ליאה רוטשילד
נשבר לי הלב לראות את מייפל כך. אני יודעת שמשהו עובר עליה אבל היא מסתגרת ולא משתפת.
אם יש מישהי שיודעת מה עובר עליה בחודשים האחרונים באמת, זאת אני.
לא בגלל שאני חברתה הטובה ביותר. באופן אירוני דווקא שלושת חברותיה הטובות ביותר כמעט שלא יודעות כמה היא נלחמת.
*
"חשבתי שעם החתימה על הגט ייסתם הגולל על שבע שנות חיי המשותפים עם לירוי," אמרה לי מייפל, "מסתבר שהייתי תמימה."
"אמנם אני לא מתעסקת עם דיני משפחה," עניתי לה, "אבל כל בר דעת יאמר לך שגבר נורמלי היה מרפה ממך.
מצד שני זאת את שעזבת. הוא לא האמין שלא תסלחי לו. זה שהוא בגד בך לא סותר את זה שהוא אהב אותך."
"היום ממרחק זמן אני יודעת שלא הייתה אהבה ביננו. לא מצידי ולא מצידו," היא אומרת בקול חסר רגש.
כאב לי לשמוע את המילים האלה. כשאני ניזכרת בהן היום אחרי כל מה שהוא עושה, הן מוארות באור אחר.
*
אני מנצלת את ההזדמנות שאלכס ואני לבד ומספרת לו על ההתנהגות של לירוי.
" אני לא יכול לקבוע אם הוא אוהב אותה או לא. מה שבטוח שברור שהוא יודע שהוא הפסיד, ועם זאת הוא אינו מסוגל להתמודד, ובטח לא לחשוב עליה עם אחר," אומר אלכס.
"אני מבינה את מה שאתה אומר. אבל הוא פשוט מתעלל בה. כל כמה ימים יש לו משהו אחר לאמר לה.
הנה דוגמה קטנה. בהסכם הפרידה הוא נלחם שעה ויותר על גורת הכלבים שנתן לה מתנה וביקש אותה חזרה. היא ממש לא סבלה אותה והסכימה לתת לו אותה בלי היסוס.
רק לפני שבוע הוא דרש שתיקח אותה חזרה, כי, ותקשיב טוב, 'מתנות לא מחזירים.' זה לא הזוי בעיניך? כמובן שהיא סירבה.
הוא גם מפר את ההסכם בכך שהוא דוחה את החזרת המפתח של הדירה שבבעלותה ובינתיים היא מתגוררת במלון שלך. "
" אני מבין," הוא אומר.
השיחה נקטעת כיוון שמייפל חוזרת.
" המטוס שלך מוכן ליציאה מר רוטשילד, " אומרת הדיילת שניגשת אלינו בחיוך ביישני. היא מכירה את אלכס ויודעת שהוא לא אחד שאוהב שיחות נימוסין, ולכן היא מורה לנו בידה לכיוון המסדרון המוביל למטוס.
אני עוקבת במבטי אחרי תגובתה של מייפל שסוקרת את המטוס.
"אני חייבת להודות," היא אומרת לי כשאנחנו מתיישבות זו מול זו, "שמעולם לא טסתי במטוס פרטי. אבל לא זה מה שמרשים אותי. אני מסתכלת על העיצוב מעיניה של מעצבת פנים. יש לאלכס בהחלט טעם משובח. הייתי אמורה לדעת שכן אני מתגוררת במלון שלו, אבל עדיין אני מופתעת ומתרגשת.
מייפל מוציאה את המחשב ופותחת אותו. אני סוגרת בעדינות את המסך שלה.
"אני רוצה שתהני מהטיסה, תנוחי, תקראי משהו, תשחקי במשחק בטאבלט שלך, הכל רק לא עבודה.
עכשיו אני יכולה לגלות לך שרציתי להרחיק אותך קצת מניו יורק. עברת המון בשבועות, למעשה בחודשים האחרונים. וכשזה השתלב יפה עם התוכנית שלי לשפר את פני החנות בלונדון, זה בכלל מושלם," אני אומרת לה.
"יש משהו שאת רוצה לספר לי?" היא שואלת והמתח העצור ניכר על פניה.
"אני לא מסתירה ממך דבר. מספיק מה שקרה עד היום.מעולם לא הבעתי את דעתי, אבל תדעי לך שאני רותחת על ההתנהגות של לירוי. הוא חצה את כל גבולות הטעם הטוב. אני מאד קרובה לאבד את סבלנותי כלפיו. אני בהחלט לא מאחלת לו שזה יקרה," אני אומרת לה, "הבטחתי לך שאנחנו, ארן, כריס ואני, נהיה תמיד לצידך."
