דן
אני רותח עליה. במשך חודש שלם היא מתעלמת ממני, למרות שכתבתי לה שלא מקובל עליי שהיא התפטרה ואפילו התנצלתי בפניה, משהו שהוא לא שכיח אצלי.
אבל יש הבדל בין להתעלם ממה שאני כותב לה, לבין העובדה שהיא ביזבזה לי בוקר שלם ולא טרחה להודיע שהיא לא מגיעה.
השעה אחת ועשר דקות. כבר מספר פעמים ביקשה ממני רוקסן לדבר איתי. ברור לי שהיא מממציאה בעיות כדי לגנוב איתי כמה דקות ביחידות.
היום התברר לי שהיא השתלטה על החדר של מייפל ללא ידיעתי, ולזה אני לא אסכים.
"תאמרי לרוקסן להיכנס לחדרי," אני מבקש מאיילין, "יש איזה הודעות בשבילי?"
כמובן שאני לא אומר לה לאיזה הודעה אני מחכה, שכן היא לא יודעת שזימנתי את מייפל לשיחה היום.
"העברתי לך בצ'אט את כל ההודעות והן מסומנות כנקראו," היא עונה לי.
רוקסן נכנסת מייד לחדר בלי להקיש על הדלת.
"נתתי לך רשות להיכנס?" אני יורה לעברה בקור.
"נו באמת דן, אתה ביקשת שאבוא. למה אתה משחק איתי משחקים?" היא אומרת בקול מתפנק.
לא סתם מייפל קוראת לה קושקה. היא בהחלט מתנהגת כמו חתולה מפונקת. 'עוד רגע היא תבקש שאלטף לה את הגב.' עולה המחשבה במוחי.
"ומה הקשר בין מה שאני אמרתי להערה שלא במקומה מצידך? אני צריך להזכיר לך שאני עדיין הבוס פה?" אני שואל ומישיר אליה מבט כועס.
"אתה רוצה שנשחק בבוס ובעובדת שלו? אין בעיה," היא אומרת ומרימה מעט את החצאית שלה , שגם כך היא קצרה מידי לטעמי.
"שתית משהו? כי זה הדבר היחיד שיכול להסביר את ההתנהגות שלך." אני קם ופותח את הדלת. אין לי רצון להיות איתה מאחורי דלת סגורה. מי יודע מה היא עוד תמציא עליי.
"אני מבין שהחלטת לעשות סדר במשרד בלי לשאול אותי," אני אומר לה.
"נו באמת. אתה עדיין מחכה לה שהיא תחזור?" היא אומרת בלעג, "היא שכחה ממך."
ואז אני שומע את קולה של איילין.
"מייפל, מה את עושה פה?" היא שואלת אותה.
אני נדרך ומטה אוזני להקשיב לתשובתה.
"דן פנוי?" היא שואלת. 'לפחות היא לא קוראת לי בוס או מר סקיי,' אני חושב לעצמי.
"הוא בישיבה עם רוקסן," עונה לה איילין. אני רואה את החיוך המרוצה נמתח על שפתיה של רוקסן.
"אני מבינה. הוא ביקש שאגיע עד שעה שתיים עשרה. תמסרי לו שאני מתנצלת. קראתי את ההודעה שלו רק בשעה אחת. רק היום קיבלתי את הנייד החדש שלי," היא עונה לה.
"רק היום? חודש שלם היית בלי נייד?" היא מתפלאת, "כי ניסיתי הרבה פעמים להתקשר ונאמר שהנייד שלך מנותק."
"אני מבינה שלא שמעת," אומרת לה מייפל.
"שמעתי מה?" היא שואלת, "נעלמת לכל העולם."
"לא משנה. תמסרי לו שאני מתנצלת. עכשיו אני שוב זמינה אם הוא ירצה בכל זאת לדבר איתי."
"מייפל מה עובר עלייך, את נראית מעופפת. שתית משהו?" היא שואלת אותה.
"אני חייבת ללכת," ממלמלת מייפל ושוב משתרר שקט.
מייפל
אז הוא יושב עם רוקסן. שיהיה להם בהצלחה.
כמובן שלא הגבתי על כך שעל החדר שלי יש שלט עם שמה של רוקסן. אין לי שום רצון להראות בחולשתי ליד איילין.
