה," אומר ריי בשעה שהוא מתיישב ליד בדלפק, "מאז אני לא יודע מה זה בית. לא חזרתי לשם אפילו לא פעם אחת. את לא מבינה איך זה מרגש אותי לבוא הביתה ולהריח את המטבח המוצף בריחות של בישולים. עוד לפני שטעמתי אותו אני יודע שזה יהיה האוכל הטעים ביותר שאכלתי אי פעם."
המילים שלו משאירות אותי נסערת. מה גורם לילד בן שמונה עשרה לא לרצות לראות יותר את משפחתו? מה הסוד הנורא שהוא נושא אתו?
אני ממלאת את הקערה שלו באורז, מוזגת עליה מתבשיל הבשר והירקות ברוטב עגבניות, ומניחה לפניו. "נראה מה תאמר עכשיו אחרי שתטעם," אני אומרת לו.
"מממ..זה פשוט נפלא!" הוא אומר. הוא אוכל בתאבון רב ובשעה שאני מתיישבת מולו כבר הוא כבר מחסל חצי קערה. "אני מקווה שיש עוד," הוא אומר.
"שרירים מושלמים כמו שלך צריך להאכיל," אני אומרת לו.
"זה מוזר," הוא אומר לי מהורהר, "תמיד בישול מתקשר לי לאמא. אולי כי האחיות שלי לא ידעו לבשל אפילו ביצה."
אז יש לו גם אחיות. מעניין כמה ילדים הם במשפחה. אני כל הזמן מדברת רק על מיכאלה. יש לנו אח בכור שקוראים לו גבריאל והוא מבוגר ממני בשתיים עשרה שנה כך שאין בינינו קשר הדוק. תמיד אישאר בעיניו התינוקת של המשפחה.
"גם מיכאלה לא מבשלת. היא קונה אוכל מוכן או אוכלת במסעדה," אני עונה לו.
"את לא אוהבת לאכול במסעדות?" הוא שואל בסקרנות.
"אני אוהבת, אבל לא באופן קבוע. בעיקר כבילוי," אני עונה לו.
"אם אני חושב על זה, אז אני גם בעצם אוכל בחוץ כחלק מבילוי עם חברים שלי בפאב," הוא עונה לי, "לימדתי את עצמי לבשל אבל אני לא עושה זאת הרבה כי כשאתה לבד לא בא לך להשקיע."
"שלא תחשוב שאני מבשלת לעצמי כל יום. אני אוכלת בעיקר כריכים, אמנם מושקעים, אבל עדיין כריכים," אני עונה לו.
"ואיפה כל זה בדיוק נכנס?" הוא שואל אותי, "כי לפי מה שראיתי במו עיניי את לא נראית אחת שאוכלת הרבה."
"גנטיקה, מזל, לא יודעת," אני צוחקת, "אחותי שונה ממני. דקה אחרי שנכנסה להריון ראו עליה, אמא שלי לעומתה, כך סיפרו לי, לא נראתה בהריון עד חודש שישי. תאמין לי שכולם במשפחתי אוהבים לאכול."
"מי לימד אותך לבשל?" הוא שואל בשעה שהוא מסיים את הקערה עד פרור האורז האחרון.
אני לוקחת ממנו את הקערה והולכת למלא לו במנה נוספת. "סבתא ויויאן. אמרתי לך שאני דומה לה מאד. היא הייתה רופאה במחלקה האונקולוגית. כאשר חלתה הפסיקה לעבוד ולמרות שהחלימה לא חזרה עוד לעבודה."
"מדוע את לא הולכת להיות רופאה? אני חושב שיש לך את הכישורים לכך," אומר לי ריי
"אני דווקא פועלת בכיוון. שלחתי מכתב לדיקן. חלק מהקורסים כבר עברתי. אני מחכה לשמוע ממנו כמה עוד דרוש לי כדי לסיים את התואר," אני מגלה לו.
"אני גאה בך!" הוא אומר לי ואני רואה את עיניו המלאות באהבה מסתכלות עליי, "ועכשיו ספרי לי מה היה הבוקר אצל הפרופסור."
