ריי
הצליל שמשמיעה חגורת העור החותכת את האויר כסכין חד בשעה שהיא בדרכה לנחות על גופי, הוא הצליל שיישאר חרוט בי כמו קעקוע שלא ירד לעולם. לעיתים אני שומע אותו למרות שאבי כבר מזמן לא לידי.
הייתי בן שמונה עשרה פחות יום בפעם האחרונה שהרגשתי את החגורה שורפת לי את העור. זה היה אחרי סיום שנת הלימודים בתיכון. לא הבנתי מה אני עושה שגורם לו להגיב כך. היום אני יודע שזה לא היה קשור אליי. זה היה קשור רק אליו. "זו הייתה הפעם האחרונה שאתה מעז להניף חגורה על מישהו מאתנו," אמרתי לו בקול מקפיא, "אותי לא תראה יותר. אם אשמע שזה קרה שוב למישהו כאן בבית אני לא רוצה לחשוב מה יקרה אז."
מאותו יום הירפה אבי מאחי אוונס. על אחיותיי אלן וארלין מעולם לא הרים יד. הן נולדו וגדלו כנסיכות. מאותו יום לא ראיתי אותו עוד. לא ראיתי אף אחד מבני משפחתי. הכבשה השחורה עזבה את העדר.
עליתי לחדרי וארזתי את בגדיי. אימי ניסתה לאמר משהו אבל לא נתתי לה. "אין משהו שתוכלי לאמר שירפא את הפצעים שנתת לו לחרוט בי כל השנים. כל מילה ממך תהיה מיותרת."
כעסתי עליה. ברור שכעסתי. איך אמא נותנת שיעשה כך לילדיה?
אמנם עמדתי להתחיל את לימודי באוניברסיטה רק בעוד חודשיים, אבל לא הייתי מסוגל לבלות אפילו עוד יום נוסף בבית ההוא. בימים הבאים כמעט שלא אכלתי דבר. הייתי שקוע במחשבות שהובילו אותי למסקנה שאינני רוצה ללמוד הנדסה אלא להיות רופא. רופא של הנפש.
*
*
*
"את הבטחת," היא אומרת לה בכעס עצור. ד"ר מיין, הרופאה שאצלה אני מסיים את ההתמחות שלי עוד כמה ימים, מביטה בה ושותקת לרגע. כאילו הייתה צריכה לאסוף את הכעס של מי שיושבת מולה ולהשליכו לפח דמיוני.
"אני מבינה שנוכחותו של גבר לא פשוטה בשבילך," היא אומרת לה לבסוף, "אבל ככה זה בעולם. יש בו גם גברים וגם נשים."
"את לא מבינה?" היא שואלת ועל פניה ייאוש גדול, "את באמת לא מבינה?"
פתאום היא מזדקפת. "אני לא מוכנה לדבר כל עוד הוא בחדר." אני המום מעוצמת השנאה כלפיי. היא כנראה עברה חוויה מאד קשה. הגעתי באיחור כיוון שיצאתי מפגישה עם מטופל שלי. אין לי מושג מה הסיפור שלה ולמה המראה שלי מלחיץ אותי.
הטלפון בכיסי רוטט ללא הפסק ואני מנצל את התגובה יוצאת הדופן שלה, מתנצל ויוצא מהחדר כדי לענות לשיחה.
"מדבר פקד ניקו ממשטרת המחוז. האם אני מדבר עם ד"ר ריי רובינס?" שואל אותי הקול מעבר לקו. אני מריץ במוחי את כל המטופלים שלי שיש אפשרות שאחד מהם הוא הסיבה לטלפון הזה.
"כן, זה אני," אני עונה.
"אתה מתבקש להגיע מיד לתחנה," הוא אומר.
"בקשר למה?" אני שואל.
"תקבל את כל הפרטים מהשוטר החוקר," אומר ניקו.
אני חוזר לחדרה של ד"ר מיין. "קיבלתי הודעה מהמשטרה שעליי להתייצב שם מייד."
"בטח, בטח, תלך," ממלמלת המטופלת לעברי.
אני נעצר והפעם בוחן אותה. אני מחפש את הטרוף בעיניה, אבל לא מוצא אותו. אני רואה בהן כאב עצום.
