מייפל
"הוועדה סירבה לאפשר לי לוותר על מועמדותי לפרס. ניגשו אליי כמה מעצבות שבקשו שלא אפרוש.
מה שפחדתי קרה. לירוי עשה הכול כדי להרוס לי את הערב. מצד אחד העמיד פנים שהכול בסדר בינינו, מצד שלי הוא שלח את רמונה להצית את האש לאחר שירדתי מהבמה," אני משתפת את טסה.
כמובן שאני לא משתפת אותה במה שבאמת מעסיק אותי, המבט של דן כשסירבתי לרקוד איתו, שאמר שלא מעניין אותו לשמוע הסבר לסרוב שלי. יותר לא הייתי קיימת עבורו.
כל חיי אני רגילה שדוחים אותי בסביבתי הקרובה. אני יודעת כמה מר טעמה של הדחייה ולא רציתי שירגיש כך. בסופו של דבר זאת אני שמפתחת רגשות אליו, לא ההיפך.
עליי לזכור שהוא הבוס שלי, כל שאר הסימנים הם בדמיוני. הוא גבר שרגיל לשחק עם נשים.
אני נסערת מאד ולכן מבקשת מטסה שתוריד אותי בדירה שלי למרות שחדר השינה שלי לא מוכן עדיין. אני שולחת הודעה ליסמין שלא אשן הלילה במלון, אבל לא מסבירה לה מדוע.
אחרי לילה של שינה לא שינה אני קמה מוקדם ונכנסת למחשב.
אני עוברת על המיילים ומגלה שקיבלתי בקשה מצייר בשם ג'ו מונטה לעצב את תערוכת הציורים שלו בגלרייה לאומנות מודרנית.
הציורים שהוא מצרף למייל מעתיקים את נשמתי. הוא כל כך מוכשר.
אני יושבת לענות לו ומבקשת להפגש איתו עוד באותו בוקר. כיוון שעדיין מוקדם אני מתזמנת את שליחת המייל לשעה שבע וחצי, שזאת שעה סבירה בעיניי כנותנת שרות, למרות שהוא כאמן בטח ישן עד הצהריים.
אני שמחה בשבילו שהוא הגיע למעמד הזה, אבל מהרהרת בעצב על כך שאני לעולם לא אציג את יצירותיי במוזיאון, אלא רק בגלריה פרטית שיום אחד תהיה בבעלותי.
*
פעם אחת ראתה אימי ציור שציירתי. לא כי רציתי שהיא תראה, אלא כי היא נכנסה לחדרי ללא ידעתי.
"אז עכשיו את חושבת שאת ציירת גדולה," לעגה לי.
הייתי בת חמש עשרה וכבר למדתי לעטות עליי מגן ולא לתת לחיצי הרעל שנהגה לירות עליי לגעת בי.
"אני לא מתיימרת להיות. סתם בא לי לשחק עם צבעים," עניתי לה ברוגע מה שהוציא אותה מדעתה כשהבינה שהיא לא הצליחה לפגוע בי.
באותם ימים כבר עבדתי שנה כמתנדבת בשירותי ההצלה, לאחר שהוצאתי תעודה של פרמדיק.
כולם היו בטוחים שאלך בדרכם של אבי ואחי ואהיה רופאה. אלא שהדימיון וחוש האסטתיקה משכו אותי לעולם האומנות, עולמה של אימי.
אחותי הופ, הנסיכה של אימי, הייתה חסרת כשרונות. כבר הבנתי שאסור לי לחשוף את שלי ולכן בחרתי בשם בדוי עליו חתמתי את יצירותיי.
SKY, כי השמים הם הגבול.
איזה צרוף מקרים, אני חושבת לעצמי במרירות. מכל השמות בחרתי בשם משפחתו של דן כמעט עשור לפני שניפגשנו.
*
כשאני מסיימת לענות לג'ו אני רואה הערה שיש עוד עשרה ציירים שמבקשים שאעצב עבורכם את התצוגה.
יש לי דד-ליין מטורף להספיק לסיים את הכול.
מסתבר שהמוזיאון נתן להם מעצב, אבל איש מהם לא מרוצה מהתוצאה. "היצירות לא מוצגות באופן יחודי, אין לתערוכה אופי, מה שמאפיל על היצירות שלנו," כך כותב לי ג'ו.