"אני לא אמורה לדבר על זה, אבל לא אוכל להסתיר זאת ממך," אני עונה לו, "הסבא של התינוק הודיע שאיננו תורם עוד כסף לבית החולים ובכוונתו לתבוע גם אותי אישית. מתברר שהתינוק שנפטר הורעל וברור שזה נעשה על ידי אחד מבני המשפחה. מנהל בית החולים שוקל כעת את צעדיו. יש סיכוי שיגיש נגדו תביעת דיבה."
"ומה הלאה?" הוא שואל.
"יש לנו שוב פגישה עם מר סלבדור. פרופסור סילבר דורש התנצלות פומבית על מה שקרה או שימסור את הגירסה של בית החולים," אני עונה.
"ומכל זה אני מבין שאת חוזרת לעבודה," הוא אומר.
"כן," אני עונה, "פרט למשמרת שפספסתי היום, אני ממשיכה כרגיל מחר בבוקר."
"מעולה," הוא אומר לי, "ועכשיו כשכולם יודעים שאני מאוהב בך אין שום מניעה שניסע ביחד."
אנחנו מסיימים לאכול וריי מפנה את הכלים השולחן. "אני ארחץ את הכלים," הוא אומר לי. את נראית עייפה."
"כן," אני אומרת ומחניקה פיהוק, "אני מניחה שההתרגשות של האירועים האחרונים משפיעה עליי."
"בואי אלך להשכיב אותך לישון. אני צריך להמשיך לעבור על חומר שלא הספקתי היום. היה לי יום עמוס במחלקה," הוא אומר לי.
השעה עוד מוקדמת אבל עיניי נעצמות. אני נרדמת מיד. צלצול טלפון עקשני מעיר אותי. לוקח לי זמן להבין מה קורה. אני מסתכלת על השעה. שלוש בבוקר. הנייד שלי מראה לי שיש לי הודעות. כבר חמש דקות שאני מקבלת התרעות מבית החולים.
"תגיעי לחדר ניתוח."
אני מסתכלת על ריי. הוא ישן כמו מלאך. הוא למרגיש שאני קמה, גם לא שאני מתארגנת. אני הולכת לחדק העבודה שלו ומחפשת נייר לכתוב לו פתק.
3 בבוקר
מיי לאב,
קיבלתי קריאה דחופה.
כבר מתגעגעת אלייך.
ליבי מלא בך עד אפס מקום ויותר.
ד.
אני מניחה את הפתק על הכר שלי ויוצאת בשקט מהדירה.
*
כמעט 12 בצהריים. רק עכשיו אני יוצאת מחדר הניתוח. דבר ראשון אני ניגשת לנייד שלי ופותחת אותו. אין שום הודעה מריי. אני מתקשרת אליו אבל הטלפון שלו כבוי. אני כל כך רוצה להתפרק אצלו. זה היה אחד הלילות הקשים בחיי. היולדת הגיעה עם פתיחה מלאה ועדיין לא הצלחנו ליילד אותה. היא הוכנסה לחדר הניתוח זמן קצר אחרי שהגעתי. התינוקת היתה כבר במצוקה והוחלט להשאירה להשגחה בטיפול נמרץ. כאשר רציתי להכין את היולדת למעבר לחדר רגיל, הבחנתי שמשהו לא בסדר. התברר שגוש דם גדול נוצר במהירות ברחמה וסיכן את חייה. התלבטנו האם לנתח אותו או שמא דווקא הניתוח יסכן את חייה. היא כעת בהשגחה מיוחדת לראות איך יתפתחו הדברים.
אני ניגשת לברז המים הקרים למלא את בקבוק המים שלי. אני מרגישה צימאון גדול.
כשאני חוזרת אני רואה את ריי מחכה לי. "בואי איתי," הוא אומר לי, "היא תחוזר עוד חצי שעה," הוא אומר לאחות בחדר האחיות.
*
ריי
אני מוביל אותה לרכב שלי. אני לא מחליף איתה מילה. אני רואה את המבט העייף על פניה. אני תוהה ממתי היא ערה. אני שותק, והיא לא מנסה לשמחתי לפתח איתי שיחה, אלא נרדמת מיד.
"קומי," אני אומר לה כאשר אנחנו מגיעים לבניין שלי. היא מסתכלת עליי מבולבלת אבל עושה כדבריי.
