יש לי הסכם עם בר (אבידן) שאני לא קורא מה שאוליביה כותבת.
"זה המקום הפרטי שלה לכתוב מה שהיא רוצה ולכן אתה צריך לתת לה את הספייס שלה," היא אמרה לי.
אני לא יודע אם כך מה היא מספרת. האם אתן יודעות מהם הסודות האפלים שלה?
ויותר מזה, האם אתן יודעות מה קרה שם בקליפורניה?
ועליי, היא מספרת?
*
העיניים העצובות שלה בתמונה המחוייכת שהיא שלחה לי על רקע האוקיינוס הן שגרמו לי לקום בארבע וחצי בבוקר ולחצות את התעלה המובילה לניו ג'רזי כדי להמתין לה בשדה התעופה.
מחר אנחנו חוגגים את הולנטיינ'ס וכמובן שזורמות אליי הזמנות מכול מקום לבוא למסיבות. ברור לי שאני מעדיף את המסיבה במועדון "השחקים" שבו נערכת המסיבה הטובה מכולן. זה מה שהוביל אותי לחשוב עליה. אם לבוא עם בת זוג היא היחידה שאני רוצה ולכן שאלתי אותה מתי היא חוזרת.
העיניים היפות שלה מלאות העצב גרמו לי לרצות לשמח אותה וקניתי לה מתנה. אני מקווה שהיא תאהב אותה.
*
היא הייתה כל כך מותשת כשנכנסנו לבית שלי שבקושי גררה את עצמה לספה בסלון, נשכבה עליה ונרדמה. כיסיתי אותה בשמיכה ונשכבתי לידה. היא הסתובבה אליי, כרכה את זרועותיה סביב צווארי, מילמלה משהו, התחפרה בתוכי, ונרדמה.
אני כל כך לא רגיל לישון עם מישהו, אבל מודה שהיה לי נעים. החום שלה, הריח של מבשם שטיפת השיער שלה, הבושם העדין, הידיעה שאני מגן עליה מהעולם הכואב שלה, כל אלה גרמו לי לעצום עיניים ולהירדם איתה.
*
אני מתעורר, מביט סביבי . לוקח לי כמה שניות להבין מה אני עושה פה בסלון כשהוא מואר כולו באור יום.
"אוליביה?" אני קורא לחלל החדר הגדול, אבל היא לא עונה לי. אני קם ומסתובב בבית, אבל היא לא פה. אני ניזכר במזוודה הגדולה שלה שנשארה ליד הדלת. היא איננה וגם לא הנעליים שלה.
אני מביט בנייד שלי ונחרד לראות שכבר כמעט שתיים בצהריים!
כשהגענו העברתי את בטלפון שלי למצב של "שקט" ואני רואה שנכנסו לי מלא הודעות. אף לא אחת מהן היא ממנה.
היא שוב מוציאה אותי מדעתי!
אני מתקשר אליה מיד ושומע את ההודעה המוקלטת: "הגעתם לנייד של אוליביה סאמר.." אני משאיר לה הודעה, ומוסיף עוד אחת כתובה: "את שוב בורחת ממני?"
*
אני מתארגן ויוצא למשרד, ובדרך עובר דרך הדירה שלה. שהומר אומר לי שהיא יצאה לפני שעתיים.
"מטורפת," אני חושב לעצמי ומחליט לא לתת לה עוד להטריד את מחשבותיי.
אני עובר בבית הקפה הממוקם בקומה הכניסה לבניין ומזמין לי קפה וכריך. "אהיה במשרד," אני אומר.
"דאגנו לך," אומרת לי מזכירתי בשעה שאני נכנס.
אני לא מתייחס להערה שלה. "היו הודעות בשבילי?" אני שואל אותה.
"שלחתי לך אותן כמקובל בצ'אט הפנימי," היא אומרת ומגישה לי מגש מלא עד אפס מקום בחומר לטיפול.
אני נכנס למשרדי, מפעיל את המחשב ומבקש ממנו להקריא לי את הודעות הצ'אט. רובן עוסקות, איך לא, בהודעות בקשר לאירועי הולנטיין'ס. ממנה אין אף אחת.
אני שוקע בעבודה. מידי פעם נכנס מישהו להפריע לי.
הכריך והקפה מונחים לי על השולחן ע"י בעל בית הקפה על שולחני ללא מילה. אני מרים את עיניי ומודה לו.
אני תוהה האם העובדה שלא הייתי פה הבוקר היא שגרמה לכמות כה גדולה של עבודה, או שכך זה תמיד וזה פשוט מתפרש לי על כל שעות היום.
שוב נקישה על הדלת. הפעם זה שליח שמגיש לי חבילה ובה המתנה שלה. לרגע אני שוקל האם לדחות את המשלוח אבל מחליט לקחת אותו בכל זאת.
אני עובד עד שעה מאד מאוחרת. מביט מידי פעם בהיסח הדעת לראות אם יש לי הודעה ממנה וגוער בעצמי על שאני עושה זאת. אני עובד כמעט ללא הפסקה. גם את ארוחת הערב אני מזמין למשרד ממסעדה סינית.
*
אחת עשרה וחצי בלילה.
אני מביט בסיפוק במגש של הדואר. הוא ריק. סוף סוף אני יכול להירגע.
ואז אני רואה פתק קטן בתחתיתו.
"אוליביה מוסרת תודה על ההסעה הבוקר. היא בסטודיו שלה עד עשר בלילה ומשם היא יוצאת לצילומים לתוך הלילה. הנייד שלה לא יהיה זמין. המספר בסטודיו הוא 212………"
שלא אצא מדעתי?
שלכן,
קנדי ו.