דן סקיי
אני נפגש עם כריס ומבלה איתו ערב רגוע. אף מילה לא נאמרת על מייפל ואני מודה על כך. החלטתי ביני לבין עצמי שלא אתן לו לדבר עליה. אני לא רוצה לשתף אותו בדרמות שהיו היום במשרד.
בשבילי היא 'טובה שאני עושה לכריס' ויותר מזה לא מעניין אותי.
"התגעגעתי ליציאות שלנו," הוא אומר לי, "אני מרגיש איתך שאין לי צורך במשחקים, בהעמדת פנים. בדיוק כמו שאני עם סול שמקבלת אותי כפי שאני."
"אני בהחלט רואה בך שינוי גדול מאז שאתה איתה," אני אומר לו.
"וזה בדיוק מה שאני מאחל לך," הוא אומר לי בפנים רציניות.
"תודה," אני אומר. אין לי כוונה לאמר לו כמה אני רחוק מהמקום בו הוא נמצא.
אנחנו נפרדים מיד אחרי המשחק כיוון שכריס מקבל הודעה להיפגש עם ארן רוטשילד בקשר לתיק עליו הם עובדים יחד.
אני מגיע לדירתי, נכנס להתקלח ונרדם מייד.
מייפל
ארבע שעות חלפו מאז שהגעתי לפגישה עם לי צ'ין. אמנם הוא מתגמל אותי עבור כל שעת עבודה, אבל זה בהחלט מעייף לשבת מולו בזמן שהוא מתלהב מכל דבר אני מציעה לו, אבל לא יכול להיות החלטי לגבי כלום.
אני נכנסת לצ'אט של המשרד.
מייפל לשרון – עדיין בפגישה עם מר צ'ין. לא אחזור היום למשרד.
שרון למייפל- ברור.
אני מרגישה את הציניות בתגובתה ומחליטה להעמיד אותה על מקומה.
מייפל לשרון – את מוזמנת להתקשר ולבדוק אם אני פה.
היא לא מגיבה, אבל אני יודעת שהיא רותחת.
כאשר אני יוצאת אחרי חמש וחצי שעות אני מקבלת הודעה ממרקוס, זה שמוכן ללכת למעני עד סוף העולם, לאחר שכבר הודיע לי שהוא תקוע עם הרכב שלו, שהוא מושבת עד להודעה חדשה.
"זה בסדר. זה לא דחוף," אני עונה לו כדי להרגיע אותו. הוא מרגיש שאיכזב אותי ואני לא רוצה להראות לו כמה אני מתוסכלת מזה שהוא לא יכול לעזור לי.
אני חוזרת למלון, מחליפה בגדים ומודיעה ליסמין שאני מוכנה לחזרה לקראת התחרות מחר ב LATINA
היא משתפת אותי על השיעור שהעבירה במרכז לאומנויות הבמה ומפעילה את הפלייליסט שלה עם השיר 'מתחנן לפנייך.'
"מי קובע תחרות באמצע השבוע," היא רוטנת, "בדיוק בזמן שאנחנו באמצע ניסוי."
אמנם הראש שלי הוא ריאלי, אבל כאשר יסמין מתחילה להסביר משהו בתורת הקוונטים שלה והניסוי בחלל, אני מודה שאני הולכת לאיבוד. כמובן שאני לא מודה בפניה, וזה לא שאני לא מבינה בתורת הקוונטים, רק שהיא ברוב התלהבותה גולשת יותר יותר למושגים שהם מעבר להבנתי.
"אני יודעת שאני מפטפטת יותר מידי, ובטח חצי מהדברים שאני אומרת הם סינית בשבילך, אבל אני חייבת להוציא את יום העבודה הזה ממני. זה לא פשוט לחיות בין כל העולמות. המסעדה- המרכז למדעי החלל- ועולם הריקוד."
"אני מבינה אותך לגמרי ומקשיבה לך באהבה. תתפלאי, אבל אני באמת מנסה להבין מה שאת מספרת לי. זה מדהים איך הזמן מאבד מחשיבותו. איך את יכולה לראות מה היה לפני אלפי שנים וללמוד על מה שיהיה עוד שנות אור מכן," אני אומרת לה ומראה לה שבאמת הקשבתי.