אנחנו עולים לדירה שלי. אף מילה לא מוחלפת בינינו. אחרי שאנחנו נמצאים בתוך הדירה היא רוצה להתקרב אליי אבל אני מושיט יד לפנים. "לא." אני אומר לה, "אני אתך גמרתי. אני לא מסוגל יותר לשאת את הנדנדה הזו של הרגשות. אני אולי מתוסבך, אבל את.."
"אני מה?" היא שואלת.
"אמרת שהסיוטים שלי לא מפחידים אותך. וברגע הראשון שקורה משהו את נעלמת," אני אומר לה בקור, "אני איתך גמרתי."
"אז זה העניין, אתה חושב שברחתי לך בגלל הסיוטים שלך?" היא עונה לי בכעס, "בוא איתי לחדר השינה שלך," היא אומרת וממהרת להכנס לחדר.
"מה זה הבלגן הזה. ממתי אתה משאיר כך את הכל זרוק על הריצפה?" היא שואלת, "אתה רוצה לספר לי אולי את מי הזמנת לכאן? יודע מה זה לא מעניין אותי. יש לי רק בקשה אחת. אתה מוכן להרים את הפתק הזה שעל הריצפה," היא אומרת ומצביעה עליו.
אני ניגש, מרים את הפתק ומתחיל לקרוא אותו.
3 בבוקר
מיי לאב,
קיבלתי קריאה דחופה….
אני מרגיש כל כך מטומטם. איך יכולתי לדבר אליה ככה?! אני יוצא במהירות מהחדר ומחפש אותה. אני לא מוצא אותה בשום מקום. צרור מפתחות שעדיין מתנדנד על דלת הכניס מבהיר לי שהיא יצאה מכאן. אני מתפרץ לחדר המדרגות ורואה שמעלית אחת מתחילה לעלות והשנייה כבר עברה את הקומה שלי. אני חוזר לדירה, חוצה אותה כמעט בריצה ויוצא למרפסת. אני רואה אותה נכנסת למונית.
אני ממהר לחזור לבית החולים. אני ניגש קודם למחלקה שלה. "איפה דניאל?" אני שואל את האחות הראשונה שאני פוגש.
"היא לא פה," היא עונה לי.
"את מוכנה לבדוק. אני בטוח שחזרה לכאן," אני מתעקש.
"תשאל בתחנת האחיות," היא עונה לי.
"דניאל קיבלה קריאה בבוקר לבוא לניתוח. חשבתי שהיא יצאה איתך. בכל מקרה היא לא עובדת יותר היום."
אני מודיע במחלקה שיש לי בעיה דחופה בבית ואני לא חוזר. אני נוסע למגדל הנהר. הג'יפ הלבן שלה חונה במקומו. אני עולה למעלה. אני מהסס האם להשתמש במפתח שלי או ל לא. אני מקיש על הדלת אבל היא לא עונה לי. אני שולף את המפתח מהכיס ופותח את הדלת. שקט גדול שורר בבית.
אני מביט מסביב ולא מוצא אותה. אני נכנס לחדר השינה והיא לא במיטה. רק אז אני מבחין באור הבוקע מחדר האמבטיה הצמוד לחדרה. היא יושבת על הריצפה חיוורת. היא לא רואה אותי. היא מתרוממת לאט, פושטת מעליה את החלוק של בית החולים שעדיין עליה ושוטפת אותו. רק אז אני מבין שהיא הקיאה.
היא מרימה עיניה לשטוף את פניה, רק אז היא מביטה בי.
"אני לא רוצה את זה יותר," היא אומרת לי.
"רוצה לפגוש אותי על המזרון?" אני שואל.
"לא. זה כבר לא עובד עליי. לא המזרון של המיטה ולא המזרון של ליאם ואף מזרון בעולם," היא אומרת לי חנוקה מדמעות.
אני פותח את חולצתי ואומר לו: "בואי אליי."
"אני שונאת אותך," היא אומרת לי.
"אז תרביצי לי," אני אומר לה.
היא מסתכלת עליי. "תגיד לי אתה שפוי. למה שאכאיב לך?"
"מכות לא מכאיבות לי. אני חסין מפניהן," אני עונה לה. אני יודע שאיננה מסוגלת להבין.
"אני לא מבינה לך," היא אומרת לי.