מה שכן הפליא אותי שהוא בישיבה עם רוקסן אבל דלתו פתוחה, מה שמאד לא מקובל בשיחות אישיות.
אני מניחה שאת המידע על דבר פציעתי הוא השאיר לעצמו לפי התגובה של איילין.
אני מותשת מידי מכדי להגיב. את שלי אמרתי ועכשיו שיעשה עם זה מה שהוא רוצה.
"בואי טסה," אני לוחשת לה, "קחי אותי מפה."
"דיברתי עם יסמין. סיכמנו שאקח אותך לדירה שלי," אומרת לי טסה בזמן שאנחנו יורדות במעלית. המהירות שבה היא יורדת גורמת לי לסחרור קל ואני נאחזת בטסה כדי לייצב את עצמי.
"אבל טסה," אני מוחה, "חודש שלם את בקושי עובדת. כי לעבוד מבית חולים זה לא אותו דבר. תמכת בי מספיק," אני מתרעמת.
"תביני שקל לי יותר לעבוד מהבית שלי. יש לי את כל מה שאני צריכה כדי לעבוד משם. הבנות תבואנה להחליף אותו כשתוכלנה," היא מסבירה לי משל הייתי ילדה קטנה.
"את לא חושבת שאם שוחררתי מבית החולים אני יכולה להסתדר לבד?" אני שואלת.
"אז תסתדרי לבד בבית שלי," היא לא מוותרת, "את שוכחת שחדר השינה שלך עדיין לא מורכב?"
זה הדבר הכי הגיוני שהיא אמרה. "בסדר," אני נכנעת.
אני יודעת שאצא מדעתי אבל מרגישה שאין לי באמת אפשרות אחרת. "אבל רק לכמה ימים," אני מציבה מייד את הגבול.
"בסדר. רק עד סוף השבוע," היא אומרת.
אני שולחת הודעה בצ'אט המשפחתי וייאטסטונס.
מייפל וייאטסטון: בימים בקרובים אני אצל טסה.
פרופסור וייאטסטון: תודה שהודעת.
פרופסור וייאטסטון: תשלחי את הכתובת. קניתי לך מחשב חדש. אני רוצה לשלוח לך אותו.
מייפל וייאטסטון: תודה!
מייפל וייאטסטון: שלחתי לך מסרון עם הכתובת וכל הפרטים של טסה.
*
שלוש שעות מאוחר יותר כשאני מקבלת את המחשב החדש אני מבינה שיש בכך אמירה. אבא רוצה שאחזור לחיים, ועם זאת רוצה גם שאחזור להפעיל את ידי השמאלית.
אני נכנסת ומכניסה את הפרטים הבסיסיים. כאשר אני מתבקשת לתת את פרטי הענן שלי אני מתפלאת לראות שכל החומר יורד מייד למחשב. החשש שלי שלא אזכור את הססמאות ואצטרך להכניס סיסמאות חדשות כבר לא רלוונטי.
אני מוצאת בשקית איתה הגיע המחשב עוד קופסה קטנה.
באהבה מגיא כתבו עליה. אני פותחת אותה ומוצאת בה טאבלט חדש.
"בפעם הבאה כשאת רוצה לשדרג את המכשירים שלך, בבקשה בלי דרמות," אומרת טסה, לוקחת מידי את הטאבלט. כיוון שהיא מכירה את הסיסמה של הטאלט שלי היא מתקינה אותו עבורי ומייד נכנסת לשחק במשחק האהוב עליה. דרקונים ונסיכות.
אני מותשת והולכת לחדר האורחים כדי לנוח. אני עוצמת את עיניי כאשר הנייד שמצלצל גורם לי לפקוח אותן.
דן סקיי אדריכלים מופיע על הצג. אני נושמת עמוק. אני מבינה שאין לי ברירה אלא לענות.
"מייפל זאת איילין," היא פותחת את השיחה בחשש.
'האם היא באמת חושבת שאני שיכורה?'
"היי איילין," אני משווה לקולי טון קליל.
"את זוכרת שיש טקס חלוקת פרסים ביום ראשון?" היא שואלת, בוחנת את זכרוני.
"אני זוכרת. קיבלתי הזמנה," אני עונה לה, מנסה להבין מה היא רוצה.
"דן אמר שפנו אליו לאשר את סידור השולחנות. הוא רשם אותך ומבקש לדעת אם תבואי," היא אומרת. אני מנסה לפענח מה יש בקול שלה שמוזר לי.
