יום שני היום ובדרך כלל זה לא יום שנוהגים ללכת בו למסיבות. אבל היום הוא יום הולדתה של אלישייה שהיא כנראה מישהי נחשבת, אחרת איך אפשר להסביר את הרשימה הארוכה של אישורי ההגעה לאירוע שנערך לכבודה. ככל הידוע לי היא חדשה בסצינה של ניו יורק . מבט על התמונה שלה מראה שהיא אישה יפה, אבל לא הטעם שלי.
אני מביט ברשימת המשתתפים. רבות מידידותיי נמצאות בה. אני בהחלט זקוק לאחת שתמחק לי את הלילה עם אוליביה. אני מחפש לראות אם היא מגיעה. לשמחתי שמה לא מופיע ברשימת המוזמנים.
אני מבלה את היום שבו חוגגים אצלנו את "יום הנשיא" עם משפחתי והאירוע נשכח ממני. רק כאשר דונובן שולח לי הודעה: "נו מתי אתה מגיע?" אני נזכר בו.
משהו בכל זאת גורם לי להסתכל על הרשימה. שמה של אוליביה לא מופיע כאן. העובדה שכתוב "האירוע נסגר להרשמה" רק מאשר לי שהיא לא תגיע. לא שאיכפת לי ממנה, אבל עדיף שכך.
אני נפרד ממשפחתי, עובר בבית כדי להחליף בגדים ולוקח מונית למלון "אורכידיאה."
בחורה חייכנית מקבל את פני האורחים. בשעה שהיא מבחינה בי היא מסמיקה. "ערב טוב מר וינטר," היא אומרת לי, "המסיבה נערכת בקומת הגג של בית המלון."
לרגע אני משתעשע במחשבה לכבוש אותה, אבל המחשבה נעלמת מיד. אני יכול להכחיש את זה, אבל הטעם של אוליביה עדיין מורגש על שפתיי והיא לא נראית אחת שמהווה לה תחליף. "תודה," אני אומר לך, "ערב טוב לך."
אני עולה במעלית המפוארת של בית המלון ושוב תוהה מי זו אלישייה. אין ספק שהיא בחרה במקום יוקרתי.
אני נדהם עוד יותר בשעה שאני נכנס לאולם האירוע. הוא נמצא על גג בית המלון שקירותיו מוקפים חלונות מהריצפה עד התיקרה והוא משקיף על העיר מכל צדדיו. המראה של העיר המוארת בשעה זו של הלילה הוא עוצר נשימה.
אני ניגש לבר לקחת משקה כאשר הברמן שואל את אלישייה (אני מזהה אותה מהתמונה): "מתי אוליביה חוזרת?"
רק זה היה חסר לי, לשמוע את השם שלה. אז היא בכל זאת באה.
אני רוצה לעזוב אבל בכל זאת מתעכב לשמוע את התשובה. לפחות שאהיה מוכן.
"אתה מכיר את הילדה הזו," היא עונה לו, "היא מלאת הפתעות. כל פעם שנידמה לי שזו ההפתעה האחרונה להיום באה עוד אחת בעקבותיה."
"לפחות הפתעה אחת אני יודע," הוא אומר לה כממתיק סוד.
"בבקשה ברוקלין תגלה לי, זה לא שלא אגלה זאת עוד כמה דקות," היא אומרת לו.
"אם לא היית ילדת יום ההולדת בחיים לא היית מוציאה את זה ממני. מעבר לעובדה שהיא נתנה לי תקציב בלתי מוגבל למשקאות הלילה, היא ביקשה שאביא יינות מהיקבים בקליפורניה," אומר ברוקלין.
"אני לא מאמינה! אתה יודע שזו הפעם הראשונה שאנחנו חוגגות כאן. שתינו הגענו רק השנה לפה," היא עונה לו.
השיחה שלהם מופסקת כאשר נכנסת חבורה של נשים ושרה: "היום יום הולדת לאלי." אי אפשר לפספס אותה. היא לובשת מכנס שחור צמוד וחולצת תחרה עם דוגמה שמסתירה את שדיה המושלמים, אלא שתאמו כל כך לכף ידי. אני לא רוצה לחשוב עליה בצורה כזו. אני מסובב את גבי אליה. הרי גם כך היא לא חיפשה אותי בעיניה. "זה טיפשי," אני חושב לעצמי ומסתובב חזרה.
"תסבירי לי מה קורה פה," אומרת אלישייה המופתעת, "הרי אין סיכוי שנסעת לשדה התעופה להביא אותן וכבר חזרת."