אני סוקר אותה במהירות. היא לבושה מכנס גינס וחולצת טריקו שאינה חושפת דבר. שוב אני מסתכל על פניה ומרגיש מדקרת כאב מול עיניה.
בבת אחת היא משתנה ומביטה בי במבט מלא שנאה. "תסתלק כבר מכאן חתיכת.." היא לא מסיימת את המשפט אבל מזנקת לעברי.
אני עוצר אותה בזרועותיי. לפי המבט בעיניה לו יכלה הייתה קורעת אותי לגזרים. "כמה טעיתי. מסתבר שהטירוף רק התחבא בה ויצא כעת לעולם," אני חושב לעצמי. אני מתנער ממנה ויוצא במהירות את החדר. במסדרון מולי אני רואה את הצוות מתקרב לעבר החדר של ד"ר מיין. ד"ר שמי מבקש שאישאר לתת עדות. "אני חייב לברוח," אני אומר כשהנייד שוב רוטט בכיסי. "אני בדרך," אני עונה לפקד ניקו.
הימים ימי סתיו. רוח נעימה מקבלת את פניי. למרות התנועה הערה, היא מתנהלת בסדר מופתי. הנסיעה לאורך הכביש המהיר בכל יום אחר הייתה מכניסה בי חוסר שקט. דווקא היום אחרי מה שקרה אני מרגיש רגוע ככל שאני מתרחק מבית החולים לפגועי הנפש.
אני כל כך שקוע במחשבות שכאשר אני שומע את מכשיר הניווט מורה לי לצאת ביציאה הבאה אני מסתכל מסביבי בפליאה. "כבר הגעתי?"
למרות שהגעתי תוך זמן קצר, מסתכל עליי הקצין התורן בעויינות. "רובינס? תמתין." הוא סוקר אותי באריכות ושפתו התחתונה רועדת מעט. כמו כלב בולדוג לפני תקיפה.
"מה יש בי היום שכולם שונאים אותי?" אני חושב לעצמי.
זה לא התפקיד שלי להעיד על עצמי, אבל אני בהחלט גבר בעל נוכחות מרשימה. סופרת של סיפורים רומנטיים הייתה מגדירה אותי גבר אלפא, בעל קומה גבוה, עיניים כחולות מהפנטות, כריזמטי… טוב נסחפתי. אני מניח שהבנתם את העיקרון. מדוע אם כך כולם מתעבים אותי?
ואז מתגנב החשש לליבי. "האם אני נאשם בפשע?"
"קצין החקירות יצא להפסקה. אתה יכול ללכת לקנות קפה במכונת הממכר האוטומטית שבסוף המסדרון. אני במקומך גם הייתי קונה כריך, למרות שהוא בטח לא טעים. זה ייקח עוד הרבה מאד זמן."
אני לא צמא, וגם לא רעב, ובכל זאת אני ניגש למכונה, משלשל לתוכה את מספר המטבעות הנדרש ומחכה לכוס שתתמלא. כמו בכל מכונה שכזו משהו צריך להיות חסר. במקרה הזה זה…קפה. אני מחייך לעצמי. זה לא שאין ממנו בכלל. יש בו מספיק כדי לצבוע את המשקה. הייתי מהמר שיש בו אולי רבע מהכמות שאמורה להיות.
"יש בעיה?" שואל אותי לובש מדים במבט מאיים, "משהו מצחיק אותך כאן?"
"הכל בסדר," אני עונה לו.
"תקשיב, אני לא מטומטם. בן אדם לא עומד סתם ומחייך למכונה שכזו," הוא עונה לי. אני מביט על התג שלו וראה שכתוב עליו רב פקד דינו.
"זה ידוע שהמכונות האלה אף פעם לא מספקות את הסחורה. הזמנתי קפה וקיבלתי מים עם מעט חלב," אני עונה לו ברצינות.
"אולי אדוני רוצה להתלונן על המכונה? אולי בעצם על כל המכונות?" הוא עונה לי בקול כועס.
הפעם אני משאיר את החיוך לעצמי. בית החולים לפגועי נפש בו אני עובד נראה לי ברגע זה גן עדן לעומת המקום הזה. אני מוסיף לרשימה שלי עוד בן אדם ששונא אותי היום.
"אין לי תלונות," אני עונה ופונה ממנו.