"אם אני רשומה בשולחן שלכם והוא עדיין רוצה שאשב איתכם, אז כן," אני עונה לה.
"ההזמנה זוגית… מה שרציתי לשאול זה.. את מי את מביאה איתך… כלומר האם את מביאה איתך בן זוג?" היא מגמגמת מולי.
"אני באה לבד," אני עונה.
"דן שאל גם אם את צריכה אישור חניה," היא מוסיפה.
"אני עדיין לא נוהגת," אני עונה לה.
"מייפל מה עובר עלייך?"
"נתראה ביום ראשון באולם האירועים," אני אומרת ומנתקת מייד.
הבנות לא משאירות אותי רגע לבד. אני קצת כועסת שהן עוצרות את החיים שלהן בגללי, אבל אין לי כח להתווכח איתן, ביחוד כשהן לא מעיקות עליי ונותנות לי את המרחב שלי.
יסמין לוקחת על עצמה להחזיר אותי לכושר. היא עושה זאת באמצעות הריקוד. "אני צריכה להכין מערכי שיעור," היא אומרת לי ואני מעמידה פנים שאני לא מבינה שהיא בעצם רוצה להפעיל את גופי, ולהחזיר אותי לכושר.
"לפחות תנו לי להזמין אוכל," אני אומרת להן. הן מבינות שאצא מדעתי אם לא אעשה כלום, ומניחות לי להזמין.
"זה מדהים איך אחת כמוך שמבשלת כל כך טוב, יודעת להזמין אוכל יותר טוב מאתנו שחיות על אוכל מוכן קנוי," אומרת לי טסה.
"זאת הבטלה שמוציאה ממני את המיטב," אני אומרת.
יום שישי מגיע ואף אחת לא מזכירה שאמרתי שביום שישי אני חוזרת הביתה. אז נכון שחדר השינה שלי לא מורכב, אבל זה לא שחסרות מיטות בדירה שלי.
כבר שש בערב. יסמין ואירלנד סיימו את העבודה והגיעו לאכול עם טסה ואיתי את ארוחת הערב. אני מחליטה שאחריה אני אדבר איתן.
ואז מצלצל הטלפון הפנימי וטסה ניגשת לענות.
"יש לך אורח," היא אומרת.
"את מוכנה לאמר לי למי מסרת שאני פה?" אני שואלת.
"זה כריסטיאן דה פרנס," היא אומרת.
"יפה מצידו שהוא בא לבקר," אני אומרת.
אני ניגשת לפתוח את הדלת. ליאה, ארן וכריסטיאן, שלושת עורכי הדין שלי, הגיעו לביקור. זה לא היה מפתיע אם זאת לא היתה עכשיו השעה שכל אחד נמצא בביתו עם משפחתו ואוכל ארוחת ערב.
"הפרענו לך באמצע האוכל?" שואלת ליאה. מראה פניה אומר לי שזה לא סתם ביקור נימוסין.
"באתם לספר לי משהו," אני אומרת בשקט, "בואו נשב."
"לירוי?" אני שואלת. משום מה מרגיש לי שזה קשור אליו. 'האם זה קשור לכך שנפצעתי ומדובר על תשלום פיצויים לא קטן בכלל?"
"החצוף הזה חשב שהוא יכול הכל. אין לנו בעיה בכלל להראות שהוא משקר. הרגשנו שעלייך לדעת מזה," אומרת ליאה שמתיישבת על הספה בעוד טסה מגישה לשולחן תה עם פרוסות עוגה.
"מה עכשיו?" אני שואלת.
"הוא הגיש תביעה בשעה ארבעה חמישים, עשר דקות לפני שבית המשפט יוצא לסוף שבוע, בטענה, ותקשיבי טוב, שהפרסים שאת מועמדת לקבל שייכים לו," היא אומרת ומראה פניה מראה מה היא חושבת עליו.
"אם זה לא היה עצוב הייתי צוחקת. איזה בדיחה חולנית," אני אומרת.
"קבעתי פגישה מיוחדת במוצאי שבת עם שופט שהסכים לעיין בתביעה. לא רק שהוא ידחה אותה, מר בלייקסמית' הנכבד יגלה שלא רק שלא העברת לו את החברה, אלא שיש לה חשבון בנק גדול שהוא שכח ממנו לגמרי.
