קיילן
אתם ודאי תוהים למה בעצם נקרא הסיפור שלנו ימי שלישי. אתם ודאי יודעים שאני וורקוהוליסט לא קטן, כזה שהעבודה תופסת אצלו מקום חשוב. המחוייבות שלך לעבודה כשהיא עסק משפחתי שעובר מדור לדור היא אחריות גדולה עוד יותר.
ימי שלישי היוו עבורי יום המפלט. היום בו הייתי נפגש עם חברים בבר ופורק כל עול. לא מעט מחבריי כבר נשואים ואפילו אבות לילד אחד או שניים, ועבורם זה היה "ערב בנים" שכדבריהם "השאיר אותם שפויים בתוך השיגרה השוחקת."
תהיה הסיבה שלהם אשר תהיה, בערב שלישי היינו משאירים כולנו את כל המחויבויות שלנו מחוץ לדלת של בר. ברגע שנכנסו לתוכו הכל היה מותר. כולל נשים. החוק היחיד היה שבערב הזה אין חוקים.
אהבתי את המפגשים האלה. הם החזיקו אותי שפוי בתוך ים המחויבויות בעבודה. לא ראיתי בעיני רוחי אישה שתקבל בהבנה את הלילה הזה שלי עם החברים ולכן נהניתי משני העולמות. הייתי עם נשים בצורה לא מחוייבת ועם החברים בימי שלישי וגם לא פעם גם בערב שישי.
הגורל שהכניס את מיה לחיי דאג לכך שהפעם הראשונה שנשאר לבד יחד יהיה יום שלישי. ביום שלישי ההוא הרגשתי לראשונה שלא בא לי להפגש איתם אלה להעביר ערב שקט בבית. כמובן שהיה לי תרוץ טוב. פחות מארבעים ושמונה שעות קודם חזרתי מנסיעת עבודה למזרח הרחוק. "אני עדיין לא מאופס על השעות," אמרתי לג’ואי חברי. איך הוא יכול היה לדעת שיש משהו שמושך אותי להשאר בבית, או אם לדייק מישהי, אם אני עצמי לא הבנתי את זה.
מיה סיקרנה אותי מהרגע הראשון. לא בגלל שהיא יפיפיה אמיתית, אלא בגלל האופן שבו התנהלה מולי. מאד הפליא אותי מה היא עושה כעוזרת בית, שכן אפשר היה להבחין מיד שהיא אישה מבריקה.
הייתי אומר שאני עצוב בשבילה על מה שקרה עם בעלה, אבל אם זה לא היה קורה, היא לא היתה שלי היום.
*
"אני מאד מודאג בקשר אליך," אומר לי ג’ואי, "כבר כמה שבועות אתה מפספס את המפגש שלנו. הבנות כאן חסרות אותך אתה יודע."
אני מחייך לעצמי. אמנם ג’ואי דמות נערצת בעולם הספורט, למרות שהוא שחקן מבריק על המגרש, כאשר מדובר בנשים הוא חסר בטחון לחלוטין. לעיתים נדמה לי שהוא התחתן עם ננסי, ה"סוויטהרט" שלו מהתיכון רק בגלל שהיא היתה שם. רק בגלל שלא ידע איך להתחיל עם בנות אחרות. לא שאני בעד זה שהוא בוגד בה בכל הזדמנות שנקרית לפניו.
העובדה שאחת הסיבות שהוא אוהב את ימי שלישי איתי הן שאני מושך אליי נשים כמו פרח שמושך את הדבורה. הוא יצטרך להתרגל שהחיים שלי כבר לא שם.
"אני כבר לא שם ג’ואי," אני אומר לו, "ימי שלישי שלי כולם מוקדשים היום רק לאישה אחת."
"סליחה?! ומתי כל זה קרה, ואיך זה שאני לא שמעתי על זה דבר?" הוא שואל.
"אני חושב שזה קרה ברגע הראשון שהגורל זימן אותה לבית שלי. אתה מכיר אותה. זו מיה. היא כבשה אותי בסערה היפיפיה הזו. בהתחלה התכחשתי, אבל איכשהו מצאתי את עצמי קשור אליה בקשר בלתי ניתן להפרדה."
"אני לא מבין. מיה זו לא עוזרת הבית שלך?" הוא שואל.
"זו היא ולא אחרת," אני צוחק, "היא מנקה ממש מעולה, אבל עוזרת בית היא לא."
"אני מבולבל. לא אמרת שפיטרת אותה כי תפסת אותה משקרת?" הוא שואל.
"חשבתי שהיא משקרת," אני מתקן אותו, "זה בגלל שמרוב כעס לא נתתי לה לדבר. ראיתי כתב תביעה שהיא מטפלת בו, וחשבתי שזו היא שתובעת."
"אז היא בעצם עובדת סוציאלית?" הוא מנסה להבין.
"לא. היא עורכת דין," אני עונה.
