"ניסיתי לומר לה שאתה בישיבה, היא עקפה אותי ונכנסה," אומרת לי מזכירתי האישית בהתגוננות. היא יודעת שמעשה כזה מאד מכעיס אותי.
"זה בסדר," אני אומר לה ומנסה להבין מדוע זכיתי לביקור באמצע היום.
אוליביה סוגרת את הדלת ונועלת אותה.
היא מתקרבת אליי. קול עקביה הגבוהים הנוקשים על ריצפת העץ של חדרי מפירים את השקט המוחלט ששורר בו.
היא גומעת את המרחק בינינו בזריזות. יש לה מין הליכה חתולית כזו שמהפנטת אותי.
אם היא חושבת שאני אראה לה מה אני חושב ומרגיש למראה רגליה הבלתי נגמרות היא טועה.
היא מפתיעה אותי עוד יותר כשהיא נעמדת לפניי ויורדת על ברכיה.
כמה נשים עשו זאת לפניה? אינני יכול לספור ובכל זאת ממנה לא ציפיתי.
"מה את עושה?" אני שואל אותה בהפתעה.
"נו באמת. עוד אחשוב שזו הפעם הראשונה שלך," היא עונה לי ומושיטה יד לאבזם חגורתי.
אני מנסה לעצור אותה אבל היא זריזה ממני.
"אני לא זוכר שביקשתי ממך משהו," אני אומר לה, מנסה להשתלט על האש שהיא מבעירה בי בשעה שהיא יושבת ככה לרגליי ומפשקת את שפתיה.
אני עוצר מבעדה לפתוח את רוכסן מכנסיי. הפעם אני זריז ממנה.
"שאלתי אותך שאלה. האם ביקשת ממך שתרדי לי?" אני שואל הפעם בקול תקיף יותר.
"אני לא עושה זאת בשבילך, אני עושה זאת בשבילי," היא עונה לי.
"איבדתי אותך לגמרי. נראה אם הבנתי נכון. את רוצה להכניס את האיבר שלי לפה שלך, וזה בשבילך ולא בשבילי."
"הבנת נכון," היא עונה לי קצרות ומנסה להזיז את ידיי המכסות על מכנסיי.
אני מביט בה. מבטי חודר לתוך עיניה במטרה לנסות להבין מה קורה כאן.
"בשבילי," היא חוזרת על מילותיה, "אני צריכה שתרפא אותי."
אתן הבנתן? כי אני לא.
שלכן,
קנדי ו.