אמרתי כבר לשופט בעל פה שבלייקסמית' לקח עליו את החוזה של השכירות והציל אותך משבע שנות התקשרות שנותרו, ולא רק אלא גם את העובדים עם כל חובות החברה כלפיהם.
סיפרתי לו שלא נתת לו את הציוד, הריהוט ולא את החברה עצמה. כי 'מה ששלו שלו ומה ששלך שלך,' הדגשתי בפני שהחברה כמו חשבון הבנק היו רק בבעלותך.
כמובן שעלינו לעשות זאת באופן רשמי, כדי להצדיק את פסק הדין שהוא כבר נתן לזכותך.
יש לי רק שאלה קטנה. מי זאת רמונה?" שואלת ליאה.
"רמונה עבדה אצלי שלושה שבועות בדיוק. מראשון לאוגוסט ועברה עם האחרים לעבוד אצל לירוי."
ליאה פורצת בתחוק.
"תסבירי," אני אומרת לה.
"היא טוענת שהיא עשתה את העבודה שעליה את מקבלת את הפרס," מסבירה ליאה, "זה אומר שבמשך שלושה שבועות באוגוסט היא הרימה פרוייקט כזה גדול שהסתיים בפברואר, כלומר חצי שנה קודם. בהחלט קוסמת."
אני ניגשת להביא את המחשב שלי ומחפשת את שמה של רמונה.
"תנו לי לטפל בזה," אני אומרת.
אני מתקשרת לרמונה, פותחת את הרמקול וגם לוחצת על ההקלטה.
"היי זאת מייפל. מה שלומך רמונה?" אני שואלת במתיקות.
"אין לי מה לדבר איתך," היא אומרת בזעף.
"אני מבקשת רק שתקשיבי. יש לי הצעה בשבילך. אני רוצה להציע לך כפול ממה שבלייקסמית' הציע לך כדי שתאמרי האם זאת את שעבדה על הפרוייקט," אני זורקת לה פצצה באוויר.
"הקמצן הזה אמר שיתן לי עשרה אחוז מהפרס," היא עונה לי כעוסה, "אני רוצה חמישים אחוז."
"ואם אתן לך ארבעים אחוז תסכימי להודות ששיקרת? כי ברור לשתינו ששיקרת," אני אומרת.
"חמישים אחוז ולא סנט פחות," היא עונה לי.
"את יכולה להסביר לי איך עבדת על פרוייקט שהסתיים חצי שנה לפני שהתחלת לעבוד אצלי?" אני שואלת.
"נו מה את משחקת איתי. את יודעת שלא עבדתי עליו."
"תודה רמונה. נהיה בקשר," אני אומרת ושולחת את תוכן השיחה לליאה. "ההקלטה הזאת היא עבור לירוי, אני יודעת שהיא לא קבילה בבית משפט."
דן
יום ראשון בערב
הערב אני מועמד לפרס אדריכל השנה על פרוייקט שלשיית המגדלים. אני מכיר את כל מי שמתחרה על התואר הנכסף וברור לי שהפרוייקטים האחרים לא מהווים לי תחרות.
גם סקוט עומד לקבל את הפרס על חלקו כמהנדס בבנייתם.
אין לי לבעיה לדבר שעות על עבודתי. לא פעם אני מוזמן להרצות באוניברסיטה בפני הסטודנטים. לעומת זאת לשאת דברי תודה זה לא בדיוק התחום שלי.
אני בוחן את דמותי בראי. החליפה שעליי בהחלט מסמלת את מי שאני. חשוב לי להראות במיטבי. יהיו באולם הארוע כמה אנשים שברצוני להרשים.
אני תוהה האם גם מייפל תגיע. לא שמעתי ממנה מאז שאיילין ניהלה איתה שיחה בנוכחותי. התפלאתי שהיא שאלה אותה אם היא באה עם בן זוג. אני תוהה אם הסקרנות האישית שלה גרמה לה לשאול זאת או שהבינה שזה מה שאני רוצה לשמוע.
נקישה על דלת הדירה מעירה אותי ממחשבותיי. סקוט בפתח ומזמין אותי לנסוע איתו. גם הוא לבוש בצורה מרשימה שמעצימה את נוכחותו.