"רגע, אז אני ממש לא מבין. אם היא עורכת דין אז מדוע היא ניקתה לך את הבית?"
"זה מאד מסובך," אני עונה לו, "ובעצם מאד פשוט."
"קיילן, אני משתגע ממך. ככל שאנחנו מדברים יותר, אני מבין פחות."
"הסיבה לכך שהיא שנאלצה לעבוד כמנקה היא מסובכת, אבל למה היא הגיעה אליי זה פשוט מאד. אחרת איך היית מכיר אותה?" אני עונה לו.
"אז בוא נסכם. מיה מכל סיבה שהיא באה לעבוד אצלך, לא משנה במה. עכשיו היא שוב עורכת דין ואתה נפגש איתה?" הוא שואל.
"כמעט מדוייק," אני עונה לו, "רק שאני לא רק נפגש איתה, היא חיה איתי עם הבנים שלה ואנחנו עומדים להתחתן."
"אתה השתגעת לגמרי," הוא עונה לי, "אתה לא חושב ש.."
אני לא רוצה אפילו לשמוע מה יש לו לאמר. "אין לך מושג כמה היא אוהבת אותי. אם אתה מנסה לרמוז שהיא איתי בגלל הכסף שלי אז אני יכול להבטיח לך שלא. היא הבת של סנטור אנדרסון, שלא לדבר שהיא אחת מעורכות הדין המבריקות שהכרתי. היא כבר תפרה לי כמה חוזים באופן שאפילו אני כאיש עסקים הייתי מלא התפעלות. אז נרגעת?"
"וואו. היא אישה יפיפיה, אבל לא הייתי מעלה על דעתי שזה הסיפור שלה," הוא אומר.
"אני לא שופט אותך על מעשיך," אני אומר לו, "אבל אני מתכוון להשאר נאמן לה, כך שימי שלישי עם הבנים זה כבר לא בשבילי, למרות שמיה אמרה שלא מפריעה לה."
"אז מה מעכשיו נפגש רק בשבתות עם האישה והילדים?" הוא שואל מאוכזב.
"לא," אני עונה לו, "החיים שלי לא תמו בגלל שאני בעל משפחה." אני עוצר רגע וחושב כמה באות לי המילים האלה בטבעיות. "עדיין אלך איתך לשתות, אתה ואני ואולי עוד חברים. רק שאת מדי הצייד אינני מתכוון ללבוש יותר."
אני מסיים את את השיחה איתו. הגעגועים שלי למיה גוברים ואני שולח לה הודעה:
"פנויה לדבר?"
"בשבילך תמיד," היא כותבת ומצרפת נשיקה.
"אני בדרך אלייך," אני אומר לה. אני כל כך שמח שהמשרדים שלנו נמצאים במרחק הליכה ממשרד עורכי הדין של מיה. למרות שיש למיה מכונת קפה אני עוצר בבית הקפה בפינה ומזמין שתיה וקרואסונים עם שקדים. אני חוצה את הכביש וקונה לה עציץ עם פרחי סיגל אפריקאי ורודים. אני כבר יכול לדמיין את החיוך היפה שלה למראה מה שהבאתי לה.
"בוקר טוב מר היילנדר," מברכת אותי בחיוך פקידת הקבלה, "מיה בחדרה. היא לבד. אתה יכול להכנס."
היא ממהרת לקום והולכת לקראתי, אולי כי שמעה את קולי ואולי כי ראתה את בבואתי בחלון של משרדה. אני מודה שלמרות שנפרדנו לפני כמה שעות אני מרגיש כמה התגעגעתי אליה.
מיה עורמת את התיקים שעל שולחנה. "על כל זה את עובדת?" אני שואל.
"אין לך מושג על מה אנשים רבים," היא אומרת לי, "כסף יכול להיות לפעמים כזו קללה. כשאין ממנו או כשיש יותר מידי ממנו. אני לעולם לא אריב איתך על כסף."
היא מוציאה מעטפה מהמגירה ומושיטה לי אותה. "זה בשבילך," היא אומרת.
"מה זה?" אני שואל.
"החתימה שלי על הסכם טרום נשואין. חשוב לי שתדע שאני איתך לא בגלל כסף."
"ולמה זה עולה פתאום? האם נתתי לך אי פעם לחשוב שזה מה שעובר לי בראש?" אני שואל.
"אני רוצה שזה לא יעמוד בינינו אף פעם. לא חקרתי מי אתה, אבל אני מעריכה שאתה בעל הון לא קטן," היא אומרת.
"מיה שלי, תסתכלי עליי," אני אומר לך וחופן את ראשה בין כפות ידיי, "בשביל מה אני עובד קשה אם לא בשביל לבנות לנו משפחה. בשביל מה אני צריך את כל מה שיש לי אם אני לבד?"
"כן, אבל צברת אותו עוד לפני שחלמת שתפגוש אותי," היא אומרת.