אני פושט את חולצתי ונשאר לפניה כאשר פלג גופי העליון. אני מסתובב אליה וחושף את גבי בפניה. אני מתקה לנשום בשעה שאני עושה זאת. מעולם לא הראיתי זאת לאיש. עכשיו הבושה שלי, הסוד הגדול שלי, חשוף בפניה.
"את רואה את הצלקות האלה, הן אלה שחישלו אותי לא להרגיש עוד לעולם כאשר מכים אותי," אני אומר לה. הפעם קולי רועד. אני מבין שיש סיכוי שהיא לא תרצה לראות אותי לעולם.
"אני לא יודעת על מה אתה מדבר," היא עונה לי בקול רועד.
"אל תשחקי איתי דניאל. אני חושף בפניך את עצמי על כל הצדדים הכי מכוערים שבי. מעולם לא עשיתי זאת בפני איש," אני אומר לה.
"ריי, אין לך שום צלקות על הגב," היא עונה לי.
"אני לא אוהב שמשקרים לי," אני עונה לה בכעס וחוטף את החולצה, "מספיק."
היא לוקחת מידי את החולצה. בוא תראה בעצמך," היא אומרת ומובילה אותי למראה בחדר השינה שלה.
אני מביט בגב שלי. אין בו אפילו סימן קטן. "כל השנים האלה הייתי בטוח שהוא חרט בי סימנים."
"על מה אתה מדבר ריי?" היא שואלת אותי.
"את מבינה ילדונת, הסיוטים האלה בלילה הם כשאני שומע את הקול של חגורת העור מצליפה על עורי. אף פעם לא הבנתי מה עשיתי שגרם לאבא שלי להצליף בי," אני אומר לה ועיני מוצפות דמעות.
"אתה מבין שהרוע שלו לא קשור אלייך. זה מי שהוא לא מי שאתה," היא אומרת.
"אז את לא שונאת אותי?" אני שואל.
"איך אני יכולה לשנוא אותך אם אני כל כך אוהבת אותך?" היא עונה לי.
"האם זה אומר שאת סולחת לי?" אני שואל
*
למחרת בבוקר אנחנו מתעוררים בשעה מוקדמת מהרגיל. אני מביט בחיוך כשאני רואה אותה ישנה לצידי. אני לא יכול להסיר את מבטי ממנה. עכשיו כשהיא יודעת למה הרגשתי כמו הכבשה השחורה של המשפחה, אבן גדולה נגולה מעליי. היא כל כך מעצימה אותי בדבריה, נותנת לי להרגיש שאני אדם שפוי.
אני נזכר איך ביקשה ממני שאחזור אתמול לעבודה. "יש לך עוד כמה שעות עד סיום יום העבודה לך תעזור לילדים, הם זקוקים לך. כשתסיים תבוא לאסוף אותי הביתה. היא הניסה את כל הפחדים שלי. הרגשתי שוב במלוא עוצמתי, וכך אני מרגיש הבוקר כאשר היא פה לצידי.
היא פוקחת את עיניה לאט, ומתמתחת כמו חתולה מפונקת. היא מסתובבת לעברי וכורכת זרועותיה סביבי, מניחה את הראש במקום האהוב עליה, כאילו שואבת ממני את האנרגיה לקראת היום שמפציע.
אחר כך היא קמה ללא מילים, מתקלחת ומפעילה את הנייד. רק עכשיו אני מבין שהיא כיבתה אותו הלילה. "ביקשתי שיורידו אותי מהקריאות בלילה," היא משתפת אותי.
מיד מתחילים הציפצופים. היא ניגשת לקרוא את ההודעות. "קיבלתי שוב הודעה להיפגש עם פרופסור סילבר," היא משתפת אותי. "אני אלך להכין לנו כריכים לצוהריים, מי יודע איך יתגלגל היום שלנו."
"אם כך אקח את ארוחת הצהריים איתי," אני עונה לה, "אני רוצה להיות בטוח שתפגשי איתי."
"מיי לאב, יש לך בכלל ספק?" היא עונה לי וכורכת את ידיה סביבי, "הרי כל כך אתגעגע אליך שאין סיכוי שלא אבוא."
והיא באה. בשעה שתיים עשרה וחצי בדיוק היא שולחת לי הודעה. "נפגשים?"