"את ממש חברה טובה, את באמת משתדלת להבין אותי," היא אומרת לי מהורהרת. אני רואה שהמחשבות שלה נודדות, אני רואה את ההתלבטות האם לספר לי, ואת ההחלטה שלא.
"מיהו?" אני שואלת לבסוף.
"שמעת על משחקי הבקבוק אמת וחובה לחוף האוקיינוס?" היא זורקת את המשפט שהכי לא ציפיתי לו.
"שמעתי על משחקי הבקבוק, אבל לא שחקתי בהם מעולם. אל תשכחי שהייתי נשואה עד זמן לא רב. אני לא בשלה עדיין למשחקים האלה, אם בכלל פעם אהיה," אני עונה לה.
"אלה דווקא משחקים מאד משעשעים וקלילים כשהם נעשים בזהות בדוייה. רק שכעת רוצים שיערכו במציאות. זה נשמע לי די מפחיד," היא אומרת.
"מצד שני," אני מהרהרת בקול, "יש פחות מקום להעמדת פנים, ללקיחת זהות שהיא לא באמת את."
" לא בא לך להתנסות? "היא לא מרפה ממני.
"אני ממש לא שם יסמין. הלב שלי ריק מרגשות," אני עונה לה, "אבל שלך נראה לי בוער מהם. תקפצי למים אל תהססי."
המבט שלה נעשה מהורהר ואני יודעת שהמחשבות שלה רחוקות ממני.
"למשחק הזה," היא מתחילה לאמר, "יש חוקים אחרים."
"כבר אמרתי לך שאין לי מושג איך משחקים בו," אני אומרת לה.
"בכל מקרה, כדי להתקבל למשחק החדש יש צורך שמישהו ימליץ עלייך ויאשר שאת פנויה," היא ממשיכה לדבר בשקט.
"קוראים לו סקוט," היא סוף סוף משתפת את מה שהחזיקה בתוכה. אני רואה את ההקלה בעיניה.
"אני רוצה לראות אותך מאושרת," אני אומרת לה. למרות שאני לא באמת יודעת מה זאת אהבה, אני מאחלת לה מכל ליבי שתחווה אותי.
אני יודעת שזה נשמע מוזר מפיה של אישה שהייתה בזוגיות ארוכת שנים. לפעמים צריך להתרחק כדי לראות כמה חיית בשקר.
"אני עייפה מהפגישה הארוכה עם מר צ'ין ויום העבודה ההזוי הזה," אני אומרת ליסמין ונפרדת ממנה.
אני חוזרת לחדרי בבית המלון, ממלאת לי מים באמבטיה ועומדת להיכנס למים כשהנייד מתריע על הודעה נכנסת.
אני עומדת עירומה ובלי לחשוב אני נכנסת לטבול במים כשהנייד בידי.
במייל ארוך ומפורט כותב לי ארן סיכום יומי של המשא ומתן המפרך עם לירוי. "לא יאומן," הוא מסיים את המייל, "ולחשוב שישנם עורכי דין שמתעסקים בזה מידי יום."
אני כותבת לו תשובה במייל.
ארן,
אני מעריכה כל מה שאתה עושה עבורי.
אני בטוחה שלו היית עורך דין לענייני גירושין
לא הייתי מתחברת איתך.
אתה מבין למה אני מוכנה לוותר על הרבה?
המסע הזה מיותר עבורי ואני מאשרת לך
לעשות כל מה שאתה חושב שיעזור לסיים את העניין.
אתה יודע בדיוק על מה אני לא אוותר.
שלך בידידות,
מייפל
אני רואה שנכנסה לי גם הודעה מכריס.
מייפל,
דיברתי עם רואה החשבון שלך והוריתי לו
לפעול לסגירת החברה.
הוא הבטיח להמציא לי את הדוחות האחרונים
ואת חבות המס עבור השנה הנוכחית.
אני אעביר לך את הכל לאישור סופי.
בינתיים אני מכין את כל המסמכים הנדרשים.