מסתבר שעליי לגייס עוד צוותים כדי להשתלט על כל העבודה.
אני שולחת לכל אחד מהציירים מייל וקובעת להיפגש איתם בגלריה.
כשאני מסיימת לארגן את הצוותים ומתכתבת הלוך ושוב עם האומנים השעה היא כבר שמונה וחצי.
אני נכנסת לשטוף את עצמי, בוחרת ג'ינס וגופיה בצבע כחול, ומתאימה ללבושי נעלי עקב כיוון שאיני עובדת פיזית. אני עדיין לא מרגישה בטוחה לטפס על סולמות.
אני עדיין לא נוהגת ורוי מגיע למונטגומרי הייטס לאסוף אותי. "אני צריכה כמה דקות במשרד," אני אומרת לו.
"אין בעיה. אני אוריד אותך ואנצל את הזמן לקנות לכולם קפה בבית הקפה בלובי," הוא אומר.
"מעולה," אני עונה לו ונותנת לו שטר של מאה, נפרדת ממנו ועולה למשרדי החברה.
"הבוס נמצא?" אני שואלת את איילין עם היכנסי למשרד.
"כן," היא עונה לי קצרות שלא כהרגלה. היא רוצה להוסיף משהו אבל שותקת.
אני מקישה על דלתו. "כן," הוא עונה.
אני נכנסת ונשארת קרוב לדלת. "באתי לאחל לך יום טוב," אני אומרת לו.
"כן," הוא עונה לי בטון קר.
"אני עובדת מחוץ למשרד ולא אחזור," אני אומרת.
"למה את טורחת לומר לי זאת. את תמיד עושה כרצונך," הוא אומר.
"ונזכרתי, עוד משהו קטן, בטעות נכנסו לי שתי משכורות בחודש שלא הייתי. האם אתה רוצה שארשום לך שיק או מעדיף לא לשלם לי בחודש הזה?" אני שואלת, מתעלמת ממה שאמר.
"הפרויקטים שלך המשיכו בלעדייך כך שאני לא רואה מה זה משנה אם היית או לא," הוא עונה לי ולא מזכה אותי במבט.
"מה שתגיד," אני אומרת לו ויוצאת מהחדר.
אם לא הייתי מבטיחה לעצמי הבוקר שלא אעזוב, הייתי עושה זאת כעת בשמחה.
דן
לא הראיתי לה כמה פגעה בי עם הסירוב שלה לרקוד איתי. הרגשתי מושפל כשידי נשארה תלויה ללא מענה באוויר.
לא רציתי לשמוע איזה תרוץ עלוב תמציא לי.
אני יושב וקורא מיילים, ונאנח למראה הפניות אליי. אחרי פרויקט ענק כמו השלישייה קשה לי להתרגש מפרויקטים קטנים. אני מבין שההזדמנות שקיבלתי עם השלישייה לא מגיעה כל יום, אבל אני לא מוכן להתפשר ולתכנן שיפוץ של סתם בניין משרדים בן חמש קומות.
בפינת המסך נפתח הצ'אט של המעצבים.
רון למייפל וייאטסטון- זקוק לעזרתך. תחזרי אליי.
מייפל וייאטסטון לרון – קיבלתי עבודה דחופה בגלריה לאומנות מודרנית. אין לי זמן לנשום. נראה לי שאסיים פה כל יום בחצות. הפתיחה בסוף השבוע. תשלח לי את השרטוט של הקומה ובקשר למה אתה מתלבט ואשתדל להחזיר לך תשובה בהקדם.
אז מסתבר שהיא שוב מחוברת ופעילה.
אני נכנס לסדר היום שלה וקורא את הדיווחים שלה.
ארבעה צוותים עובדים איתה. לנגד עיניי עולים אחד אחרי השני החוזים שלה עם המציגים בתערוכה.
אני לומד שלצוותים משלמים האומנים, והיא מקבלת רק עבור העיצוב. כמו תמיד אני מופתע לראות את הסכום בו היא דורשת ומקבלת עבור העיצובים שלה.