"את חכמה אלי שלי," היא עונה לה בחיוך מיסתורי, "לא הייתי בשדה התעופה."
"תסבירי," היא אומרת לה.
"מה יש להסביר," אומרת הבלונדית שבחבורה.
"רגע קלואי. לא אמרת לי שאת נוסעת לפריז? את רוצה לומר לי בשעה שליב בילתה איתי מאמש הייתן אצלה?"
"לא," אומרת אוליביה וצוחקת.
"נו," אומרת אלישייה. לאט לאט מתחילים כולם להקיף את רביעיית הבנות הזו, סקרנים לשמוע על מה המהומה.
"את לא תאמיני לי, אבל זה סיפור אמיתי," אומרת הבלונדינית, "נסענו מקליפורניה לפה ברכב של ליב. היא הרי השאירה לי אותו ועכשיו כשאני נוסעת לפריז הבאתי אותו אליה," היא אומרת.
"אני באמת לא מאמינה," אומרת אלישייה.
"את מבינה מה זה אומר אלי? יש לי עכשיו רכב בניו יורק, לא שזה כייף לנהוג פה, כך שאנחנו יכולות לעשות גיחות לאוקיינוס," אומרת אוליביה.
"השתגעת?! את רוצה לנסוע לקליפורניה ברכב? לא שהרכב שלך לא טוב הוא מעולה, רק שזה לוקח.." אומרת אלישייה, "רגע… הבנתי נכון?"
"כן אלי. הבנות הביאו את הגלשנים שלנו ואנחנו נלך עוד השבוע לגלוש באוקיינוס האטלנטי, שזה חצי שעה מכאן."
"הבאנו עוד משהו שישמח אותכן," אומרת קלואי (הבלונדינית). היא מוציאה בקבוק יין אדום.
"הבאתם אליזבת של יקבי ברייטון קליפורניה!" קוראת אוליביה בהתרגשות. (ממתי היא מתרגשת מיינות?)
"ברוקלין אתה יכול להביא לי פותחן," היא מבקשת ונוגעת בבקבוק. "הבקבוק קר בדיוק במידה הנכונה," היא אומרת, חולצת את הפקק במומחיות רבה ומריחה את הארומה ממנו. היא מוזגת לעצמה כוסית ומנערת את היין שבתוכו בתנועה סיבובית. בעיניים עצומות היא מריחה את היין, טועמת ממנו ומגלגלת אותו בלשונה בתוך פיה.
"מושלם," היא אומרת ומוזגת לחברותיה, "מוזמנות לטעום."
"את לא חושבת שזה פוגע בהתחייבות שלך ל "א.א.א.," שואלת אותה ניקול.
"סליחה?" היא עונה לה, "למה העובדה שאני שותה יין אמורה לפגוע באגודה לאלכוהוליסטים אנונימיים?"
"בהם לא. אבל את שהתחייבת לא להשתכר יותר מפרה את ההבטחה שלך," עונה ניקול.
"אני מבינה שלדעתך העובדה שאינני שותה קשורה לעברי כאלכוהוליסטית," היא אומרת. עכשיו כבר כולם עוצרים הכול ומקשיבים. "יש לכם דרך מאד משונה כאן בניו יורק להסיק מסקנות."
"אנחנו עושים חשבון פשוט. את יכולה להכחיש כמה שאת רוצה, זה הרי ברור כשמש שעברת גמילה," אומרת ניקול.
"כדי שתוכלי לישון טוב אני אסביר לך," היא אומרת לה.
כיוון שהבטחתי לבר אבידן שלא אגלה סודות מהספר לא אספר לכם מה שהיא סיפרה לניקול.
"אני לא יודעת מה יש לך נגדי," היא מסיימת את דבריה לניקול, "אם זה בגלל מר וינטר, אז את וודאי תשמחי לשמוע שאין ולא יהיה בינינו כלום. הוא כולו שלך, לכי הפעילי עליו את קסמייך."
היא מעצבנת אותי ואני הולך לדבר עם החברים שלי. באיזשהו שלב אני קולט שניקול מסתכלת עליי.
"מה אתה מסתכל עליי כך," היא נובחת לעברי.
"אני, עלייך? את מדמיינת," אני עונה לה. (כמה פעמים אני יכול לומר לה שהיא לא מעניינת אותי. הגיע הזמן שתקלוט את זה.)
המוסיקה מתחדשת ואני ניגש לקחת עוד משקה. ניקול באה ומתיישבת לידי. היא מסובבת אליי את גבה בהפגנתיות. "אז מה הסיפור של אליזבת של יקבי ברייטון?"
"את כנראה לא מכירה את היקבים בקליפורניה," הוא עונה לה.
