מייפל
"אישתי היפה. מה יהיה איתך ילדונת?" לירוי שרואה שהעיניים מופנות אלינו מנסה לנצל את הרגע.
"לא נמאס לך מהמשחקים לירוי? אתה גבר מבריק, אתה אמור לדעת שהמילים שלך הריקות מתוכן לא נוגעות בי," אני עונה לו.
הוא מושיט יד לגעת בי אבל אני נרתעת לאחור.
"תתרחק ממנה," אני שומעת את קולו כריס ברוקלין, " ההצגה שלך תמה. אני יודע שפסק הדין בידך." עיניו של כריס רושפות מכעס למרות שקולו רגוע.
רוקסן לא מסירה את מבטה מלירוי. אין ספק שהוא מרשים אותה מאד.
"הייתי עורכת הכרות ביניכם. הוא ללא ספק אלפא יפה תואר כפי שראית, ומאד מאד עשיר. העניין הוא שיש לו אישה והיא בהריון. בעצם אולי זה דווקא הזמן המתאים," אני אומרת לרוקסן.
"את חושבת שאת מצחיקה?" היא שואלת בזלזול.
"ממש לא. אין דבר שקשור אליו שיכול לשעשע אותי," אני עונה לה.
במלחמת המבטים ידו של כריס על העליונה ולירוי עוזב את המקום.
"הכל מאושר. בקשתך לא התקבלה," אומר לי כריס בשקט ובכך אומר לי שהוועדה לא קיבלה את בקשתי לוותר על המועמדות שלי לפרס מעצב הפנים הנבחר לשנת 2022.
כריס ניגש לדן ומברך אותו לשלום. "מצטער שלא הייתי בקשר. הגעתי היום והייתי מאד עסוק," הוא אומר לו אבל לא מסביר מה הייתה סיבת בואו.
כמה שניסיתי לשכנע את אנשי הווועדה שאין זה משנה אם תהיה פסיקה לטובתי או לא לירוי יגיב, זה לא עזר. אני ממש לא מרוצה מההחלטה.
חלוקת הפרסים החלה.
סקוט וינסטון הוא הזוכה הגדול בתחום הנדסת הבניין העירונית. שלישיית המגדלים שבנה זוכה לכל מחמאה אפשרית.
עכשיו אני יודעת מי הוא הגבר שהיה עם דן ביום שנסעתי ללטינה. אני גם מבינה שזה הגבר שליבה של יסמין שייך אליו. היא מעולם לא ציינה בפני את שמו המלא וגם לא מיהו. אין לי מושג אם היא יודעת מיהו באמת.
דן סקיי מתחרה על התואר האדריכל הנבחר לשנת 2022. הוא זוכה למחיאות כפיים כשהוא מקבל את הפרס הראשון לאדריכל העירוני המצטיין. הוא נקרא שוב לבמה כשהוא מקבל את התואר האדריכל המצטיין ביותר.
למרות שלירוי בונה אחוזות גדולות מאד בלונג איילנד, הוא לא זכה באף אחד מהפרסים.
חברת וינסטון ובניו זוכה בפרס החברה הקבלנית המצטיינת. אני שמה לב שהפעם סקוט נמנע מלעלות לבמה, ומשאיר את הכבוד לאביו ולמי שנראה כאחיו.
חברי הוועדה יורדים מהבמה. התזמורת מתחילה לנגן והארוחת העיקרית מוגשת לשולחן.
כאשר המלצרית ניגשת אליי ושואלת באיזה מנה אני בוחרת, האם באומצת בשר או ברווז ברוטב, אני מבינה שעדיף לי לוותר. אין לי רצון שיראו איך אני נאבקת להשתמש בסכין ומזלג כששרירי ידי השמאלית עדיין לא חזרו לתפקוד מלא.
אמנם לא הראיתי זאת, אבל העובדה שלא הצלחתי לפתוח בעצמי את פחית הסודה הייתה די טראומטית עבורי.
"תודה," אני אומרת לה בנימוס.
