הסיפור "החלטה של רגע" מתחיל להירקם כאשר עדיין נכתבים לי הפרקים האחרונים של "אבירי הנסיכה" ו"כבשה שחורה," שהם סיפורים בהמשכים שעולים באתר שלי.
אני מעלה לכם את המילים של קנדי ושל אוליביה שמביאות טעימות מהספר אבל עדיין בוחרת אותן בקפידה כי אינני רוצה לפתור לכן את מה שחבוי בסיפור עצמו. ובכל זאת אני משתדלת שיהיה קשר בין הקטעים.
הנה מילותיו של קנדי.
*
ואז אני רואה למחרת בערב את ליאה חזרה כאן. אני בטוח שהיא חזרה איתה, אבל מסתבר שלא.
לפחות כך אמרו לי בקבלה של מלון "אורכידאה."
" מתי את חוזרת?" אני שולח לה הודעה.
"אני עובדת," מגיעה התשובה אחרי רבע שעה.
"כבר הבנתי, אבל לא ענית לי על השאלה. יש לך מין הרגל כזה לא לענות לעניין," אני כותב לה.
היא לא עונה לי. אולי היא נעלבה.
אני מחליט לא להשתתף במשחק הזה שלה. לא רוצה לא צריך. יש מספיק נשים שמתחננות להיות לידי. זה האלפא שבי שמסרב לקבל את ההתעלמות שלה, אני משכנע את עצמי.
אני מנצל את השהות בלונדון לפגישות עסקים. באחת מהן אני נפגש עם קתרין. היא לא מסתירה את התעניינותה בי. אני מחייך לעצמי למחשבה באיזו קלות אני יכול לכבוש אותה.
"ראיתי שצפית אתמול בתצוגת האופנה," היא אומרת ומחזירה אותי בדיוק למקום ממנו אני בורח כל היום.
ואם לא די בכך היא חייבת להזכיר אותה. "אתה מכיר את אוליביה סאמר? אני מבינה שהיא גם מניו יורק, אם כי היא מבלה את רוב זמנה באיטליה. מה הפלא כשאת חברה של המילארדר קרלו דה רוסי?"
"ומדוע את חושבת שאני מתעניין ברכילות הזו?" אני עונה לה בקור, "חשבתי שאנחנו כאן לדון בעסקה של הלקוח שלך." (ומה יכולתי לומר לה?)
דבר ראשון שאני עושה כשאני מסיים את הפגישה הוא משהו שאינני נוהג לעשות. אני נכנס למדורי הרכילות. מי כמוני יודע כמה שקרים מופצים שם ועדיין…
"אני חוזרת עוד יומיים," מגיעה להפתעתי הודעה מאוליביה.
"ולמה את חושבת שזה מעניין אותי?" אני עונה לה.
"צודק. זה לא צריך לעניין. רק שבפעם הבאה אל תשאל אותי למה אני לא עונה על שאלות," היא עונה.
"אבוא לאסוף אותך," אני ממהר לכתוב לה ומתחרט.
"אינני יודעת מתי בדיוק,” היא עונה.
"כשיהיו לך פרטי טיסה תשלחי לי," אני כותב לה. (למה? הרי יכולתי לסיים את השיחה בכך שאיננה יודעת מתי היא באה.)
"אני חוזרת עם המטוס הפרטי של רוטשילד," היא עונה לי.
*
אני מרחיק את אוליביה ממחשבותיי. הרי ברור לי שהיא לא מעוניינת. אני מוזמן הערב למסיבה וכבר החלטתי מי ה"נבחרת" שלי ללילה.
אני עובר על רשימת המשתתפים ורואה את שמה של אוליביה. "לא מגיעה." מסומן ליד שמה. "לא בעיר."
אז היא שיקרה אותי אם כך. אני רותח עליה. היא משחקת איתי.
"פרטי טיסה?" אני שולח לה.
"אני עושה עצירת ביניים בניו יורק וממשיכה ישר לקליפורניה," היא עונה לי מייד.
"ולא חשבת על כך שאני מחכה לתשובה ממך?" אני שואל.
"הוצאתי את הטלפון לשלוח לך הודעה שאנחנו ממריאים עוד שעתיים ובדיוק נכנסה ההודעה שעליי להגיע הביתה," היא עונה.
האם זה תרוץ עלוב או אמת אינני יודע, ובינינו נמאס לי.
הראש שלי מלא במחשבות על ה"נבחרת שלי ללילה" ומה שאגרום לה לעשות לי. אני מזמין חדר במקום הקבוע. לשעה. יותר מזה אינני צריך. הרי אין לי כוונה לדאוג לה, אלא רק לסיפוק שלי. אני יודע שאגרום לה לערוך לי מופע פרטי של התפשטות. אני אזדקק למשהו שיגרה אותי. עליי לעשות הכול כדי שאוליביה לא תופיע לי היום בפנטזיות שלי. ה"נבחרת" בהחלט יודעת להתנועע כמו חשפנית בשעה שהיא משילה מעליה פריט אחר פריט. כמובן שהיא תנסה שאני אעזור לה להתפשט, אבל אני מתכונן רק לצפות בה בשעה שהיא תתחנן שאזיין אותה, תספר לי שהיא כבר נוטפת בגללי. היא תתחכך בי, תבליט את ישבנה מוכנה לקלוט אותי לתוכה….
אני יושב וחושב על כול זה, והאמת, זה ממש לא מזיז לי.
תצאי כבר מהראש שלי אוליביה!
שלכן
קנדי
Joanne B.