אני מתעורר ערום במיטתה. רק אזור חלציי מכוסה בסדין.
אני רואה אותה עומדת מולי והנייד שלה בידה.
"ירדת מדעתך?! "אני מסנן לעברה, "ידעתי שאסור היה לי להסכים לישון איתך. לא יודע איך כישפת אותי להישאר כאן."
היא מסתכלת אליי במבט מופתע, משחקת אותה שאיננה מבינה במה מדובר.
"מה עלה לך בראש החולה שלך? לשלוח את התמונות האלה למדורי הרכילות או פשוט לסחוט אותי שאשלם לך כדי שלא?"
"אני מציעה שתחלץ את הגוף המהמם שלך מבין סדיני המשי המפנקים שלי, ובשעה שאני נכנסת לשטוף את עצמי, תלווה את עצמך החוצה. אל דאגה, ברגע שתסגור את הדלת היא תנעל בעצמה."
"באמת חשבת שאישאר פה עוד דקה מיותרת?" אני עונה לה בקור.
היא מטיחה בכעס את הנייד על המיטה, כמעט מפספסת אותה. (כבר יכולתי לדמיין את רסיסיו מתנפצים לכל עבר.)
"אתה מוזמן למחוק את כל התמונות שצילמתי אותך," היא אומרת ונכנסת לחדר האמבטיה שלה.
אני חוטף את הנייד ומביט על המסך. אני מגלה שהיא צילמה אותי תמונה אחת בלבד, או יותר נכון צילמה את שפתיי.
"השפתיים שאני אוהבת לנשק." היא כתבה לידה.
שלכן, (כי כך נהוג לכתוב)
קנדי ו.