"חלמתי עליך על חיי," אני עונה לה, "ואת תפסיקי לחשוב כמו עורכת דין. קבלי את העובדה שיש גבר שמטורף עליך בגלל מי שאת."
"היה חשוב לי שתדע שאני מוכנה לחתום על כל הסכם שאדרש. חשוב לי שתדע שזה מרצוני החופשי ולא משהו שנתבקשתי לעשות," היא אומרת לי. היא מורידה את ידיי מראשה ומקיפה את עצמה בהן. היא מניחה את ראשה על ליבי. "גם אני חלמתי אותך כל חיי. לא יכולתי לנשום כשראיתי אותך פעם ראשונה, ולמרות שחשבתי שבטח אין סיכוי שיקרה משהו בינינו הלב שלי לא יכול היה להרגע. זו הסיבה שנעשיתי כזו פטפטנית לידך."
"זה דווקא מה שאני אוהב אצלך. את מאד לא צפויה. אף פעם אי אפשר לדעת מה תאמרי עכשיו. רק ברור שתאמרי את המילה האחרונה," אני אומר לה.
"ואתה תמיד יודע לשמח אותי עם המחוות הקטנות שלך. זה מרגש אותי יותר מכל תכשיט או מתנה יקרה אחרת," היא אומרת לי.
"אני מקווה שאת לא תתאכזבי מהמתנה הקטנה שהבאתי לך," אני אומר וכורע על ברכי לפניה.
"קיילן, זה באמת קורה," היא אומרת לי בלחש.
"אני חושב ששנינו מוכנים לשאלה הזו שלי," אני אומר לך, "את יודעת שאת הכל בשבילי. אני מרגיש כל כך שלם איתך ועם הבנים."
"אני כל כך מתרגשת," היא אומרת לי.
"עכשיו תתני בבקשה לאמר את מה שאני רוצה לאמר. כי יש לי כוונה לאמר זאת רק פעם אחת בחיי," אני אומר לה. היא נושכת שפתיה. אני רואה שקשה לה לחכות. היא הרי יודעת את התשובה. "מיה, אני אוהב אותך ורוצה לבלות איתך את שארית חיי. התנשאי לי?"
"אני יכולה לענות?" היא לוחשת.
"כן מיה. עכשיו זה הרגע שלך," אני עונה לה.
"תודה," היא עונה לי ועינייה מתמלאות דמעות.
אני מרגיש שהלב שלי קופא במקומה. "תודה ו.." אני אומר לבסוף.
"תודה שבחרת בי מכל הנשים. אני מרחפת מאושרת. ברור שכן!" היא אומרת מבעד לדמעותיה.
"לרגע חשבתי ש,… אמרתי לך את לא צפויה," אני אומר לה.
"איך העלת על דעתך דבר כזה," היא אומרת לי עם מבט נעלב, "אתה לא בטוח שאני אוהבת אותך? תגיד לי שאתה יודע. אל תשבור לי את הלב."
"אני מרגיש את האהבה שלך בכל הגוף שלי אחרת לא הייתי מבקש ממך להיות אשתי," אני אומר לה. רק אז אני נזכר שעדיין לא ענדתי לה את הטבעת.
"איזו טבעת יפה!" היא קוראת בהתפעלות, "חבל שאני אחזור היום מאוחר. אולי נלך מחר לחגוג?
"רגע, אבל מה עם הבנים?" אני שואל, "את רוצה שאקח אותם לבד מהגן?"
"ההורים שלי יקחו אותם," היא עונה לי, "יום שלישי היום. הגיע הזמן שתחזור לבילויי יום שלישי שלך. זה שאתה נשוי זה לא אומר שחייך צריכים להשתנות כל כך."
"אהבתי את העובדה שקראת לי נשוי, אבל אני לא מסכים לשאר. אני רוצה לבלות רק איתך. אז מה את אומרת, אם ההורים שלך עם הבנים אולי נמצא לדייט?"
"באמת? אתה מוותר על ערב הבנים שלך?" היא שואלת אותי.
*
מיה
אני לא יודעת ממה להתחיל. קיילן התקשר ואמר שהוא קופץ לבקר אותי. בינינו, התביישתי להתקשר אליו ולאמר לו כמה אני מתגעגעת אליו. חשבתי שהלילות הסוערים בינינו ירגיעו אותי קצת, אבל לא. אני מתגעגעת אליו בטירוף. הוא חסר לי כל דקה. אמרתי לו הבוקר שאולי כדאי שאחזור להיות המנקה שלו, והוא ימצא כבר סיבה לעבוד מהבית..
קיילן צחק. אמר שהרעיון מוצא חן בעיניו, ושבכל מקרה אני עם שגעון הניקיון שלי לא משאירה כמעט עבודה למנקה.