אני תוהה מי כותב לה את החוזים. הם מאד מקצועיים ועם זאת קלים לקריאה.
ליד כל מייל שהיא שולחת עם חוזה לאמן היא מוסיפה כמה מילים.
אמן יקר,
הנה רשימת החנויות שיש לי בהן הנחה משמעותית.
אם יש צורך דבר איתי ואנהל משא ומתן עבורך.
אני לא מקבלת עמלה כך שאתה זוכה להנחה גדולה יותר.
מ@דןסקייאדריכלים
היחידה לעיצוב פנים
אני יכול להיות פגוע ממנה, אבל לא יכול שלא להעריך את האופן בו היא עובדת. הסכומים שהיא מכניסה לחברה עולים בהרבה על מה שאני משלם לה. ברור לי שהיא יודעת כמה אני מרוויח מכל עבודה בדיוק, ועדיין היא לא באה בדרישות כספיות לגבי השכר שלה, לא רק אלא הציעה להחזיר לי את מה ששילמתי לה בחודש היעדרותה.
כריס ברוקלין אמר שהיא תהיה האוצר שלי. הוא צדק.
במשך כל השבוע היא לא מגיעה בבוקר לאחל לי בוקר טוב כבקשתי. בהתחלה חשבתי שהיא עושה זאת במכוון, אבל כשנכנסתי ללוח הזמנים שלה ראיתי שהיא עובדת שעות מטורפות.
יום העבודה שלה מתחיל בשש בבוקר ונגמר לפעמים בשעה אחת אחר חצות כפי שנראה מהשעה שהיא מסכמת את היום שלה בתיקיה של המשרד.
יום שישי מגיע. השבוע עומד להסתיים.
אני מופתע לשמוע את עקביה מטופפים על ריצפת השיש סמוך לחדרי. כיוון שלאחרונה אני משאיר את דלת חדרי פתוחה, אני שומע אותה מדברת עם איילין.
"הבוס נמצא?" היא שואלת אותה.
"הוא מתחיל את יומו הרבה לפני כולם," היא עונה לה.
"הוא עסוק?" היא שואלת.
"נראה לי שהוא בשיחת וידיאו עם לקוח," עונה איילין, "לפחות כך מסומן ביומן שלו."
"אם כך תמסרי לו את המעטפה הזאת," היא אומרת.
אני ממהר לקום ממקומי. "כנסי לחדרי," אני אומר למייפל.
"הבאתי לך את התשלום בקשר לפרויקט של השבוע וגם הזמנה לפתיחת התערוכה," היא אומרת ופונה ללכת.
אני מוציא את החומר מהמעטפה. "הזמנה זוגית," אני אומר בקול, "אני מניח שגם לך יש כזאת."
"אני לא הולכת לפתיחה," היא אומרת בקול חסר רגש.
"קרה משהו?" אני שואל.
"אוצרת התערוכה היא גברת קת'רין פבלובה. עדיף שלא אהיה שם. אני עבורה כמו בד אדום מול עיניו הנזעמות של השור," היא אומרת ולא מסבירה, "שיהיה לך סוף שבוע נעים."
אני נכנס למנוע החיפוש לראות מה גורם למייפל לא לרצות להיות ליד אוצרת התערוכה. אני מניח שקרה משהו. אני מחליט לבקר במקום.
לשמחתי הגברת פבלובה נמצאת במקום.
"אני לא שבעה מהיופי של עיצוב התערוכה הזאת. מעולם לא נתקלתי בעיצוב כזה מרהיב. ללא ספק זוהי התערוכה היפה ביותר שראיתי," היא קוראת בהתפעלות.
היא מסתכלת עליי מופתעת. "מי אתה?" היא שואלת בחיוך וסוקרת אותי. אין ספק שהיא אוהבת את מה שהיא רואה.
"דן סקיי," אני עונה לה ומצביע על השלט.
תערוכת האומנים מעוצבת על ידי
מ@דןסקייאדריכלים
היחידה לעיצוב פנים
"אם אני לא טועה אתה האדריכל הגאון של השלישייה," היא אומרת לי.
"כן גברתי," אני עונה לה.