"שיהיה לך ברור שראיתי אותך מחייך," הוא קורא אחריי.
המילים "קן הקוקייה," בהן נוהגים לכנות את בתי החולים כמו זה שאני עובד בו, נראים לי ברגע זה שפויים לחלוטין.
אני מתיישב על הספסל, זה שנראה לי המרוחק ביותר מכולם. אני טרוד במחשבות מדוע אני מעורר יחס כזה כלפיי היום. אני לא שם לב והמים החמים נשפכים על חולצת הבד הלבנה שלי ומכתים אותה. אני מודה על כך ששמתי כמות כפולה של חלב והמים לא רותחים. רק זה חסר לי כעת , לטפל בכוויה בשעה שאני ממתין לשיחה עם הקצין החוקר שאין לי מושג מה טיבה.
אני מביט בכתם שמתפשט ובא לי לצחוק. רק שאני נזכר בלובש המדים ההוא ליד מכונת הממכר האוטומטית רצון הזה גווע מייד.
אני נזכר שלא קניתי משהו לאכול והבטן כבר מראה סימנים של רעב. אני בודק את השטח לראות שאין איש בסביבה, וניגש לקנות כריך. כמה לא מפליא אותי שהוא ייבש וחוץ פרוסה דקה של נקניק ומיונז לא מונח בו כלום.
משום מקום צץ שוב לובש המדים המאיים ופורץ בצחוק. "לא מספיק שאתה לא יודע לשתות קפה עכשיו גם זה," הוא אומר ומצביע על הכריך היבש. "לא לימדו אותך לא לקנות כריכים במכונות המטופשות האלה?"
עומד לי על קצה הלשון לאמר לו שאני שמח שאני משעשע אותו אבל אני שותק, סובב על עקביי, וחוזר לספסל "שלי." אני משחק בטלפון שלי בודק את ההודעות והמיילים, אבל לא קולט בעצם מילה. המחשבות שלי נודדות לבעלת העיניים הכחולות שהביטה בי בשנאה. אני מרגיש את המבט שלה בבית החזה. מין כאב לא מוכר. זה ממש לא ברור לי מדוע, שכן אני בכלל לא יודע מי היא ומדוע הגיעה לבית החולים שלנו. ועדיין. משהו בה מכניס אותי לחוסר שקט.
אני כל כך שקוע במחשבות שלא שם לב שהמיונז שהפך להיות נוזלי, מטפטף על מכנסיי השחורות. "נו באמת," אני מסנן, "אתה כמו ילד קטן."
"דיברת אליי?" שואל אותי האיש במדים שמופיע מולי.
"דיברתי אל עצמי," אני עונה לו ומצביע על המכנס שלי המרוח במיונז.
"אתה באמת נראה כמו ילד קטן עם הכתמים על החולצה והמכנס," הוא אומר וצוחק.
אני מביט בו, לא יודע איך להגיב.
"נו תצחק," הוא אומר לי, "לא יזיק לך היום." אני רוצה לשאול מה כוונתו, אבל שוב שותק מולו ורק מחייך חיוך מאולץ.
הוא מצביע באצבעו לכיוון הפרוזדור. "שם מימין השירותים. לך תנקה את עצמך."
אני קם בצעדים מהוססים. אין לי מושג מה הוא מסוגל לעולל. אני מגניב מבטים, אבל הוא לא עוקב אחריי. אני עומד מול המראה בשירותים. אני באמת נראה כמו חוף אחרי סופה. "מה אני אמור לעשות כעת? להוריד את החולצה ולכבס אותה?" אני חושב בליבי. אני לוקח נייר מגבת, מרטיב אותו מעט ומנקה את מכנסיי.
"הנה אתה רובינס. כבר חשבתי שנעלמת. אני פקד ניקו," הוא מציג את עצמו.
אני מצביע על מכנסיי שהכתם מסרב להתנקות מהן. "לצערי זו הפעוטה שבבעיותיך היום," הוא אומר ופותח בפניי את הדלת על מנת שאצא מהשירותים.
"אתה בטח תוהה מדוע זימנתי אותך לכאן," הוא אומר לי בלכתנו לכיוון המשרד שלו. הוא עוצר ומיישר תמונה על הקיר. "אני שונא שהתמונות לא עומדות ישר. זה באמת כל כך קשה לתלות אותן בצורה נורמלית? אז כפי שאתה מבין יש לי משהו לספר לך. בוא נכנס למשרדי."