למרות ש'מה ששלך שלך' אני מציע לך להשאיר
את חשבון הבנק של החברה פתוח ולא להעביר ממנו
את הכספים, כי הוא מחוץ למשחק. אנחנו לא ניתן
שיגעו לך בו.
זהו להיום.
לילה טוב ילדה,
כריס.
אגב,
אם לא צפית במשחק, תשמחי לשמוע שהניקס ניצחו היום בהפרש יפה.
המייל שלו מעלה חיוך על שפתיי. הוא יודע שאני צופה
באדיקות המשחקים.
כריס,
תודה על כל מה שאתה עושה למעני.
מקווה שהסאגה עם לירוי תסתיים בקרוב.
לא צפיתי היום במשחק של ניקס,
שמחה לשמוע שניצחנו.
לילה טוב
בידידות,
מייפל
בזמן שהייתי עסוקה במיילים המים התקררו ואני מתחילה לרעוד. אני נכנסת למקלחת לשטוף את עצמי במים חמים, הולכת למיטה ונרדמת כמו שאני מייד.
הבוקר מגיע בהפתעה. אני מתעוררת ומסתכלת סביבי, אחר כך על גופי העירום ומנסה להבין מה קורה איתי. רק כאשר אני מתיישבת אני מתאפסת.
זה עדיין מוזר לי לקום בבוקר בלי מטלות של בית על הראש, בלי הרשימות של המטלות היומיות של לירוי.
אני בוחרת את בגדיי בקפידה. ברור לי שבוחנים אותי כל הזמן.
אני יורדת לחדר האוכל של בית המלון, מכינה לעצמי קפה, בוחרת שני מאפים ופונה לכיוון החניון. אני מעיפה מבט החוצה. יום יפה היום ואני מחליטה ללכת ברגל. בסופו של דבר המלון הוא במרחק של כמה רחובות מהמשרד.
שלא כהרגלי אני מסיימת את שתיית הקפה בהליכה, ואת המאפים אני שומרת להפסקת הקפה הבאה. ממש אין לי תיאבון.
אני מקדימה להגיע לפני כולם ושמחה לגלות שדלת המשרד לא נעולה.
התריסים בחדרי מוגפים ואני ניגשת מייד לפתוח אותה ולתת לקרני השמש להאיר את החדר ולחמם אותו.
אני ניגשת במרץ לעבודה. כותבת סיכומים מהישיבה אתמול עם מר צ'ין ויושבת על התוכניות של הבניין שלו. אני מבינה שזאת אני שצריכה לכוון אותו לתוכנית מסויימת, אחרת נדון ימים שלמים בכל הרעיונות שעולים לי בראש כשהוא מתפזר ולא יודע לאמר לי מה באמת לטעמו.
אני נכנסת למדור הכלכלי וקוראת חומר רקע עליו כדי להבין מיהו. 'אז נכון שהבנין שקנית הוא מאד מרשים, אבל הוא לא בניין חדש כך שאין לך חלק בעיצוב שלו,' אני מדברת אליו בליבי, 'יש לך כסף בשפע ואתה אוהב להפגין את עושרך. מה כל זה אומר לגבי הטעם האומנותי שלך? כלום.'
אני נכנסת למדורי הרכילות לבדוק את טעמו בבגדים. גם כאן הוא מפגין את עושרו. נראה שרבים מפריטי הלבוש שלו הם של בית האופנה היוקרתי מיו מילאן שיש שלו סניפים בכל הערים הנחשבות בעולם, גם בהונג קונג עיר מוצאו של מר צ'ין.
מה שיותר מעניין אותי הוא הבחירה שלו בצבעים. כיוון שיש לי עין חדה אני יודעת שהוא לא לובש את אותה חליפה, אלה את התאומה שלה בשינויים כמעט בלתי מורגשים, אלא שכולן בצבע שחור, עם חולצה לבנה. הפריט היחיד שמשתנה הוא צבע העניבה, ולעיתים רחוקות הדוגמה עליה.
תתפלאו כמה זה עוזר לי להחליט על איזה כיוון ללכת, ובאיזה צבעים לבחור.
אני יושבת לתכנן קומה לדוגמה. הצבעים השולטים בה הם שחור ולבן, עם ריהוט מודרני ומנימליסטי.