"זה בגלל שאני לא אוהבת שפולשים לפרטיות שלי. אני רוצה שהחדר לנו ישאר מקדש האהבה שלנו ושאיש לא יכנס לתוכו," אני עונה לו.
"שמעתי את זה מהמנקה, איך קוראים לה? היא אמרה שאמרת לה שאין צורך שתנקה את חדר השינה שלנו ושל הילדים," הוא עונה לי.
"לא חסרה לה עבודה. הבית שלנו הוא בהחלט לא קטן," אני עונה לו.
"אף אחת לא מטפלת בו כמוך," הוא עונה לי, "אני נזכר כמה אהבה התמלאתי כשראיתי אותך מטפלת בשתילים בגינה. בימים שלא היית איתי התחלתי לשתות רק תה צמחים. העובדים חשבו שאני חולה. בעצם כן, הייתי חולה געגועים."
"לא הודיתי לך על שהשקת את הצמחים שלי," אני אומרת לו, "אני יודעת שזה אתה. ציפור קטנה לחשה לי."
"הציפור הזו לחשה לי שמאז שאת בבית כייף להיות בו. היא כבר רגילה שאני קורא לה בשמה הפרטי ולא מיסיס מרקס. שמת לב שהיא מחפש תרוץ להשאר בערב? היא מאד אוהבת את הילדים. היא אמרה שלא ראתה ילדים כאלה שמחים. הכל תודות לך אהובה. מה שמביא אותי לאמר לך את המילים הבאות. והפעם את תצטרכי לחכות בסבלנות עד שאסיים את דבריי."
קיילן בא אליי עם קפה והמאפים האהובה אליי. כאילו שזה לא היה מספיק כדי לשמח אותי, הוא הביא לי עציץ של סיגלית אפריקאית ורודה. בתוך העציץ היה תקוע מקלון עם לב ורוד."
"אני כל כך אוהב אותך," הוא אמר לי.
ועדיין, לא חשבתי לרגע שהרגע שכל כך ציפיתי לו יקרה. הוא כרע על ברכיו, הגבר המהמם והמדהים שלי, הגבר שברגע שפגשתי אותו חשבתי שהוא אדם קר מרגשות, והגיש לי את הלב שלו.
אחרי שחזרתי לנשום הוא אמר לי שעכשיו הוא מצפה שאתרום את חלקי. לא הבנתי למה הוא מתכוון.
"אני רוצה ממך ילד," הוא אמר לי והעינים שלו ברקו אליי. אני יכולה להשבע שראיתי כוכבים מתפרצים מהן. "אני כל כך אוהב את הבנים ורוצה עוד אחד כזה, או כזו."
"מממ..תן לי לחשוב…האמת שלא העזתי לבקש," אני עונה לו ומנשקת אותו כאילו אין מחר. אני יודעת שכל רגע עלול להכנס מישהו לחדרי, אבל זה הרגע שלנו ולא איכפת לי כעת מאיש מלבד הגבר הזה שהוא מרכז החיים שלי. הגבר שהחזיר לי את האמונה בעצמי, שנתן לי כוחות לקום מההריסות ששקעתי לתוכן רק בזכות האהבה שלו.
בסוף כשאני ניתקת ממנו חסרת נשימה אני שואלת: "מותר לי לספר?"
"בוודאי," הוא אומר, "שנעלה יחד הודעה?" הוא לא מחכה לתשובה ומצלם אותנו יחד מחובקים, כאשר ידי מונחת על חזהו והטבעת נוצצת לעיני המצלמה.
הוא שולח את התמונה למשפחה. "היא אמרה לי כן!"
אחרי שחוזרות אלינו הברכות מבני המשפחה הוא שואל: "איזה עיתון את בוחרת?"
אני לא מספיקה לענות כי בדיוק אבא שלי מתקשר. "אנחנו רוצים לפרסם הודעה. את מסכימה?"
"ברור אבא," אני עונה, "רק מסקרנות איפה אתה רוצה לפרסם?"
"בכל העולם," אומר אבא וצוחק, "אני רוצה שכולם ידעו. אני כל כך מתרגש. הבת שלי מתחתנת! ואמא שלך, את מכירה אותה, היא מנגבת את הדמעות. אולי נצא לצהריים יחד?"
קיילן ששומע את דבריו מהנהן בראשו לחיוב. "נראה לך שאני מסוגל לעבוד כעת? התכוונתי לדבריי זה ארוע חד פעמי, זה לא יקרה יותר. את האשה שלי לנצח ואני רוצה לחגוג את הרגע הזה."
*
"קית', אני יכולה לבקש שכולם יאספו בחדר ישיבות. זה יקח חמש דקות," אני מבקשת.
"ידעתי!" צועקת אריאל, "את מתחתנת."
"ולמה את חושבת כך?"אני שואלת ופניי רציניות.
"כי הטבעת המהממת הזו לא היתה על אצבעך הבוקר, אבל יותר מזה הפנים שלך זוהרות."