"אתה לא מאמין מה קרה היום," אומרת לי דניאל. "פרופסור סילבר הציע לי היום להיות אחות ראשית במחלקה. שאלתי אותו אם זה קשור למה שקרה. הוא הסביר לי שזימן אותי אליו בבוקר שהתינוק שנפטר, אבל ההודעה לא נמסרה לי."
"אני כל כך גאה בך," אני אומר לה.
"ולא רק זה, הוא הבטיח לפעול למעני כדי שאקבל תואר ברפואה. התברר שבאמת לא חסר לי כל כך הרבה בגלל הקורסים הרבים שכבר לקחתי, והניסיון המעשי שלי כאן. מה שאומר," היא ממשיכה, "שאני אצטרך ללמוד בלילות. ולזה אני צריכה את ההסכמה שלך."
"ברור ילדונת. אל תחשבי פעמיים. זה הזמן שלך לפרוח. את לא חייבת לדאוג לפרנסה. אני מרוויח מספיק בשביל שנינו," אני אומר לה.
"ויש גם חדשות בקשר לסלבדור. הוא נפגש לבד עם הפרופסור. הוא הביע התנצלות ואמר לו שימשיך לתמוך בבית החולים. אבל לא תאמין, פרופסור סילבר סירב. הוא אמר שזה עלול להריח כמו שוחד כדי לקנות את שתיקת בית החולים בפרשת התינוק. עם זאת הוא הבטיח לו שהוא לא יחשוף את סיבת המוות. אני מניחה שבקרוב תצא הודעה שמזכה את בית החולים וכמובן אותי מכל אשמה. סיבת המוות, כך יפורסם, היא כשל של מערכות הגוף של התינוק מה שאינו שקר."
*
דניאל
אני נפרדת מריי וחוזרת למחלקה. עכשיו כשאני אחראית אני חייבת לארגן מייד את החדר שלי ולהמשיך לתפקד. אני חוזרת למחלקה, פתאום הכל נראה לי שונה. אני יודעת שאני צריכה לקחת פיקוד ולחלק את העבודה בין כולן, מה שלא נעשה עד היום בצורה מסודרת וגרם להרבה מתחים.
"מה הסיפור שלך," אומר לי בכעס רוז שמסרבת להקשיב לבקשתי.
"אני לא נגדך אני כאן כדי לעזור," אני אומרת לה, "קיבלתי היום את המינוי כאחות אחראית על המחלקה."
"אני מבינה שזה פרס על התינוק שהרגת," היא עונה לי.
"מעבר לעובדה שאני לא אחראית למותו של התינוק האומלל, על המינוי הוחלט לפני שכל זה קרה," אני אומרת לה.
"נו באמת דניאל, את חושבת שאני מטומטמת," היא עונה לי.
אני ניגשת לתחנת האחיות ולוקח את יומן הפעילויות. אני מדפדף לאחור. "את רואה," אומרת לה, "הנה הקריאה להגיע למחלקת ילדים לתינוק שנפטר," אני מדפדפת שני עמודים שלמים, "והנה ההודעה ממנהל בית החולים: מסרו לאחות דניאל להכנס אלי לפגישה בהקדם. מה שמעניין שאת ההודעה את קיבלת, ועוד יותר מעניין שאת כלל לא מסרת לי אותה. את מוכנה להסביר לי למה?" אני שואלת אותה.
"ניחשתי שהוא רוצה רוצה לתת לך קידום, אחרי שיום קודם שאלו אותנו שאלות עליך, רק לא חשבתי שיהפכו אותך לאחראית על כולנו," היא עונה במרמור, "את יותר צעירה מרבות מאתנו."
"אם אתן חושבות שאני לא מתאימה אתן מוזמנות להגיש ערעור על כך למנהל בית החולים, ועד אז אני מציעה שנשתף פעולה. זו לא המחלקה שלי אלא של כולנו, ומי שחשובה היא היולדת," אני עונה לה ופונה קרוא את ההודעות שנרשמו ביומן מרגע שעזבתי את המחלקה בהפסקת צוהריים.
האם תמשיך דניאל לנהל את המחלקה, או חברותיה לעבודה ישימו לה רגליים?
בר אבידן
מאמינה באהבה