אני שולחת מייל למר סירס מאופיס דיזיין ומבקשת ממנו שישלח לי דוגמאות מהקטלוג החדש. "מדובר בכמויות מאד גדולות. תחשוב על מחיר אטראקטיבי בשבילי."
זאת הפעם הראשונה שאני פונה אליו לכן אני בטוחה שהוא יתאמץ במיוחד בשבילי. מר סירס יודע מי אני ולכן הוא מחזר אחריי תקופה ארוכה שאעבוד איתו.
אולי החברה שלי נסגרת, אבל את השם שבניתי לי כמעצבת פנים שנאמנה לספקיה ודואגת לתשלומים בזמן, את זה לירוי לא יכול לקחת ממני.
אני בודקת מה השעה ורואה שכבר עשר. הנסיון שלי לשלוח מסמכים להדפסה נכשל ואני נאלצת לפנות לשרון.
מייפל לשרון- בוקר טוב ידוע לך מה קורה עם תיקון המדפסת שלי?
שרון מתעלמת מהבקשה שלי.
בשלושת הימים הבאים אני כותבת מידי בוקר את אותה הודעה שזוכה להעלמות.
בלית ברירה אני שומרת את הכל ומדפיסה בערב. אני אמנם מקשה על עצמי, אבל אני אלמד אותה לקח. את השיעור ממני היא לא תשכח.
בסוף השבוע אני מבלה עם החברות. התחרות בלטינה נדחתה בגלל קצר חשמלי שארע במועדון שגרם לסגירתו לזמן בלתי ידוע.
*
שבוע חדש מתחיל ועדיין לא זכיתי לראות את דן סקיי.
עם הגיעי בבוקר אני כותבת לשרון .
מייפל לשרון -. שיהיה לך שבוע נפלא.
אני מחייכת לעצמי כשאני יודעת כמה זה מעצבן אותה. כמובן שלא אספר לה שביקשתי מגיא שיביא לי את הציוד מהבית.
גיא ששמע את תלאותיי במשרד החדש בוחר ללבוש מכנס שחור מחוייט וחולצה לבנה ששרווליה מקופלים בגובה מרפקיו. הוא גבר יפה תואר ומרשים בהופעתו, וכך הוא רוצה שיראו אותו היום.
"אני מחפש את מייפל," הוא אומר לשרון כשהוא מגיע למשרד.
אני שומעת את קולו המוכר ומציצה לעברה של שרון לצפות בתגובתה.
היא סוקרת את העגלה ובה הציוד שלי.
"מי אתה?" היא שואלת אותו.
"זה לא משנה מי אני, זה משנה איפה החדר של מייפל," הוא עונה לה.
"מה זה הציוד הזה?" היא שואלת אותו בזמן שאני יוצאת לקראתו.
"על זה יש לי תשובה. זאת מדפסת, זה גורס נייר, ואלה הקלסרים שביקשה שאביא. וכאן בקופסה זה כלי כתיבה. אני מקווה שלא שכחתי כלום," הוא עונה לה בחיוך,
"יש לך אישור להביא את הציוד לכאן?" היא מדברת אליו בהתנשאות. אין לי ספק מה התנהגות כזאת מעוררת בגיא. אני יודעת שאני עומדת לצפות בהצגה הגדולה בעיר.
"אני כל כך מצטער. לא ידעתי שאני צריך לעבור ועדה כדי להביא לכאן ציוד," הוא עוטה על פניו מבט כל כך רציני שאני מתאפקת לא לצחוק.
"לא אתה," היא ממהרת להגיב נבוכה מול פניו, "אבל היא לא יכולה להזמין בלי שביקשה רשות."
"היא," הוא אומר בהדגשה ומקשיח את קולו, "לא הייתה צריכה להביא את הציוד שלה מהבית אם את היית מתייחסת להודעה היומית שלה בקשר למדפסת הלא תקינה שלה.
מה חשבת לעצמך? שהיא תתחנן כל יום לקבל דבר בסיסי כמו מדפסת? אז הנה אני פוטר אותך מלהרים טלפון למי שמטפל אצלכם בציוד.
אגב, אין צורך שתאמרי לי היכן חדרה, כי היא שמעה אותי והיא פה," אומר גיא.