אני מעיפה מבט זריז הצידה לשולחן עורכי הדין שלי, וארן קם מייד. "את צריכה עזרה?" הוא שואל בשקט, אבל מסתבר שיש מי שמקשיב לו.
"איזה דרמה קווין," מצקצקת בלשונה רוקסן, "את צריכה עזרה?" היא מחקה את ארן שמביט בה במבט מצמית שגורם לה להשפיל את עיניה.
"יש דברים שאת לא יודעת," הוא פולט לעברה ועוזב.
שתיים מהמועדות לפרס מעצב השנה מגיעות לשולחני. "אנחנו לא מוכנות שתוותרי," אומרת לי מריאן, "אני לא מכירה מעצבת כמוך שמוכנה להקדיש זמן ולשתף מהידע שלה אחרים."
"זה בסדר, זה לא מאושר," אני עונה לה.
הן עוזבות ואני מוזגת מהפחית לכוס ולוגמת מעט ממנה.
"את רוצה לרקוד?" שואל דן ומושיט לי את ידו.
"לא," אני עונה בשקט מול ידו שתלויה באוויר ללא מענה. "תן לי להסביר," אני ממהרת להוסיף.
"אני לא מעוניין לשמוע," הוא אומר לי בקור.
"אני רוצה לרקוד," אומרת בחיוך רוקסן.
"אני הזמנתי אותך לרקוד?" הוא עונה לה באותו טון מקפיא שגורם לי לצמרמרות. אין ספק שהוא לא מרוצה מהסרוב שלי. מה אני יכולה לעשות. ניסיתי להסביר לו אבל הוא סרב.
שתיקה מעיקה משתררת לכמה רגעים, אבל השיחה שוב מתעוררת ודן שותף פעיל בה.
המלצרים עוברים בין השולחנות ומפנים אותם לפני הגשת הקינוח והשתיה החמה.
"אני מקווה שכולכם נהנים מהערב המיוחד הזה בו אנחנו מביעים את הערכתינו למי שעוסק בבנייה והעיצוב בעירנו," אומר המנחה, "את הדובדבן שבקצפת, השארנו לסוף, בדיוק כפי שקורה כאשר מסתיימת הבנייה. אתם וודאי מבינים שאני מדבר על המועמדים לתואר מעצב הפנים המצטיין לשנת 2022.
במקום השלישי זכתה מעצבת הפנים מריאן לוינסון.
כל מעצבי הפנים באולם קמים ומוחאים לה כפיים, זה בהחלט מחזה מרגש, כל כך שונה ממחיאות הכפיים שקיבלו המועמדים בשאר הקטגוריות.
מריאן הנרגשת אומרת כמה מילות תודה ויורדת מהבמה.
הפרס השני מוענק עבור עיצוב שמונת הקומות של חברת Inter Trade.
מצגת של החברה מוקרנת על גבי המסך הגדול וזוכה לתשואות רבות.
"קשה לך לפרגן?" מסננת לעברי רוקסן. אני מושכת בכתפיי.
"לפני שאני קורא לבמה את מי שעצב את הפרוייקט הזה אני רוצה להראות לכם את העיצוב שזכה בפרס הראשון. זהו עיצוב של בית ההשקעות של האמירויות Bay Investment International.
הסרטון של בית ההשקעות מוקרן על המסך וזוכה למחיאות כפיים דקות ארוכות וקריאות התפעלות גדולה.
הווועדה, באופן חריג, לאחר שבחנה את כל הפרוייקטים שהיו מועמדים לפרס מעצב השנה, החליטה להעניק את הפרס הראשון והשני למעצבת מייפל וייאטסטון.
מיס וייאטסטון, בוגרת תואר ראשון כפול באדריכלות ואומנות, ותואר שני כפול באדריכלות ובאדריכלות פנים, זוכה זאת השנה השלישית ברציפות בתואר מעצבת השנה. אני מזמין לבמה את מייפל..
מחיאות הכפיים גוברות על דבריו של המנחה.
אני קמה ממקומי. עיצוב השמלה אותה אני לובשת הוא מיוחד במינו. באופן שבו אני לובשת אותה כעת, היא מגיעה עד לברכי, אבל שכאני משחררת את התפס מכל צד בכתפי, השכבה העליונה בצבע כסף גולשת למטה, והשמלה הופכת לשמלת ערב ארוכה עם מחשוף עמוק בגב ועמוק קצת פחות בחזית.