כמובן שכולם רוצים לראות את הטבעת, כי זה מה שכולם עושים. אני לא עוזבת את ידו של קיילן ופשוט נותנת להם להתפעל מטעמו הטוב של הגבר שלי.
"אני נפגשת עם הוריי," אני אומרת לקית', "אני חושבת שכדאי שמישהו אחר יעבור היום על החומר. אני מרחפת הראש שלי בעננים כעת."
"ברור הוא אומר. רק מלהביט על שניכם, רואים ששניכם בעולם שלכם. זה החג שלכם לכו תהנה מהיום המיוחד הזה. אני כבר אטפל בכל."
"אני חייב לאמר לך אהובה שההצעה היום הייתה לגמרי ספונטנית. אמנם הטבעת שרכשתי עבורך הגיעה הבוקר, אבל שקלתי עדיין איך ומתי להציע לך להיות אישתי. כאשר ראיתי אותך ידעתי שזה חייב להיות הרגע, שאינני יכול לחכות עוד."
"ממש לא ציפיתי לזה," אני עונה לו בכנות," למרות שרציתי כבר לשמוע את המילים האלה יוצאות מפיך. רציתי לקבל אישור שאתה מרגיש כלפי את מה שאני מרגישה כלפיך אהוב שלי."
"רק תשימי לב באיזה יום זה קורה," אני אומר, "יום שלישי היום. היום שאני בוחר בו להיות רק איתך. את יודעת שמאז יום השלישי ההוא שישבנו לבד ואכלנו לא נפגשתי עם חבורת הבנים שלי? הבוקר התקשר אליי ג’ואי והבנתי. אני לא שם יותר. אני רוצה לבלות את ימי השלישי רק איתך."
אנחנו הולכים יד ביד לעבר המסעדה. שמש חמימה מלטפת את פנינו. אני לא יכולה להוריד את החיוך מפניי. נדמה לי שהכל שונה היום. שרגוע יותר, ששמח יותר. אני יודעת שהעיר לא השתנה בגללנו, אבל ככה זה מרגיש לי. בא לי לרקוד איתו ברחוב.
"אני כל כך מתרגשת," אני אומרת לו, "אף פעם לא הרגשתי כך."
ואז אני רואה את אבא שלי. הוא עומד בטלפון ופניו קפואות.
החיוך נמחק מייד על פני. איפה אמא שלי?? אני לא יודעת למה לצפות.
אבא קולט אותי ופניו משתנות מיד. הוא מנפנף בידו אליי.
"איפה אמא?" אני שואלת.
הוא מצביע לעבר הפטיו של המסעדה. אני חוזרת לנשום.
"אני מבין," הוא אומר לבן שיחו, "אני מעריך את העובדה שהתקשרת. אני מאחל גם לך שתמצא את אושרך."
אני ניגשת לשולחן שאמא יושבת לידו. היא בטלפון. "אני בהחלט מאושרת. היא לא יכלה לבחור גבר טוב ממנו," היא אומרת.
היא לא מבחינה בנו ולכן ממשיכה את השיחה. נראה שמה שנאמר לה מעבר לקו מאד מעצבן אותה. "נו באמת דורה," היא עונה לה בחוסר סבלנות שלא אופייני לה, "הבנות שלך התחתנו עם גברים עשירים ואיפה הן היום? גרושות. היא אוהבת אותו באמת. הוא נועד בשבילה והיא בשבילו וזה מה שחשוב. כסף כידוע בא והולך." אני נוגעת קלות בכתפה. "אני חייבת לסיים, הילדים כאן. אנחנו נפגשים כאן לצהריים."
כנראה שדורה שואלת היכן אנחנו כי אמא עונה לה היכן אנחנו. איך היא יכלה לדעת שהמידע הזה יעבור מיד לצלמים שעטים עלינו.
"בואי ניתן להם מה שהם רוצים," אומר לי קיילן, "שיעזבו אותנו בשקט."
אני קמה אחריו ונותנת להם לצלם אותנו כמה תמונות. כמובן שהטבעת מככבת בכולן.
כאשר אנחנו חוזרים לשבת אני אומרת לכולם שלפעמים נדמה לי שגם אם אלבש בגדי ספורט זה לא ישנה, כיוון שהכוכבת בתמונה היא הטבעת הנוצצת שקובעת כמה בעלי לעתיד אוהב אותי.
"אם זה באמת כך הייתי צריך לקנות לך טבעת ענקית," הוא אומר, "אבל אז לא היית עונדת אותה אלא שמה אותה בכספת."
"אתה רוצה לספר לי משהו אבא?" אני שואלת.
"אנחנו פה בשביל לחגוג את האהבה שלכם," הוא אומר לי.
"ובכל זאת?" אני מקשה.
"זה היה טקסס," הוא אומר.
"מה עכשיו?" אני שואלת.