הוא מורה לי לשבת על הכיסא שצמוד לשולחן. אני מעיף מבט מסביבי. זה לא נראה חדר חקירות, אלא משרד רגיל. "ובכן החדשות הן שאחיך אוונס נעצר לפנות בוקר אחרי שניסה לאנוס אחת בשם דניאל או דניאלה, אני לא סגור על שמה."
אוונס. שמונה שנים לא ראיתי אותו. "אתה בטוח שהוא עשה זאת. האם הוא הודה?"
"לצערך יש עדים למעשה," הוא עונה לי.
אני רוצה לאמר לו שאוונס ממש לא מעניין אותי. ביחוד אחרי מה שקרה בפעם האחרונה שנפגשנו. "במה אני יכול לעזור?" אני שואל.
"אין שום דבר שתוכל לעשות," עונה פקד ניקו, "רציתי רק ליידע אותך. הוא יובא מחר בפני שופט ונבקש להאריך את מעצרו."
"אני יכול לראות אותו?" אני שואל, למרות שזה הדבר האחרון שאני רוצה לעשות.
"אתה עורך דין?" הוא שואל.
"לא," אני עונה. הייתי בטוח שהוא יודע שאני רופא.
"אז זהו," הוא אומר, "אתה משוחרר."
אני מסתכל עליו רגע וחושב לעצמי: "בשביל זה ביליתי כל כך הרבה שעות פה?"
אני קם באיטיות, רוצה להיות בטוח שהבנתי נכון. אני יוצא את החדר ומחיש את צעדיי.
כאשר אני יוצא מהבניין כבר שעת אחר צוהריים מאוחרת. אין טעם שאחזור לבית החולים, בייחוד כשאני נראה כמו אסון טבע עם הבגדים המוכתמים שלי.
אני מחליט ללכת ברגל לדירתי. הרוח מפזרת את שיערי שארך. אני לא טורח להזיז אותו מעיניי. אז כפי שכבר אמרתי, אין לי מושג מה עבר על אוונס בשמונה שנים מאז שעזבתי את הבית. איש מבני משפחתי לא התעניין בי. אני בספק שמישהו בכלל חשב עליי דקה אחרי שעזבתי. אני מודה שעד לרגע זה גם אני לא חשבתי על איש מהם, פרט לאותו יום שפגשתי במקרה את בן דודי שסיפר לי שאבי נהרג בתאונה חודשיים קודם.
עכשיו שאני חושב על זה אני בטוח שאיש לא חשב עליי. הם הרי ידעו בדיוק היכן אני מתעתד ללמוד, שלא לדבר שידעו מה מספר הטלפון הנייד שברשותי. העובדה שהיום התקשרו אליי מהמשטרה רק מעידה על כך שלפחות אוונס יודע אותו. מדוע מסר להם אותו אין לי מושג.
מה הוא מצפה שאעשה? אולי הוא פנה אליי כי הוא זקוק לכסף? אולי הוא צריך שאדאג לו לעורך דין? הרי לו היה כך היו אומרים לי. אני לא מסוגל להעמיד פנים שבאמת איכפת לי, אבל אם יידרש ממני אעזור לו.
אז מה, אני לא הכבשה השחורה היחידה במשפחה? לא שזה מנחם אותי. אני בכלל לא מבין מדוע נבחרתי להיות שק החבטות של אבי. מאז שעזבתי לא עלה הנושא במוחי, אבל עכשיו הוא מתעורר בי שוב לחיים. "מה כבר יכול ילד בן שלוש לעורר באביו שבמשך חמש עשרה שנה הוא מכלה עליו את זעמו באמצעות הצלפות בחגורת עור?" אני חושב.
אני מוצא את עצמי עומד מול המדרגות המפוארות של דירתי במגדל רוטשילד בלב העיר. אני בוחר להיכנס דרך החניון כדי להימנע ממבטיי השומר בכניסה למראה בגדי המוכתמים. רק אז אני נזכר שהשארתי את הרכב סמוך לתחנת המשטרה. אני מחליט לעלות לדירתי, להתקלח ולהחליף בגדים ורק אז להזמין מונית שתיקח אותי לקחת את הרכב.