אני שומעת את הלחישות בזמן שאני צועדת בגב זקוף לבמה. 'יהיה מה שיהיה את לא מוחקת את החיוך מעל פנייך' אני מדברת לעצמי.
אני לוחצת ידיים לאנשי הווועדה, מצטלמת עם כל אחד כשאני אוחזת בידי את פסלי הפרס.
"אני מחכה לשמוע מה יש לך לומר," לוחש לי ראש הווועדה שמגיש לי את העטפות ובתוכן השיקים, "תזכרי שאנחנו איתך."
אני ניגשת למיקרופון ומברכת את הקהל ואת הזוכים בפרסים.
"ערב טוב לכולכם, ברכות לזוכים בפרסים ולמועמדים בקטגוריות השונות.
המילים הראשונות שמעצב פנים שומע כשהוא נפגש לראשונה עם לקוח חדש הן- 'אני רוצה עיצוב כמו בירחון לעיצוב פנים.'" המילים שלי זוכות מייד למחיאות כפיים מצד חבריי למקצוע.
"לכאורה זה נשמע מאד פשוט. אתה שוכר את שרותיו של איש מקצוע ומסיר מעליך את האחריות. הבעיה היא שאתה נתקל במעצבת כמוני שמרבה לשאול שאלות שאתה לא תמיד מבין למה.
לעולם לא אחתום על פרוייקט אם הוא לא לטעמי האישי, ועדיין, הוא חייב להיות גם לטעמו האישי של הלקוח.
מר עדנן מ- Bay Investment International יכול להעיד איזו דרך ארוכה עברנו מהפגישה הראשונה שלנו שהתחילה ב'אני רוצה עיצוב כמו בירחון לעיצוב פנים,' והסתיימה בעיצוב היפיפה שראיתם בסרטון.
מעצב פנים נושא איתו את עולם הדימיון שלו, את הכשרון להביט על חדר ריק ולדמיין אותו כפי שיראה, יש לו ידע שרכש במוסדות האקדמיים, אבל הוא צריך גם לדעת לקרוא את הלקוח שלו.
אתם וודאי חושבים לעצמכם שקל לי לדבר כשהיה בידי תקציב עתק שאיפשר לי לרכוש מנורות מעוטרות ביהלומים. תרשו לי לאמר לכם שהתקציב נועד לאפשר למעצב לרכוש חומרים יקרים יותר, אבל אין הוא עיקר העיצוב. למעשה השנדלירים שראיתם אינם שזורי יהלומים. תודו שלא ידעתם."
מחיאות הכפיים ממלאות שוב את האולם.
"תודה לחברי הווועדה שבחרו בעבודות שלי. לכבוד הוא לי לקבל מידכם את הפרסים האלה. מאחלת לכולכם המשך ערב מהנה."
אני מסמנת לעבר שולחנם של עורכי הדין שלי שאני זקוקה לעזרה. ארן רוטשילד ממהר להגיע לבמה. "אני יכולה לרדת לבד, רק מבקשת שתקח את הפסלים והתעודות ממני," אני לוחשת לו.
אני יורדת מהבמה ומחיאות הכפיים לא מפסיקות. כאשר אני עוברת ליד שולחנו של לירוי מסננת לעברי רמונה "יפה לך," היא מסננת בארסיות, "רק אל תשכחי את ההסכם בינינו."
"איזה הסכם רמונה?" אני שואלת.
"את לא כזאת תמימה כפי שאת מנסה לצייר את עצמך," היא אומרת לי בקול, "את הצעת לי כסף כדי שאעיד שהעבודות שלך."
"מישהו הזמין אותך להעיד עבורי בפני בית המשפט בכל נושא שהוא?" אני שואלת ועוטה על פניי מראה תמים.
"יש משהו שאני לא יודעת?" אני פונה לארן.