אני בטוח שהסיבה שהקפיד היום על לבושו היא להזכיר לאביו מיהו, שכן פרוייקט שלושת הבניינים הייתה היוזמה והביצוע המושלם שלו בלבד. שם החברה רק היווה תפאורה לכך.
אנחנו נוסעים בשתיקה ואני מגחך כשאני ניזכר ברוקסן.
*
"תבוא לאסוף אותי לארוע?" היא שאלה אותי.
"ולמה שאעשה כן?" שאלתי אותה.
"למה אתה מתכחש למה שקורה בינינו?" היא המשיכה בקו שלה.
"אני לא חושב שהעובדה שאני הבוס שלך מספיקה שאבוא לאסוף אותך מביתך."
"ואת מייפל כן?" היא שאלה בטון לא מרוצה.
אני רוצה לענות לה שאין לי מושג אם מייפל תבוא, אבל שותק. זה באמת לא עניינה.
*
"למה לא הזמנת את יסמין?, אני שואל אותו.
"היא מאד עסוקה בימים אלה," הוא עונה לי בקול חסר רגש. אני מחליט להרפות.
כשאנחנו מגיעים המקום כבר מלא באנשים. אנחנו ניגשים למארחות ומציגים את ההזמנה. "השולחן שלך הוא שולחן מספר שמונה, "אומרת לי המארחת ומגישה לי את הכרטיס הנושא את שמי.
מבט זריז מספיק לי כדי לראות שהכרטיס הנושא את שמה של מייפל לא פה. יש רק שתי אפשרויות- או שהיא כבר כאן, או שהודיעה שלא תגיע.
סקוט יושב בשולחן ארבע עשרה עם בני משפחתו. "בהצלחה," אני לוחש לו כשכל אחד מאתנו פונה לשולחן שלו. מישהו מהצד אולי יחשוב שעל הזכיה בפרס אני מדבר, אבל סקוט שנד בראשו מבין שעל משפחתו אני מדבר.
אני מאוכזב לראות שמייפל לא כאן. אני מסתכל מסביב. אני לא מאמין שהיא לא הגיעה.
"מי זה האלפא המעלף הזה?" קוראת רוקסן ושפת הגוף שלה משתנה. אני מגחך. "אני לא מאמינה הוא בא לשולחן שלנו."
"תקשיב לירוי, או שמא עליי לקרוא לך מר בלייקסמית'," אני שומע את קולה של מייפל, "אני לא הילדה הקטנה בת השבע עשרה שהיכרת בקפיטריה באוניברסיטה. גדלתי מאז. ההשפעה שלך עליי, אם בכלל הייתה פעם כזאת, פגה.
אני צריכה להזכיר לך שעברו חודשים מאז חתימת הסכם הגרושים בינינו? כל מה שתעשה וכל מה שתאמר הוא חסר משמעות בעיניי.
המעשים שלך רק גורמים לי להתבייש ששמי היה פעם קשור לשלך. לך תהנה מהחיים המושלמים שלך ותעזוב אותי כבר בשקט."
מייפל עומדת בגבה לשולחן. היא לבושה שמלה שחורה קצרה ומעליה שכבה נוספת כסופה. ונועלת נעלי עקב כסופות.
אני רואה שמבטיו של בלייקסמית' בולעים אותה בתשוקה, אבל יש בהן עצב של גבר שיודע שהפסיד במערכה.
היא מסובבת לו את הגב בחדות, פונה אלינו בחיוך "ערב טוב," היא אומרת ומתיישבת.
"שמפניה?" מציעה לה המלצרית שמגיעה עם מגש מלא כוסות מלאות בנוזל המבעבע.
"בשבילי רק סודה," היא עונה לה.
המלצרית מגישה לה פחית סודה וממשיכה לחלק לנו את כוסות השמפניה.
מייפל מנסה לפתוח את הפחית, אבל מתקשה. זה די מפליא אותי כי ידיה ניראות יציבות ועדיין היא לא מצליחה.
אני מניח את ידי על כף ידה האוחזת בפחית ופותח אותה עבורה, אבל לא ממהר לשחרר את ידי מעל ידה. "אני לא מאמינה שאני לא מצליחה לפתוח לבד," היא ממלמלת ונושכת את שפתייה.
"אז מה זה הגרוש שלך?" ממהרת לומר רוקסן שמבחינה ברגע האינטימי הזה בינינו ומפיגה את רגע הקסם.