"את יודעת שהוא התקשר אליי מבית החולים כאשר היה עדיין מאושפז ותחת השפעת משככי הכאבים. הוא הציע לי אז לסחוט כספים מקיילן. חשב שבכך יפריד ביניכם. הוא מאד מצטער על הטלפון ההוא. הוא אמר זה שזה לא מגיע לך או לקיילן. הוא ראה כמובן את ההודעה על אירוסיכם. הוא אמרת שאת נראית זוהרת והוא שמח בשבילך. אני שמח שהוא התקשר. בשבועות האחרונים הוא התקשר אליי לא פעם. היתה בו הרבה מרירות על כך שבחרת בקיילן ולא בו. אני חושב שכעת הוא מבין שהלב שלך באמת שייך לקיילן ועליו להשלים עם זה."
**
קיילן
אני יודע שלמיה קשה עם כל הסיפור הזה עם טקסס. אני מחליט להפגש איתו. אינני מספר לה על כך.
"תבין," אני אומר לו, "אני לא ידעתי על קיומך בשעה שהתחזק הקשר בינינו. לו הייתי יודע הייתי מברר קודם אם הענינים ביניכם הסתיימו. התאהבתי בה ברגע שראיתי אותה. עשיתי איתה טעות וזה מה שהרחיק אותה ממני. ואז יום אחד היא פנתה אליי בבקשה לעזרה. זה היה אחרי שכבר היכרתם לא היתה לי סיבה לחשוב שהיה מישהו בחייה.
אני לא מתכוון להתנצל על אהבתי לה. היא האישה שחלמתי עליה כל חיי בלי לדעת. אני באמת מקווה שתמצא גם אתה אחת כזו שלא תוכל לחיות בלעדיה. אני יודע שזו לא היתה מיה, כי אחרת היית נלחם עליה. לא היית מנסה לקלקל לה, אלא להוכיח לה למה אתה טוב יותר."
"אני מניח שאתה צודק," עונה לי טקסס בכנות, "היא אישה מדהימה וסחפה אותי אחריה. בניתי לי בדימיוני משהו שלא היה לו באמת בסיס. היא לא הבטיחה לי נצח. אני לא יכול להאשים אותה בכך. אני באמת מאחל לכם שתהיו מאושרים."
"אני יודע שהיא מעריכה אותך. אני יודע שהיית חשוב לה, אבל ההתנהגות שלך גרמה לכך שאיננה רוצה קשר איתך," אני אומר לוי.
"אתה חושב שהיא תסכים לדבר איתי? אני רוצה להתנצל בפניה. הייתי רוצה שהיא תסכים לייצג אותי. אני יודע שהיא הטובה ביותר ויודע שאם תסלח לי תלחם בשבילי. אני לא יודע איך הסתבכתי כך."
"אני אספר לה על השיחה בינינו. אני בטוח שתסכים," אני אומר לו.
**
יום שלישי היום.
אני פוקחת את עיני. אני מביטה החוצה ועדיין חושך מוחלט. הפרפרים בבטני מתעוררים לחיים אני מביטה על פניו השלווים של הגבר שעוד כמה שעות יעניק לי את שם משפחתו. אני יודעת שמיד אחרי ארוחת הבוקר המשותפת יבוא אבא שלי לקחת אותו ואת הבנים ואני אשאר בבית לבד עם אמא שלי. אני מביטה בו וכבר מתגעגעת לראותו. אף פעם לא הבנתי את ההגיון בכך שהכלה והחתן נפרדים ביום חתונתם. כל כך הייתי רוצה לראות את פניו בשעה שאלבש את שמלת הכלה שלי.
יש לי משימה אחת לפני שכולם יתעוררו. אני ניגשת לחדר השירותים, מוציאה את הקופסה מהארון ויושבת להתרוקן. אני מתקשה לחכות את כמה הדקות שדרושות לי. שני פסים כחולים שמופיעם על גבי המקלון מאשרים את מה שהגוף שלי מאותת לי כבר כמה ימים.
אני זוחלת חזרה למיטה, מחזיקה את המקלון מאחוריי גבי. אני לא יכולה יותר להתאפק. "בוקר טוב אבא," אני לוחשת.
קיילן פותח את עיניו מחייך. "אני כל כך מאושר שניירות האימוץ של ג'ונתן ומרק הגיעו חתומים מבית המשפט לפני התחתונה," הוא אומר לי, "ברגע שאשים את הטבעת על ידך נישא כולנו את אותו שם משפחה." אני מביטה בו ומחייכת. "כייף לראות אותך מאושרת כל כך מיה. את ממש זוהרת."
"זה מה שתמיד אומרים לי כשאני בהריון," אני אומרת לו, "שאני נראית זוהרת."
"מיה!" הוא אומר בקול רם מידי ומתיישב, "לכן קראת לי אבא."