"זה די תמוה בעיניי שקיבלת פסק דין כל כך מהר. אבל למה אני מתפלאת? את אישה שנראית די טוב. אני בטוחה שהשופט נהנה מאישה כמוך."
"האם את רומזת שנתתי לשופט שוחד מיני כדי שיפסוק משהו לטובתי?" אני מישירה מבט אליה ומתאפקת לא לאבד את שלוותי.
"את אמרת," היא עונה לי.
אני מסמנת בתנועת ראש קלה לכריס לבוא. הוא מגיע מייד.
"בעצם מה שאת אומרת שבגלל שאני שכבתי עם כבוד השופט הוא נתן פסק דין לטובתי, שזה אומר שבעצם את מאשימה את השופט הנכבד שהוא קיבל שוחד מיני.
עכשיו תני לי להסביר לך משהו. כאשר צוות ההגנה שלי הגיע לטעון את טיעוניי, אני לא הייתי איתם, כך שאני מעולם לא נפגשתי עם השופט ועל כך יעידו עורכי הדין שלי.
מי שכן ניפגשה איתו היא כבוד השופטת ליאה רוטשילד שמנהלת את תיק ההגנה שלי. האם את מאשימה אותה בכך שקיימה יחסי מין עם השופט רק כדי שאני הלקוחה שלה אזכה לפסק דין לטובתי? אני לא מצליחה למצוא את ההגיון. אולי תאירי את עיניי?"
"נו באמת מייפל. את אמרת לי שתשלמי לי יותר ממה שלירוי הציע לי אם אשנה את עדותי," היא חוזרת שוב לנושא של הכסף.
"אני לא יודע על מה היא מדברת," ממהר לירוי לומר.
"תשאל את הגברת הנכבדה, אבל אין זה משנה כעת," אומר לו כריס ברוקלין.
"דווקא עליך אני כועס," אומר כריס ברוקלין למר גרין עורך דינו של לירוי. "אתה מזלזל באינטליגנציה שלי. אני תוהה מה עבר לך בראש כשצירפת תצהיר של עובדת שהתחילה לעבוד באוגוסט שמצהירה שהיא זאת שעשתה פרוייקט שהסתיים חצי שנה קודם?"
כל השיחה הזאת מתנהלת בשקט, אך אין ספק שההתגודדות שלנו סביב השולחן מושכת את תשומת הלב.
אנחנו עוזבים את השולחן של לירוי ואני חוזרת למקומי.
"מייפל, מייפל, תמיד את מעוררת דרמות," פולטת רוקסן.
"אני מתעב נשים שלא סותמות את הפה, גם כשהן לא מבינות במה מדובר," אומר ארן. אין ספק למי דבריו מכוונים.
אני מתעלמת ממנה. "שיהיה לכם המשך ערב נעים," אני אומרת להם, לוקחת את התיק שלי ועוזבת את המקום בלי לתת לאיש לברך אותי.
כשאני בחוץ אני משחררת אנחה גדולה.
"כפי שאמרת ילדה," אומר לי כריס ברוקלין, "איש לא יכול לקחת ממך את עולמך העשיר והכשרון שלך.
את ביקשת לא לעשות עניין מהתביעה של לירוי, ואני מקשיב לך. למה יש לי הרגשה שהוא לא אמר את המילה האחרונה? אני מודיע לך שאם עוד פעם נשמע ממנו בקשר אלייך, אני מתכוון להיכנס בו בכל הכח. אנחנו לא ניתן לו להציק לך יותר."
"אני מאשרת לך," אני עונה לו להפתעתו, "מקווה שאתה תתבדה ושהוא למד את הלקח."
"לבקשתך הווועדה תניח לנושא בקשר ללירוי. לגבי רמונה אני לא יודע מה יעשו. בסופו של דבר היא הגישה תצהיר שיקרי שהיה קל מאד להפריך."
דן
מייפל לא אמרה מילה על מועמדותה לפרס הערב. ולא רק אחד אלא שניים, שזה באמת נדיר.
אני צופה בעבודותיה מוקרנות על המסך. היא משאירה אותי פעור פה למול הכשרון האדיר שלה.