*
דניאלה
אני המומה מחוסר הרגישות של הרופאה הזו לבריאות הנפש. הרי ביקשתי ממנה במפורש שאינני רוצה שיהיה גבר בחדר. אני עדיין נסערת ומפוחדת ממה שעברתי. זו לא אני שביקשה להיבדק על ידה. הרי לו רציתי הייתי יכולה שאנשי מהצוות שלי בבית החולים שיבדוק אותי. אז יתכן שהגבתי קצת בקיצוניות למראהו, אבל בין זה לבין לכלוא אותי פה, הדרך ארוכה. אני לא טיפשה. אני מבינה היטב היכן אני נמצאת. אני מחליטה להעמיד פנים שאני משתפת פעולה. את הכדורים שנתנו לי העמדתי פנים שאני בולעת, אבל מיהרתי להוציא אותם מפי ברגע שהאחות סובבה אליי את הגב. לפחות לא ניסו להכניס לי אותם בעירוי דרך הווריד. אני מעמידה פנים שנרדמתי ומקשיבה לשיחה בין האחיות שנמצאות לידי בחדר.
כשאני שומעת מה התרופה שנתנו לי אני שמחה שירקתי אותה החוצה. אני לא חולת נפש. אני רוצה לצעוק בקולי קולות: "אני קורבן! אני לא משוגעת," אבל מבינה שעדיף לי שאשתוק. אני תוהה אם מישהו יודיע על כך לבני משפחתי.
בינתיים, כאמור, אני מעמידה פני ישנה. מנסה לשוות לפניי הבעה רגועה למרות שבפנים אני בוערת. בסופו של דבר אני מצליחה להירדם.
אני לא יודעת מה השעה וכמה זמן ישנתי. כאשר אני פוקחת את עיניי אני מרגישה את ידיה של מיכאלה אוחזת בי. אחותי האהובה מביטה בי בריכוז ועיניה מלאות דמעות. "קטנה שלי. מה עשו לך?" היא לוחשת לי, "אני מבטיחה לך שאוציא אותך מפה."
"את יודעת מה קרה לי?" אני שואלת.
"כן, קיבלתי טלפון מהחוקר," עונה מיכאלה, "דבר אחד אני לא מבינה מדוע את פה במחלקה הפסיכיאטרית. הרי ידוע מי פגע בך והוא עצור. יש גם עדי ראייה כך שאין לו דרך להתחמק מכך."
"השרות למען הקורבנות החליט שעליו לבדוק אותי. לברר את מצבי הנפשי," אני מתחילה לספר לה בזמן שאני מנסה לברר עם עצמי מה בעצם אני עושה פה. "ביקשתי בגלל רגישות העניין שתהיה איתי בחדר רופאה אישה. ואז הוא נכנס. כל כך כעסתי שעיני התמלאו בדמעות ודמותו היטשטשה מולי. אני לא יכולה להסביר לך את זה אבל פתאום הוא נראה לי דומה לזה שפגע בי. לא יכולתי לשלוט בעצמי. איך היא העזה לעשות לי את זה," אני אומרת ופורצת בבכי.
אני בוכה את כל הדמעות שהיו עצורות בי מאז שהגבר השיכור הזה ניסה לכפות את עצמו עליי. מרוב שכרותו הוא לא היה מסוגל לבצע את זממו. הוא לא ראה שאנחנו מוקפים באנשים ואלה הסגירו אותו למשטרה."
"כן," עונה לי מיכאלה, "הם גם מסרו עדות נגדו כך שהוא לא יצליח להתחמק מהעונש שלו."
"את לא מבינה אחותי. זה שיקבל עונש לא יגליד לי את הצלקות. הוא לא יעלים את מה שאני מרגישה בפנים. זה לא מעניין אותי לשמוע מה העונש שיטילו עליו."
"אני לא יודעת מה לאמר לך דן דן. מעולם לא עמדתי במצב כזה. בכל מקרה אני אדאג לשחרר אותך בהקדם," היא אומרת, "את תהיי בסדר אם אשאיר אותך לבד ואלך לחפש מי האחראי כאן?"