"קראתי לך אבא כי כפי שאמרת הבנים הם כעת בניך," אני אומרת במבט מתמם.
"את שוכחת שאני מכיר אותך" הוא אומר.
"כל כך רצית כבר להגשים לך את החלום," אני אומרת ומראה לו את המקלון המאשר את דבר הריוני.
"מאמא, דאדי, היום החתונה," צועקים ג'ונתן ומרק שנכנסים בסערה לחדר, "עוד מעט אמא תלבש את הבגדים של הנסיכה ונלך למסיבה בבית של סבא וסבתא."
כך בדיוק התחיל יום החתונה שלנו.
*
חודשיים עברו…
טקסס
אני נכנס למשרדה של מיה בצעדים מהוססים. לו ידעה כמה זמן לקח לי לבחור עבורה את הפרחים שבחרתי. לא רציתי שתחשוב שאני מחזר אחריה. רציתי שתדע שזו בקשת סליחה מעומק הלב. אני כל כך מעריך את העובדה שלקחה שוב לידה את התיק שלי. מאז שחזרה לטפל בו לא נפגשנו ולו פעם אחת. היא ביקשה שאבוא למשרדה ולא הסבירה מדוע.
"אני לא רוצה שתהיה מופתע," היא אמרה לי וסיפרה לי שהיא בהריון. אני שמח שהיא סיפרה לי.
אני מציץ מבעד לדלת המשרד. אני יודע שהיא לבד, אבל עדיין מרגיש צורך לבקש רשות להכנס. "תראי אותך," אני אומר לה בשעה שהיא קמה לקראתי, "ההריון כל כך יפה לך."
"תודה," היא אומרת ולהפתעתי מחבקת אותי.
"אני שמחה לראות אותך," היא אומרת לי בפשטות, "התגעגעתי." אני מסתכל עליה נבוך.
"אתה יודע שקיילן סיפר לי על השיחה שלו איתך. הרי בגלל זה החזרתי את הטיפול בתיק שלך אליי. אתה תהיה מאד גאה בי. אתה לא תאמין איך התנהלתי מולם. נתתי להם לדבר, להעלות את כל התאוריות ההזויות שלהם. חברות הביטוח שוכחות דבר אחד. אנחנו עורכי הדין כבר מכירים את הדרך שלהם לנסות להתחמק מתשלום נזקים. אז הם דיברו ואני הקשבתי. הם היו בטוחים שהאמנתי להם. אני קוראת לזה "להרדם בשמירה." ואז תקפתי אותם. לא רק שהם ישלמו לך את מחיר בניית הבניין החדש במחירים של היום, וישלמו לך עבור התאונה, אלא ישלמו לך הרבה, אבל הרבה מאד כסף על הפלא הזה שנקרא "עוגמת נפש ופגיעה בשמך הטוב."
"אני חייב להודות שכשבאתי לכאן היו לי דפיקות לב. פחדתי ממה שתאמרי לי," אני אומר לה.
"הייתי יכולה לאמר לך הכל בטלפון," היא אומרת, "מילה אחת היתה מספיקה. זכית. עבדתי קשה על התיק הזה וחשבתי שהמעט שמגיע לי הוא לראות את ההקלה על פנייך והשמחה בעקבות ההישגים שלי עבורך."
"את כל כך מיוחדת מיה. אני יודעת שהפסדתי אותך כבת זוג לחיים, אבל אני מקווה שבתור חברה לא."
"נו באמת טקסס. לא הוכחתי את עצמי לך כעת?" היא שואלת.
"בהחלט," אני עונה לה.
היא מגישה לי תיק עם מסמכים. "יש לך כאן את פסקי הדין. הכסף אמור להשלח אליך ישירות בשבוע הקרוב."
אני עדיין לא מאמין. כל כך פחדתי איך יגמר המשפט הזה והנה הנצחון מונח בידיי.
"ברשותך הייתי רוצה להוציא הודעה לעיתונות. לא יזיק לך קצת פרסום חיובי," היא אומרת לי.
"את חושבת על הכל. פשוט לא יאומן," אני אומר לה בהתפעלות.
"אז אם כבר אתה אומר את זה, אני רוצה לאמר לך עוד משהו. סוד קטן. האמת היא," היא אומרת ומחייכת, "שאריאל גילתה לי שהיא מאוהבת בך. "
"באמת?" אני עונה, "את זה לא ציפיתי לשמוע. חשבתי שהיא ממש לא בקטע שלי. אני בהחלט מתכוון לפעול בנושא."
"זה ישמח אותי מאד לראות אותך וכמובן את אריאל מאושרים."
"איך אני מודה לך על כל מה שעשית בשבילי?" אני שואל אותה.
"ענית לך. תהיה מאושר," היא עונה לי.
אני נפרד ממנה בחיבוק.
אני מסתובב ורואה את קיילן.