"אני שותה יינות תוצרת חוץ," היא עונה לו בהתנשאות.
"שהם לא בהכרח טובים יותר. היין הזה עולה שלושת אלפים דולר לבקבוק. רק שהבציר המיוחד הזה שהביאו איתן החברות של אלישייה מכפיל את מחירו פי חמש. תעשי את החשבון לב.."
אני שומע אותה קמה ועוזבת. הרי על כך מה יש לה לומר?
אני רוצה לקום וללכת כאשר הטלפון של ברוקלין מצלצל והוא עונה: "לא ליאה, אוליביה עזבה."
"אוי מיי גוד," אני שומע את קולה של ליאה, "מתי היא עזבה?"
"היא שילמה לי את החשבון ועזבה לפני חצי שעה," הוא עונה לה.
"אוי מיי גוד," אומרת ליאה שוב.
"ליאה מה קרה?" הוא שואל.
*
אלישייה ממררת בבכי וכך גם החברות מקליפורניה. אני נשאר לשבת, מנסה להבין מה קרה.
קלואי מבחינה במבטי וניגשת אליי. "אתה וינטר?" היא שואלת אותי .
"זה אני," אני עונה.
"אני יכולה לשאול אותך משהו?" היא שואלת מנסה לשוות לקולו יציבות. (מה היא כבר אמרה להן עליי?)
"אני יודעת שליב הייתה הולנטיינ'ס שלך. אני לא יודעת אם הזדיינתם או לא, זה לא ענייני. כלומר אני יודעת שבעבר אתם כן. בסה"כ אתה היחיד שהיא הייתה איתו כאן, והשני שלה בכלל."
"אני לא מכיר אותך ולא יודע מה חברה שלך סיפרה לך עליי. אני לא נוהג לדבר על הזיונים שלי עם אחרים," אני עונה לה בקור.
"זה לא העניין. השאלה שלי האם היא נראתה לך עצובה במיוחד, מדוכאת. כלומר מה שאני מנסה לשאול האם הרגשת שהיה בה משהו שיכול להסביר למה היא ניסתה, ואני מקווה שלא הצליחה, להרוג את עצמה?"
"מאיפה את מביאה את הסיפור הזה כעת?" אני שואל אותה בכעס.
"תסתכל בחדשות," היא אומרת, "אמנם הם לא פרסמו עדיין את שמה. המשפחה שלה גרה בקליפורניה וצריך להודיע להם."
אני מרים עיניי ורואה שהטלוויזיה מופעלת ברקע. הדיווח על המקרה מופיע כבר בכל תחנות החדשות.
בתמונה מופיע הבניין בו גרה אוליבייה והקומה שלה. לוחמי האש עדיין נלחמים לכבות את האש.
אני מסתכל מהופנט בלהבות. אני מרגיש כאב גדול מתפשט לי בגוף. "אז היא לא שיקרה כשאמרה שהייתה רק עם שני גברים ואני… " מהדהדות בי המילים.
תמונתה של ליאה רוטשילד מופיעה בעת.
"נמסר לנו כי ליאה רוטשילד, הבעלים של מיו מילאן ובעלת משרד עורכי הדין ל.א.ר. הוזמנה לבית החולים כדי לזהות את הנפגעת שעל זהותה הוטל צו איסור פרסום."
דווקא עכשיו, כשאני מתחיל להרגיש משהו, היא איננה.
אני מזמין עוד כוסית. אני חייב להפסיק להרגיש.
"אני רוצה את כל הבקבוק," אני אומר לברוקלין, משלם עבורו ועוזב את המקום. אני מגיע הביתה, לא טורח להסיר את נעליי, לא לוקח כוס אלא מטביע את עצמי בוויסקי ישר מהבקבוק. אני מרגיש רע וממשיך עדיין לשתות עד לרגע שהבחילה עולה במעלה גרוני. אני מגיע בקושי לחדר השירותים בכניסה לבית ומקיא את נשמתי החוצה.
הכאב בליבי לא פוסק. המילים של קלואי, המראות מהטלוויזיה, להבות האש. כל אלה מתערבבים לי ואני עוצם עיניי וקורא לה לבוא אליי.
לבסוף אני יוצא מהשירותים ומתכוון לחזור לסלון. מבטי נופל על השולחן בכניסה. צמיד הרגל שנתתי לה, הורד, הפתק המצורף "לולנטיינ'ס שלי", מונחים עליו. רק עכשיו אני שם לב שהיא השאירה אותם כאן. היא לא רצתה יותר אף חלק ממני איתה.
אני שבור לגמרי.
קנדי