שרון לא יודעת איפה לקבור את עצמה.
גיא פורק את הציוד בחדר שלי והולך להביא לנו קפה וכריכים מבית הקפה בבניין.
"אני הולך להביא למייפל ולי קפה וכריכים, האם אני צריך לבקש אישור על כך?" הוא עוקץ את שרון בצאתו.
דן
אני שוב שומע את קורה ושרון מדברות. זה מוציא אותי מדעתי. מיום שמייפל פה זה הפך למנהג קבוע. כל הניסיונות שלי למצוא לה מחליפה עד כה נכשלו.
"מה היא חושבת לעצמה. איזה מין התנהגות זאת," אומרת שרון.
אני חייב לשים לזה סוף וניגש לעמדה של שרון.
"יש איזה בעיה שאני לא מודע לה?" אני שואל אותה בתקיפות, "הפגישות התכופות שלכן מראות לי שמשעמם לכן בעבודה. אולי יש פה משרות מיותרות שלא שמתי לב אליהן?"
"במקום לתקוף אותנו אולי תבדוק מה מייפל עושה," עונה לי שרון נעלבת.
"ומה זה קשור אליה?" אני שואל ומעקם את פרצופי לא מרוצה.
"החוצפנית הזאת הביאה ציוד למשרד," היא עונה.
"את אישרת לה?" אני שואל.
"לא," היא עונה בטון רב חשיבות, "לא אישרתי."
אני ניגש מייד לחדרה של מייפל. "מה את חושבת שאת עושה?" אני יורה לעברה.
"אני מתכוננת לפגישה עם מר רוזנפלד שמתעקש להגיע למרות שאמרתי לו שזמני קצר," היא עונה לי ולא מזכה אותי במבט נוסף.
'לעזאזל למה היא צריכה להיות כזאת יפה,' אני חושב לעצמי.
"את מבינה יפה מאד למה אני מתכוון," אני עונה לה.
"אם יש לך שאלה תשאל ברור כי אני לא מבינה," היא אומרת ומרימה את עינייה אליי. אני רואה שבריר של הפתעה בעינייה כשהיא רואה אותי בפעם הראשונה מה שגורם לי להיות מרוצה.
"את לא יכולה לקנות מה שבא לך בלי לבקש אישור," אני אומר לה.
"תקשיב מר סקיי, יש עכשיו ליין חדש במיו מילאן שנקרא הפנתרה הורודה, אני יודעת כי נבחרתי לעצב את החנות עבורם, אני יכולה לקנות לי סט לנז'רי?"
אני מביט בה המום.
"אמרת שאני לא יכולה לקנות מה שבא לי. הציוד שהבאתי הוא שלי. אני חושבת שאחרי שביקשתי מידי יום מאז שהתחלתי לעבוד שיתקנו לי את מדפסת ולא זכיתי לתגובה, הגיע הזמן שאני אפתור את הבעיה בעצמי.
מעולם לא היה לי בוס בעבר כך שאני כנראה לא מבינה איך זה מתנהל."
אני מסתכל עלייה ומתאפק לא להגיב.
"לא עשית שעורי בית עליי אני מניחה. אתה לא יודע מי אני," היא ממשיכה לירות לעברי.
"היית יכולה לפנות אליי," אני אומר לה בשקט.
"דווקא ניסיתי אבל כל פעם נאמר לי שאתה מאד עסוק.
אני לא אחת שהולכת להתבכיין אצל הבוס ששרון מתעלמת ממני. כפי שאמרתי לך אני כנראה לא מבינה מה התפקיד של אחרים בחברה.
לפחות את שלי אני יודעת. לפחות לגביי אתה יכול לעקוב אחרי כל מה שאני עושה. הכל מתועד."
אני רואה שמבטה מוסט ממני. אני מעיף מבט לאחור ורואה גבר מרשים נכנס לחדר ובידו כוסות קפה וכריכים. בזמן שהוא מניח את הקפה לפנייה מצלצלת האיתורית שלו.
"מצטער קטנה," הוא אומר לה, "חדר ניתוח קורא לי." הוא נושק לה על המצח, ויוצא.