"שמעתי שאתה פה," אומר לי קיילן, "ולכן הקדמתי לבוא. אני מברך אותך לרגל הזכייה במשפט." הוא מושיט לי יד אבל אני מתקרב ומחבק אותו. "תודה על הכל," אני אומר לו.
"סיימתם?" הוא שואל בשעה שהוא ניגש למיה ונושק לה. אני יודע שהוא לא מאריך את הנשיקה בגלל נוכחותי.
"כן, אני כבר אורזת," היא אומרת, "אנחנו צריכים למהר. אנחנו הולכים לגלות היום מה מתבשל לנו פה," היא אומרת לי ומלטפת את ביטנה הקטנה.
**
מיה
ג'ונתן ומרק עומדים מול העריסה ומתווכחים למי דומה התינוק החדש יותר. כל אחד מהם בטוח שהוא הכי דומה לו. אני מביטה בקיילן ומחייכת. ג'וזף הקטן דומה לו שתי טיפות מים. "אני בטוחה שהוא יהיה שובה לבבות כמוך," אני לוחשת לו.
"אני?" הוא עונה לי, "רק את הלב שלך רצית לשבות."
"אין ספק שהצלחת," אני עונה לו.
"מיה תלכי לנוח," אומרת אמא שנכנסת לחדר של התינוק עמוסת מתנות.
אני יוצאת החוצה ורואה את אבא עומד ופניו חתומות. "הכל בסדר אבא?" אני שואלת.
"אני כל כך כועס על עצמי מיה שנתתי לך להתחתן עם ברנדון. אני מביט בקיילן ואיך שהוא מתנהל איתך ועם הבנים וחושב לעצמי כמה הייתי עיוור כל השנים. אני כל כך מאושר לראות את המשפחה שבניתם יחד,"
"אין לך מושג אבא כמה המילים שלך חשובות לי," אני אומרת ונושקת לו.
"בואי מאמי, אקח אותך למיטה," אומר לי קיילן שיוצא מחדרו של התינוק.
הוא אוחז בידי ומוביל אותי לחדר שלנו. "אני כל כך גאה בך ילדונת," הוא אומר לי, "הענקת לי את המתנה היקרה ביותר שיכולתי לבקש. אני לא מאמין כמה הוא דומה לי."
"זה היה לי ברור ברגע שנאמר לנו שהוא בן, שהוא חייב להיות דומה לך," אני אומרת.
"ועדיין אני מקווה שהבת שלנו תהיה דומה לך," הוא אומר.
"הבת שלנו?" אני שואלת.
"שמעת טוב ילדונת. ניתן לג'וזף לגדול מעט ואז….. את כבר מבינה," הוא אומר.
"אתה יודע שמין הילוד נקבע לפי הגבר," אני מתריסה בו.
"כנראה שבשעת מעשה, באיזשהו מקום התגנב לליבי הרצון לעוד בן. אני כל כך אוהב את הבנים שלנו. אבל בפעם הבאה זו תהיה נסיכה כמוך."
אני מחייכת אליו. אני עדיין כל כך עייפה מהלידה שנמשכה כמעט יומיים שלמים. עיניי נעצמות ואני שוקעת בחלומות מתוקים.
*
*
*
שלוש שנים עברו מאז
קיילן
"אתה לא עוזב אותי," אומר לי טקסס ומחזיק לי את היד.
אריאל נמצאת בחדר לידה והרופא ביקש ממנו שיצא. שלא כמיה, לקח לאריאל זמן להכנס להריון. אני עוטה על פניי מבט רגוע, למרות שגם אני חושש לה.
מיה שכבר לבושה שוב בגדיה הרגילים ממהרת להגיע עם התינוקת החדשה שלנו. הרי היה ברור שכאשר נולד בננו לפני שנתיים, לא נוותר עד שתוולד לנו נסיכה. היא כל כך דומה למיה שבא לי לבכות. אני יודע שהיא איננה רואה עדיין, אבל עיניה הכחולות פקוחות לרווחה ואני מביט בה מלא התרגשות.
"מה את עושה פה מיה?" אני שואל אותה, "את צריכה לנוח. ילדת רק לפני שעתיים."
"לא ענית לי," היא עונה, "מה קורה עם אריאל? למה טקסס בחוץ?"
"אני לא יודע מיה, אני מפחד," אומר לי טקסס.
מיה לא מגיבה ומחייכת חיוך רחב. "ראית איזה בן יפה יש לך טקסס? הוא דומה שתי טיפות מים לאריאל!"
טקסס מסתובב ורואה את האחות עומדת ובידיה, עטוף בשמיכה, תינוק שמנמן וישנוני.
"אז מה קיילן אתה חושב שאולי הבן שלי והבת שלך.." הוא אומר וצוחק.
**
אז מה אתם חושבים שיקרה בעוד עשרים שנה?
ימים יגידו….
-ס ו ף –
בר אבידן
מאמינה באהבה