אני מתקשה להתאושש. כמה דקות לפניי האסון היא היתה פה. גנבה לי את הנשימה עם הופעה שלה. אין ספק שהיא מאפילה על כולן כשהיא בסביבה. לא פלא שניקול מרגישה כל כך מאוימת על ידה בלי שום קשר אליי. זה ברור שכל הגברים נמשכים אליה. אם חשבתם שאני רוצה אותה כדי לזכות בתחרות מולם, אתן טועות. היא שייכת לליגה אחרת.
לו רק ידעו פה כולם שאני הייתי בתוכה….. אני מכבד אותה ולעולם לא אספר זאת
אני מסרב להאמין שהיא עשתה את המעשה הנורא הזה. כל עוד לא יצאה הודעה רישמית מבחינתי היא קיימת.
אינני מסוגל לדבר עליה בלשון עבר. אמנם הייתי שם כשהגיעה הידיעה ועדיין הכול עוד אפשרי.
אני מוצא את עצמי מתעורר כל פעם כשאני חושב עליה. זה כבר הפך להרגל שכל פעם שאני מתקלח היא מתגנבת אליי במחשבותיי. ההתעוררות שלי מידית ואני לא יכול להתנגד לה. מאז שזה קרה לא הייתי עם אישה. כאן כאשר זרם המים מתחיל לשטוף לי את הגוף, נוגע בגופי הערום, הכול אפשרי. אני מדמיין אותה לידי, שולחת יד לגעת בי. אני מכוון את ידה הדמיונית לכיוון מטה. אני מכיר אותה. היא בהחלט יודעת מה שהיא עושה. אני רוצה אותה בטרוף ולרגע לא עוצר לחשוב שזה לא באמת קורה. הזקפה שלי היא מיידית. אני מרגיש את כולי מתמלא בתשוקה אליה. אני נוגע בעצמי בהיסח הדעת, ומתעורר למציאות כאשר ידי מתמלאת בזרע החם שנפלט לתוכה.
אוליביה מגיעה אלי בחלומות מידיי לילה. היא מרוחקת, לא מפנה אליי מבט. יש לה כל הסיבות לכעוס עליי אחרי שכיניתי אותה "זונה". מאיפה זה בא לי אני לא יודע. אני רק יודע שמאד פגעתי בה. היא טענה בפניי שאני היחיד שהיה לה כאן בניו יורק. לא רציתי להאמין לה. איך יתכן שאחת שנראית כמוה לא היתה עם גברים אחרים? הרי התמונות בתקשורת מראות אותה כל פעם עם גבר אחר.
עם היוודע השמועה באה קלואי לדבר איתי. הייתי המום כשאמרה לי :"אני לא יודעת אם הזדיינתם או לא, זה לא ענייני. כלומר אני יודעת שבעבר אתם כן. בסה"כ אתה היחיד שהיא הייתה איתו כאן, והשני שלה בכלל."
זה הרס אותי עוד יותר. אז היא לא שיקרה! היא אמרה לי שיש לה רגש אליי, אחרת לא הייתה נכנסת איתי למיטה, אבל גם אמרה שהיא מחפשת אהבה ויודעת שאני רוצה רק סקס. אני לא הגבתי כשחזרה ואמרה לי שאני לא יודע לאהוב. היא צדקה. רק שעכשיו אני מרגיש את הלב שלי מרוסק.
התקשרתי לחברה שלה אלישייה, ביקשתי שתודיע לי ברגע שהיא יודעת משהו. אני קרוב כל הזמן לטלפון, בודק לעיתים קרובות אם יש הודעה ממנה. רק היום שבוע אחרי אני מבין למה היא לא מתקשרת.
"תקשיב מה קרה," אומר לי קולין שנכנס למשרדי ומעיר אותי מהמחשבות על אוליבייה, "יש לי טלפון חדש וחלק מרשימת הטלפונים לא עודכנה בו. אתה יכול לתת לי שוב את המספר של הנייד שלך?"