"כן," אני אומרת ועוצמת את עיניי. אני לא יודעת למה אבל אני מרגישה בטוחה יותר בעיניים עצומות. כך מרגיש לי שאני מנותקת ממה שקורה סביבי. כאילו זה לא באמת אמיתי.
*
ריי
אני עומד להיכנס למשרדי כאשר אני שומע מישהי מדברת בקול נסער. אני מסתובב אליה ונדהם לראות את העיניים הכחולות המוכרות. אבל זו איננה מי שהייתה פה אתמול.
"במה אני יכול לעזור לך?" אני שואל אותה. גם בה יש משהו מאיים ואני דואג לשמור על מרחק בינינו.
"היא לא משוגעת!" היא קוראת לעברי ואז קולטת את השם על הצג שלי, "ד"ר רובינס, אתה אולי במקרה קרוב של אוונס רובינס."
אני משחרר אנחה. "אז זה העניין? בגלל זה היא כל כך כעסה עליי?"
"תגיד לי אתה. אתה דומה לו?" היא עונה. אני כבר מבין.
"האמת שיש דמיון במבנה הגוף," אני אומר, "והיא, היא אחותך?"
"כן," היא אומרת, "דניאל, דניאלה, היא אחותי."
"חשוב לי שתדעי שלא ידעתי דבר כאשר נכנסתי לחדר. לא מי היא ולא מה שאחי עשה. בזמן שאחותך הייתה בשיחה עם הרופאה קיבלתי טלפון להגיע למשטרה. איש לא מסר לי מה קרה. אני כל כך מצטער."
"אם אתה באמת מצטער אז תשחרר אותה," היא אומרת לי ומזעיפה פנים לעומתי.
"השאירו אותה כאן לאשפוז?" אני שואל מופתע.
"כן. סיפרו לי שהיא השתוללה בגלל איזה רופא. אני מניחה שזה אתה," היא אומרת, "אמרו שכמעט תקפה אותו."
"את יכולה להאשים אותה אחרי מה שקרה לה כאשר מופיע גבר שדומה לתוקף שלה?" אני עונה לה.
אני מחייג לד"ר מיין. "זה בקשר לדניאל," אני אומר ומהסה בידי על האפרכסת. "מה שם משפחתך?" אני שואל את הבחורה.
"אני נשואה," היא עונה לי, "דניאל מולן, זה שמה."
"ובכן ד"ר מיין זה בקשר לדניאל מולן," אני אומר.
"אני מניחה שאתה רוצה להגיש נגדה תלונה על תקיפה," עונה ד"ר מיין.
"את רצינית?! אחרי כל מה שעברה, לא רק שאינכם מטפלים בה, עכשיו את רוצה להגיש נגדה תלונה? את בכלל קראת את התיק שלה לפני קראת לי להצטרף אלייך?" אני שואל.
"תראה ד"ר רובינס. אני לא יודעת מה הגורם לכך שאתה במצב רוח רע הבוקר. אולי …לא משנה. אבל בכל מקרה אני לא מוכנה שתדבר אליי כך," היא אומרת.
"מעניין," אני אומר לה, "שאת רומזת שאני במצב רוח רע כי… זה בסדר, אבל אני לא יכול להעיר לך על כך שלא קראת את מה שנכתב עליה. כי אם היית קוראת לא היית נותנת לי להיות בחדר לפניי שאת מבררת איתה דבר או שניים."
"אני לא מבינה מה הדרמה הזו על הבוקר," היא עונה לי, "נשמע כאילו אתה מערער על ההחלטות שלי. להזכירך…" היא אומרת אבל אני קוטע אותה.
"קראת את התיק שלה?" אני שואל.
"אתה יודע שלא הספקתי כי היא תקפה אותך," היא עונה לי.
"תגידי לי בבקשה שאת לא רצינית," אני אומר לה בכעס, "את רוצה לאמר לי שסגרתם אותה במחלקה ואת אפילו לא קראת את התיק?"
"תגיד לי. מה עובר עלייך הבוקר. אתה צריך דחוף מישהי ש.." שוב אני קוטע אותה.