"את מרגשת אותי עם מילותייך ליאה. זה לא מובן מאליו שעורך דין נשאר מעורב בתיק גם אחרי שהוא מסתיים. זכיתי שיש לי אותכם. בהחלט בחרתי נכון. אני מרגישה שאין זאת הפעם האחרונה שאאלץ להשתמש בשרותים שלכם איתו. בבקשה תאפשרו לי לשלם. מי כמוך יודעת שנשאר בידי מספיק כסף, וגם המשכורת שמשלם לי דן סקיי היא נדיבה."
אמנם יש לנו במטוס אינטרנט לווייני אבל ביקשתי מאלכס שיכבה אותו היום. רציתי לקנות למייפל שעות של שקט.
אני רואה שהיא מתחילה להירגע.
" ספרי לי איך העבודה. עם דן, " אני מבקשת.
" אנחנו לא עובדים יחד. איכשהו אנחנו רבים כשאנחנו נפגשים. מעצבן אותי שהוא לא טורח לקרוא את קורות חיי. אני מודה שאני זקוקה להערכה מקצועית, משהו שלא קיבלתי מלירוי מעולם.
תמיד יש לי הרגשה שדן מעסיק אותי רק בגלל החברות שלו עם אלכס. זה מעצבן!" היא רוטנת.
'למה יש לי הרגשה שהוא מוצא חן בעיניה?'
אני מסמנת לאלכס במנוד ראש כמעט לא מורגש שיצטרף אלינו. אני יודעת שהוא הקשיב לשיחה. יש לו כישרון נדיר לשנות את נושא השיחה.
"היית בלונדון?" הוא שואל אותה.
"יש לאבי דודה שגרה מחוץ לעיר," היא אומרת לו.
"מה מוצאו של אביך?" הוא שואל אותה.
"משפחתו של אבי הגיע מברלין לניו יורק. למעשה סבי הגיע בן שלוש. אחותו היגרה לאנגליה," מסבירה מייפל לאלכס בזמן שאני עוצמת עיניי ומנמנמת.
מייפל
כבר ארבעה ימים שאני עולה ויורדת בין ארבעת הקומות של חנות הדגל של מיו מילאן.
בימים האלה התקרבתי מאד לליאה. היא סיפרה לי את סיפור חייה העצוב, ואיך צמחה ממנו להיות האימפריה שהיא.
*
"הרעיון של מיו מילאן נולד פה בפנימייה לבנות בה התחנכתי. הוא היה פרוייקט שעשיתי עם עוד שלוש חברות, ביניהן אנדריאה מוריסיי המעצבת שאותה היכרת לפני יומיים כשבאה לביקור ממילאנו, בר אבידן שהציורים שלה מודפסים על הבדים שמהם אנחנו תופרים את הבגדים, והאחרונה היא מיקה רוד, אולי שמעת עליה. היא אדריכלית שחייתה שנים ביפן. לצערי בגלל בריאות רופפת היא כמעט שלא עובדת," סיפרה לי ליאה.
*
"אני מודה שהעיצובים שלך מכניסים רוח חדשה לחנויות ואני מוקסמת כל יום כשאני רואה איך החנות משתנה לנגד עיניי," אומרת ליאה בעיניים נוצצות. אני בהחלט מאמינה לדבריה.
"הייתי רוצה שתשקלי לעצב גם את חנויות הדגל האחרות שלנו," היא מפתיעה אותי.
"המון עבודה מחכה לי בניו יורק. הגעתי לכאן כי דיברנו על יממה אחת, והנה עבר כמעט שבוע אם סופרים את סוף השבוע במניין הימים. את יודעת שלא אמרתי מילה לדן סקיי בקשר לנסיעה," אני אומרת לליאה.
"ראיתי שאת כותבת דוח יומי על העבודה שלך. אמרת שיש לו גישה לקרוא את הכל," היא אומרת בחוסר הבנה.
"כן, רק שהשמטתי פרט קטן והוא שאני עובדת על החנות בלונדון," אני מחניקה חיוך.
"את כבר מוכנה לספר מה היה איתו שגרם לך להיות חסרת סבלנות?" היא שואלת.
"מי זוכר מה היה," אני עונה ומנסה לשוות לקולי טון קלילי.
"ילדה מתוקה, אני מכירה אותך, אבל אם זה מה שאת אומרת אני זורמת איתך," אומרת לי בפנים רציניות.
השעה כבר שעת אחר הצהריים. השמים מתקדרים וגשם עז ניתך על הארץ.
"ברוך בואך ללונדון," אומרת ליאה ומביטה מבעד לחלון על הכביש שסופג כמויות אדירות של מים.
אני בניגוד לליאה שחייתה כאן לא מעט שנים, לא רגילה למזג אוויר כזה קיצוני ועומדת ובוהה בטיפות הגשם שמנקדות את חלון הראווה.