אני מסתכל עליו. "הכל בסדר איתך? הרי דיברנו הבוקר הוא אמור להיות אצלך."
"הכל בסדר איתך?" הוא מחזיר לי בשאלה, "הרי המספר של הנייד שלך חסוי."
"איזה מטומטם אני," אני אומר לו וממהר להתקשר לאלישייה. אני מתאכזב לשמוע שהנייד שלה כבוי.
"אפשר את המספר?" שואל שוב קולין. אני אומר לו את המספר. "תודה באמת. לרגע היה נדמה לי שאתה מסרב לתת לי אותו."
"מה עובר עלייך? למה שאסרב?" אני עונה לו.
"לא יודע. אולי כי התעלמת ממני," הוא אומר.
"מה פתאום. אני מחכה להודעה מחברה של אוליביה ושכחתי לגמרי שהמספר חסוי והיא לא יודעת איך להתקשר אליי," אני עונה לו.
"איזה סיפור זה עם אוליבייה. אמרו שמכנסים מסיבת עיתונאים היום בשעה…, בעצם זה עכשיו," אומר קולין.
מסך הטלוויזיה שמולי מכוון על חדשות מהבורסה בניו יורק. אני משנה אותו לערוץ החדשות.
כולם ממתינים לשמוע את עדכון החדשות מפיו של דובר מפקד המשטרה של ניו יורק. המתח בשיאו.
"הותר לפרסום ש" מתחיל הדובר לומר ומפסיק לרגע את דיבורו כאשר מישהו מגיש לו פתק. הוא קורא אותו בעיון וחוזר לדבר.
אני מרגיש את רגליי רועדות, מרגיש שאני נחנק. "איזה סיוט," אני ממלמל.
"הותר לפרסום שאוליבייה סמאר בריאה ושלמה. על זהות הגופה שנמצאה בדירתה עדיין חל איסור פרסום. ליד הגופה נמצא מכתב המסביר את מניעיו. מקרה ההתאבדות איננו קשור לשריפה שארעה באותו זמן באותה קומה. אין חשד לפלילים."
"רוב מהניו יורק טיימס: האם ידוע היכן נמצאת מיס סאמר?" שואל רוב פיטר הכתב לעניניי פלילים.
"מיס סאמר שוהה כעת מחוץ לעיר," עונה דובר המשטרה.
אני רוצה להיות לבד כעת. אני כל כך נסער ולא רוצה שקולין יבחין בזה. אני מעביר את התחנה שוב לשידורים מהבורסה. "אתה צריך עוד משהו?" אני שואל אותו.
"לא. רציתי רק את המספר של הנייד שלך. אני חייב לברוח," הוא ענה לי.
אני נושם לרוווחה כשהוא יוצא.
אני ניגש לעמוד מול החלון המשקיף על הנהר. סוף סוף אני יכול להתחיל להרגע. דקות ארוכות אני עומד וחושב מה לומר לה ולא מוצא את המילים. אתן קולטות? אני קנדי וינטר חסר מילים. אני מוציא את הנייד ומחייג אליה.
הנייד מכובה. אפילו המזכירה לא מחוברת.
אני רושם לה מיד הודעה:
התרגשתי לשמוע את החדשות שאת בסדר.
כל כך דאגתי לך.
תתקשרי אליי דבש
אני ממתין כל היום. מעט הריכוז שהיה לי מאז שקרה מה שקרה, נעלם לגמרי. אני נוסע לבית ומחכה.
כמעט חצות ואין תשובה ממנה. אני מביט על השעון. נראה לי שהזמן זוחל היום יותר מהרגיל.
בדקה לחצות מתקבלת תשובה:
תודה על הדאגה. שלוש מילים שגורמות לי לבהות בהן דקה ארוכה.
אני שולח לה שוב הודעה:
מתי את חוזרת?
עברו יומיים ועדיין לא קיבלתי תשובה. כמה פעמים התקשרתי אבל הנייד שלה שוב כבוי.
לא נותר לי אלא לחכות.
שלכן,
קנדי