"אני מזהיר אותך להפסיק לשגר לעברי רמזים כאלה," אני אומר לה בקול קר, "אולי אני באמת צריך להגיש תלונה. אולי באמת כדאי שמישהו ידע איך מתנהלים כאן העניינים. אז רק כדי שתביני ד"ר מיין, לו היית קוראת את התיק של מיס מולן , אני רוצה להאמין שהיית שואלת אותי האם יש קשר משפחתי ביני לבין התוקף שלה אוונס רובינס, שהוא במקרה אחי הצעיר."
שקט משתרר מעבר לקו. אני מחכה דקה ארוכה, אבל ד"ר מיין לא מגיבה.
"אני דורש שתשחררו אותה מייד. לא בגלל אחי, אלא בגלל שאין שום סיבה שהיא תאושפז בכפייה בשעה שאני מבין שלא נעשה לה כלל אבחון," אני אומר.
אני נכנס למחשב ומחפש את התיק שלה.
שם: דניאלה מולן
גיל:23
סיבת האשפוז : אפילו מילה אחת לא נכתבה כאן.
הוראות טיפול : אישפוז בסגורה. חדר 212
רשימת תרופות….
אני עובר על רשימת התרופות ונחרד. אני מתנחם בעובדה שלא עבר מספיק זמן כדי שהן תגרומנה לה נזק. בכל מקרה אני מקווה שהיא בסדר.
"בואי נלך לחדר של אחותך," אני אומר..
"תודה ד"ר," היא אומרת.
כאשר אנחנו מגיעים סמוך לדלת היא מבקשת שאתן לה להיכנס לפניי.
"דן דן את משתחררת," היא אומרת לה, "אני רוצה שלא תכעסי עליי אבל מי שעומד לשחרר אותך זה ד"ר רובינס."
"אבל למה?" היא אומרת ואני רואה את הכאב בעיניים שלה, "למה הלכת אליו מכולם?"
"אני שמחה שהלכתי אליו. הרופאה שהייתה אמורה לטפל בך היא…לא משנה. העיקר שאת משתחררת."
"אני לא צריכה שהוא ישחרר אותי כדי לנקות את המצפון שלו בגלל אח שלו. זה אח שלו נכון?" שואלת דניאל.
"כן. אוונס אח שלי," אני עונה לה, "אבל לא בגללו אני משחרר אותך אלא בגלל שאין סיבה שתהיי כאן."
היא מעיפה בי מבט חטוף. שוב העיניים הכחולות האלה נצרבות לי בבית החזה. אני שמח לראות שהפעם אין בהן שנאה.
"אין צורך שתיקחי את התרופות שניתנו לך," אני אומר לה.
"לא לקחתי שום תרופה," היא עונה לי, "אני לא מטומטמת. אני יודעת בדיוק מה ניסיתם לעשות לי."
"אני יודע שהיה כאן מחדל ואני בהחלט מתכוון לברר את זה. אני יכול להפנות אותך למישהו אחר במידה ואת רוצה לדבר על מה שקרה," אני אומר לה.
"אין צורך," היא עונה לי, "יש לי כמה חברים שהם פסיכולוגים. כולם אגב קצת.. לא משנה."
"אני לא מבינה מה אתה עושה כאן, בייחוד אחרי שאתה יודע מה שאתה יודע," אומרת לי ד"ר מיין שמתפרצת לחדר.
"אני מנסה לתקן את הנזק שאתם עשיתם," אני עונה לה.
"אתה לא חתום על צו האשפוז, להזכירך," היא עונה לי.
"אני לא מאמין שאת מנהלת את השיחה הזו ליד מיס מולן," אני אומר לה, "אבל הנהלים קובעים שאין קשר בין מי שחותם על צו האשפוז לבין מי שמשחרר ואת יודעת זאת היטב. תני לי סיבה אחת מדוע מיס מולן צריכה להישאר מאושפזת."
"תעשה מה שאתה רוצה," היא מסננת ורוצה לעזוב את החדר.
"את רצינית ד"ר מיין? שחרור נעשה על פי רצונו האישי של הרופא או בגלל שבאמת אין סיבה יותר למטופל להישאר מאושפז? כי אולי אני לא מבין את חוקי המקום," אני אומר לה בציניות.
*
דניאל
אני מודה שאני המומה ממה שקורה פה. לא בגלל שהרופא עומד לשחרר אותי, אלא מהשיחה שלו עם ד"ר מיין. פתאום היא זו שנראית לי מפלצת. כאילו לא סתם בחרה להיות רופא של פגועי נפש.