היא ניתלת על זרועי בלי לשאול לרשותי. אני מחליט לא להגיב כהרגלי. גם כי אני מחליט לראות מה תעשה, וגם כי אני סקרן לראות את העיצוב של התערוכה.
"היא בהחלט מוכשרת," אני אומר לה כשאנחנו פוסעים בין החדרים.
"היא?" היא שואלת.
"מייפל וייאטסטון, המעצבת של התערוכה," אני עונה לה.
היא עוזבת את זרועי. "זה מה שהיא עושה כעת, תולה תמונות בתערוכה? תמיד ידעתי שהילדה הזאת לא תגיע רחוק. ממש בושה," היא אומרת.
"אם אני לא טועה , לא אמרת ש…" היא לא נותנת לי לסיים את דבריי.
"אל תאמר לי שאתה מאוהב בה. הייתי מציעה לך להתרחק ממנה. היא מלכת הדרמות. זה כמובן בא לכסות על כך שאין לה מה להציע. לא סתם לירוי זרק אותה," היא אומרת.
"אני חייב ללכת," אני אומר לה וממהר לצאת משם.
אני מתקשר לכריס ברוקלין. "אני יודע שאתה אמור להיות דיסקרטי אבל אני חייב לדעת משהו. מי זאת קת'רין פבלובה?" אני שואל.
הוא נאנח. "מה לך ולאישה ההיא?" הוא שואל.
"בבקשה תענה לי," הוא אומר.
"בוא נאמר ש… אני לא אוהב לדבר מאחריי הגב," הוא עונה.
"היא היללה ושיבחה את התערוכה שעיצבה מייפל. ברגע ששמעה שזאת היא.." אני אומר.
"אתה לא צריך להמשיך. זאת אימה של מייפל," אומר כריס ומשתתק. אני מחכה שהוא יסביר אבל הוא ממשיך לשתוק.
"בבקשה אל תבקש ממני לדבר על זה. אם אתה רוצה תשאל את מייפל," הוא מוסיף לבסוף.
"לו הייתה מסבירה לי לא הייתי פונה אליך," אני עונה לו מאוכזב, "אני מכבד את רצונך לשמור על פרטיותה."
אני מחליט להתקשר לרוי.
"שמעתי שעשיתם עבודה נפלא בתערוכה לאומנות מודרנית," אני מחמיא לו.
"מייפל מפתיעה אותי כל פעם עם הרעיונות היצירתיים שלה. ראית את הכסא והכרית בזהב?" הוא שואל.
"עדיין לא. נפגשתי עם קת'רין פבלובה לזמן קצר. לא הספקתי לראות את כל המייצגים," אני עונה לו.
"אני מבין. האישה הזאת. אני לא מאמין שמייפל … אני מפטפט יותר מידי," הוא אומר במבוכה ומשתתק.
"אני יודע שהיא אימה של מייפל," אני מנסה לגרום לו לדבר.
"עדיף שלא אומר את דעתי," הוא סוגר את הדלת בפניי בנושא.
אני מחליט להגיע לערב הפתיחה החגיגי. העיצוב של התערוכה זוכה לשבחים לא פחות מיצירות האמנים.
קת'רין שמבחינה בי מספרת לכולם שהחברה שלי עיצבה את התערוכה המופלאה הזאת. אף מילה לא נאמרת על מייפל.
אני מבין שעליי לשתוק, אבל בתוכי אני בוער מכעס עליה. ברגע שאני מוצא אותנו לבד אני לא מתאפק.
"אני לא מבין איך את לא משבחת את הבת שלך ומספרת לכולם שהיא עיצבה את התערוכה," אני אומר לה בשקט. אני לא ממתין לתשובתה ועוזב את המקום.
אני חוזר לדירתי, פושט מעליי את חליפת הערב, ונשאר רק עם הבוקסר שלי. הערבים כבר קרירים ועדיין זה לא מפריע לי לצאת כך למרפסת. אני בוער מבפנים וצריך שהאוויר יקרר אותי.
'למה בכלל התערבת? מה זה עניינך?' אני חושב לעצמי. אני יודע את התשובה אבל לא אוהב להודות בה.