אני מודה על כך שאני יודע לשלוט היטב ברגשות שלי. המראה שלה בשמלת הערב עם המחשוף העמוק בגב, וזה מקדימה שמסתיר את שדיה, אבל עדיין חושף מספיק, בהחלט גורם לגופי להתעורר. יש רק דבר אחד שלא מובן לי והוא הבד הקשור לידה השמאלית, שנראית כמו תחבושת.
אני מקשיב למילים שלה בשקיקה. היא מדברת מהלב. ברור שזה לא נאום שהכינה מראש.
כאשר היא יורדת מהבמה מתחוללת מהומה סביב השולחן של בעלה לשעבר ועורכי הדין שלה ממהירים להקיף אותה. הכל מתנהל בשקט כך שאי אפשר להבין על מה הם מדברים.
כשהיא חוזרת לשולחן לקחת את התיק שלה, היא לא מתמהמהת ועוזבת מייד בלי לאפשר לאיש מהמשרד לברך אותה.
שוב עולה בפי טעם הדחייה שלה כאשר הזמנתי אותה לרקוד והיא סרבה.
אני מביט על סקוט שרומז לי במנוד ראש קל שהוא מיצה את הערב. אני מוותר על השתיה החמה והקינוחים, למרות שיש לי חולשה לאוכל מתוק, נפרד מהעובדים וקם לעזוב את המקום.
"תיקח אותי הביתה?" מבקשת רוקסן.
"אני לא עם הרכב שלי," אני עונה לה באדישות כאילו שלא הבנתי מה היא רוצה.
"אז נחלוק את המונית," היא לא מרפה.
"אני לא נוסע במונית," אני עונה לה בקור.
סקוט ואני יוצאים החוצה ופונים לכיוון החניון. אני מבחין במייפל עם כריס ברוקלין וארן רוטשילד.
"אני משאירה בידכם את ההחלטה. אם אתם רוצים לפעול תפעלו. אתם יודעים שאין בי טיפת רגש כלפי לירוי, מעולם לא הייתה לי," אני שומע את מייפל אומרת.
"אני משתדלת לא לשפוט את ההחלטה שלי בגיל שבע עשרה וחצי לבחור לחלוק את חיי איתו. אתה יודע שהוא היה הבחירה הפחות גרועה שלי. אני מתביישת בו ומתביישת שהייתי נשואה לו, וקשה לי עם זה. זה אומר המון עליי," היא אומרת.
"מה זה אומר מייפל? שהיית במצב בלתי אפשרי, שהיית צריכה לקחת החלטה בלחץ של זמן. היית צעירה וחסרת ניסיון. אין ספק שהוא גבר מרשים שנראה מעולה ועוסק בתחום שהכי מעניין אותך. איך יכולת לדעת שכך יתפתחו הדברים?
אני כגבר מתבייש בהתנהגות שלו. זאת לא את שבחרת לבגוד. הוא חתם על הסכם גירושים, שיניח לך. כבר אמרתי לך שקשה לו לחשוב שאת יכולה להיות עם כל גבר פרט לו. לראות את אישתך לשעבר זוכה לכזה כבוד ולדעת שלך אין חלק בהצלחה שלה זה צורב לו בנשמה."
פתאום כריס מבחין בי וניגש אליי. אבל שוב סב לאחור. "שכחתי שאת לא נוהגת. איך את מגיעה הביתה?"
מייפל מבחינה בי ומסיטה מייד את מבטה ממני. "חברה באה לאסוף אותי," היא עונה.
"שמתי לב שהחברות שלך לא היו הערב," אומר לה כריס.
"אמרתי לך שהערב הזה לא יעבור בשקט, למרות שהעניין סודר. לא רציתי שהן תחוונה את זה. הן היו שופכות החוצה כל מה שהן חושבות. אני לא חושבת שבערב מכובד כזה היה צריך לתת במה לדבר כזה. היו מספיק דרמות גם כך," היא נאנחת.
בדיוק אז עוצרת מרצדס לבנה, ומייפל ניגשת אליה. "שיהיה לכם לילה טוב," היא אומרת ואני תוהה האם דבריה מכוונים גם אליי.