עוד לא סיפרתי לכם כלום על עצמי. רק אספר בקצרה שאני אחות בחדר לידה, כך שאני יודע היטב איך מתנהלים בבית חולים. השיחה הזו שמתקיימת ועוד ליד "החולה", שזו אני, ממש לא שגרתית. אולי הוא רוצה להראות לי שהוא מהצד שלי. הוא ממש לא מבין עניין. הקורבן הוא לא זה שתובע את התוקף, זו המדינה. לפחות כך הסביר לי פקד ניקו שגבה ממני עדות. הוא הבטיח לי שיהיה מישהו מטעם המדינה שידבר על מה שקרה ואני לא אדרש להעיד בבית המשפט. אולי הוא לא יודע את זה ולכן הוא מתנהג אליי כך. מצד שני דווקא היה לו אינטרס להשאיר אותי כאן. אני מבולבלת.
כך או כך, אני שמחה שמיכאלה כאן איתי. אחותי הגדולה, תמיד דואגת לי.
"ההורים יודעים?" אני שואלת.
"לא רציתי להדאיג אותם, ביחוד כשלא ידעתי מה בדיוק קורה. פקד ניקו די קמצן במילים. הוא רק סיפר לי שהותקפת. שמישהו ניסה לאנוס אותך, אבל נתפס לפני שהצליח לבצע את זממו," היא אומרת, "זה מה שקרה לא?"
"בערך," אני עונה לה, "האמת שהוא היה כל כך שיכור שלמזלי הרב הגוף שלו לא תיפקד, אם את מבינה למה אני מתכוונת," אני אומרת לה, "איפה הבגדים שלי? אני מבינה אחרי כל השיחה ההזויה שהתנהלה פה שאני משוחררת."
מיכאלה מוציאה זוג מכנסי ג'ינס וחולצת טריקו. "אני יודעת שאת יותר רזה ממני, אבל זה מה שמצאתי בשבילך," אומרת מיכאלה, "ורק עכשיו אני קולטת ששכחתי להביא לך תחתונים."
"יש לי כאן בגדים," אני עונה לה, "אלה שלבשתי."
"הם כבר לא פה," היא עונה לי, "המשטרה לקחה אותם."
"אז אני בצרות, כי לקחו גם את התחתונים," אני אומרת, "טוב אין מה לעשות אני אסתפק במה שיש."
אני לובשת את מכנסי הג'ינס של מיכאלה. הם באמת גדולים עליי. אני רגילה לג'ינס צמוד, אבל היום אני מברכת על כך. אני בהחלט לא רוצה להדגיש את הגזרה שלי. גם חולצת הטריקו הגדולה עליי משמחת אותי.
"לפחות השאירו לי את הנעליים?" אני שואלת.
"גם אותם לקחו," היא עונה, "תהרגי אותי לשם מה הם צריכים את הנעלים."
"אולי נפלט לו איזה זרעון עליהן," אני אומרת בציניות, "זה ממש מגוחך."
"לפחות נעליים אנחנו נועלות אותו מספר, אז הכל בסדר דן דן. את נראית כאילו יצאת מירחון אופנה," היא אומרת.
היא מצליחה לעלות חיוך על פניי. היא מחבקת את כתפי ואנחנו יוצאות לפרוזדור. אנחנו ניגשות לקחת את מכתב השחרור ומחישות צעדינו. "שלא יתחרטו," אני לוחשת לה.
שמש חמימה של ראשית הסתיו מקבלת את פנינו. העצים מתחילים כבר במופע השלכת המרהיב ועליהם מחליפים צבעים ונושרים על המדרכה. אני מביטה בהם ומרגישה שאני אני משילה ממני משקל כבד. אני יודעת שאולי גם אני אשקע בימים אפורים וקרים. בסופו של דבר עברו עליי שני לילות נוראיים. אבל כמו העץ שמלבלב שוב באביב, אני יודעת שגם אני אהיה בסדר. אני שואפת לתוכי אויר נקי ומרגישה את הכאב בשעה שהוא חודר לבית החזה שלי. עוד ארוכה הדרך לפניי.
המשך יבוא…
בר אבידן
מאמינה באהבה