*
שבוע חדש מתחיל
מייפל מגיעה בבוקר למשרד. "מישהו חיפש אותי? אני מחכה לטלפון בקשר לפגישה היום. ביקשתי שישאירו לי הודעה במשרד," היא אומרת לאיילין. איילין לא עונה לה כיוון שבדיוק הטלפון מצלצל.
"זה בשבילך," היא אומרת לה.
"זה ברנרד?" היא שואלת.
"לא זה… "היא משתתקת לרגע, "זה ידיד."
"מה זה השטויות האלה. איזה ידיד?" היא עונה לה כעוסה.
"מייפל תעני בבקשה," היא מסננת לעברה.
מייפל
"אין לי שום ידידים," אני מסננת לעברה אבל היא מחזיקה את האפרכסת ואני לוקחת אותה בלית ברירה.
"בוקר טוב מייפל מדברת. עם מי יש לי הכבוד?" אני שואלת ברישמיות.
"מדבר ידידך ג'ק," הוא אומר לי, "אני אח של דן נפגשנו במיו מילאן כאשר בחרת לו תחתונים. נשמע לך מוכר?"
"איך אני יכולה לשכוח," אני עונה לו.
בזווית עיני אני רואה את דן מקשיב לשיחה. הוא לא נראה מרוצה.
"אני מבקש שהוא לא ידע שאני מדבר איתך," הוא אומר.
"אז אולי באמת כדאי שאתה לא." אני לא מסוגלת לחשוב על סיבה אחת שקיימת לשיחה הזאת.
"את מצחיקה," הוא צוחק, "אנחנו עורכים לו מסיבת הפתעה לרגל יום הולדתו השלושים ואחד."
"עכשיו כשאתה מציג את זה כך זה נשמע לי מאד הגיוני," אני אומרת לו ברצינות.
"מחר בערב במועדון השחקים בשמונה. תבואי?" הוא שואל.
"רגע אני אבדוק ביומן שלי," אני עונה לו.
"תני לי לנחש, הוא במרחק שמיעה ממך," הוא אומר.
"כן. אני מבטיחה לך שאגיע כפי שביקשת," אני עונה לו.
"ידיד שלך," אני אומרת לאיילין, "זאת בסך הכול פגישת עבודה." ברור לי שדן מקשיב ולכן אני מוסיפה את המילים.
"מה אני יכולה לעשות. כך הוא הציג את עצמו," אומרת איליין ומחניקה חיוך.
"אם ברנרד יתקשר תאמרי לו שאני בדרך. ביקשתי ממרקו שיפגש איתי אצל ברנרד ויביא איתו לשם דוגמאות של צבע.
את זוכרת כמה התווכחתי איתו על הצבעים? 'ירוק זה ירוק,' הוא התעקש ולכן לא הסכמתי לעשות לו את העבודה.
עכשיו הוא מתחנן שאתקן לו את מה שעשה המעצב שפעל לפי הוראותיו.
כשאסיים איתו אעדכן את לוח הזמנים השבועי שלי. אני ממתינה לכמה תשובות."
"את כבר בורחת?" שואלת גבריאלה המעצבת הנוספת במשרד.
"במה אני יכולה לעזור לך?" אני שואלת אותה.
"יש לך איזה רעיון איך לעצב את הפינה הזאת?" היא שואלת.
"זאת שאלה מאד כללית. האם הקומה הזאת מעוצבת באופן מינימליסטי, כלומר יש הרבה מרווחים בין פריט אחד לאחר, או הלקוח מבקש לנצל כל פינה?" אני שואלת, "תחשבי על השאלה שלי. אולי זה יפעיל לך את הדימיון.
בכל מקרה אני ממהרת לפגישה. את יכולה לתקשר איתי דרך הצ'אט אני אשתדל להגיב בהקדם."
"זה שוב הידיד שלך," אומרת איילין בפנים רציניות.
"מייפל מדברת," אני עונה לו שוב ברשמיות.
"רציתי רק לאמר לך שמאז שנפגשנו דן הצטייד במספיק זוגות תחתונים. הוא אומר שהן מאד נוחות," הוא אומר לי ואני משתדלת לא לצחוק.
"תודה שעידכנת אותי. אם כך נפגש בהזדמנות אחרת," אני אומרת לו.
"חסר לך שלא תבואי," הוא אומר לי.