לשמחתי הגשם נחלש ולבסוף אין זכר ממנו.
אני ניגשת לנייד להתקשר ורואה שיש לי הודעה. כמעט שבוע לא היה קשר בינינו ואני מתפלא לראות שהוא שלח לי הודעה.
דן סקיי למייפל וייאטסטון: איפה את?
מייפל וייאטסטון לדן סקיי: אני במיו מילאן.
דן סקיי למייפל וייאטסטון: נכון, ראיתי שזה מופיע בלוח הזמנים שלך.
דן סקיי למייפל וייאטסטון: תשמעי משהו מעניין. הייתה לי פגישה היום בבית הקפה אצל דן ועברתי במיו מילאן, אבל את לא שם.
דן סקיי למייפל וייאטסטון: אני לא אוהב שמשקרים לי.
מייפל וייאטסטון לדן סקיי: אתה תמיד כזה?
דן סקיי למייפל וייאטסטון: כזה מה?
מייפל וייאטסטון לדן סקיי: כזה שמסיק מסקנות לפני שמברר את העניין לעומקו.
דן סקיי למייפל וייאטסטון: עם עובדות לא מתווכחים. העובדה היא שאת לא נמצא במיו מילאן. מה המשחק שלך?
מייפל וייאטסטון לדן סקיי: מעציב אותי שאתה חושב שאני משקרת. אני חוזרת ואומרת לך שאני עובדת כעת במיו מילאן.
דן סקיי למייפל וייאטסטון: רוצה לשחק איתי? אין בעיה. תפתחי את המצלמה.
מייפל וייאטסטון לדן סקיי: כרצונך.
אני מנצלת את העובדה שבן דודתי ארתור בא לבקר אותי. "דארלינג, אתה מוכן לעשות לי טובה," אני אומרת לו מול המצלמה הפתוחה.
"בשבילך הכל מיי דיר," הוא עונה. אני אוהבת שהוא קולט אותי מייד.
"תחזיק בבקשה את הנייד שלי כך שיראו אותי ואת החנות שמאוחריי. מאד חשוב ששם החנות, וגם השלט של הפנתרה הורודה יופיעו בתמונה," אני מבקשת.
אני שמחה שלבשתי היום אוברול שחור צמוד שמחמיא מאד לגיזרתי ומדגיש אותה. כמובן שאני נמנעת מלחייך, אבל גם לא מראה לו כמה אני כועסת ופגועה מההערה שלו.
אני לוקחת מארתור את הנייד ו'לוקחת' את דן לסיור בחנות המתחדשת.
"אני מתנצל איך שדיברתי, ועדיין את משחקת איתי. יכולת לציין שאת בלונדון," אומר דן בקול חסר רגש.
"יכולתי להסביר לך שנאמר לי שאנחנו נשהה בלונדון רק יממה. תיכננתי לעבוד על העיצוב מניו יורק. אבל בוא נדבר בכנות. אני לא יודעת איך המעצבים האחרים שלך עובדים. מיום שהגעתי אני עובדת באופן עצמי. את העבודות שלי אני משיגה לבד. מה אם כך השתנה?
אני לא בטוחה שאחרים נותנים לך דוחות כאלה מפורטים על הפרוייקטים עליהם הם עובדים. מה שאני כן בטוחה, וזאת ממה שלמדתי מעמיתי לעבודה, אף אחד מהם לא עובד על פרויקטים גדולים כמוני.
עכשיו תסביר לי מה זה משנה לך איפה אני נמצאת אם אני דואגת להזרים לחברה סכומים העולים על המשכורת שאתה משלם לי?"
אני לא נותנת לו לענות לי. "שיהיה לך יום טוב. ביי," אני מסיימת את השיחה ומנתקת.
דן סקיי למייפל וייאטסטון: זאת פעם אחרונה שאת מנתקת לי את השיחה.
מייפל וייאטסטון לדן סקיי: לא ניתקתי. ניפרדתי ממך בברכת יום טוב.
דן סקיי למייפל וייאטסטון: מותר לי לדעת מתי את חוזרת, או גם זה בגדר סוד?
מייפל וייאטסטון לדן סקיי: אנחנו מתוכננים לחזור ביום שני לקראת בוקר.
דן סקיי למייפל וייאטסטון: אנחנו צריכים לדבר על מה שהיה ביום שעזבת.
מייפל וייאטסטון לדן סקיי: אני באמצע עבודה. אנחנו עובדים כל יום עד שעות מאוחרות כדי לסיים עד יום ראשון. נדבר כשאחזור.
אתה באמת לא מכיר אותי. הנאמנות שלי כלפייך היא במאה אחוז.
דן סקיי למייפל וייאטסטון: ברור. איך אדע אם לא עשיתי עלייך שעורי בית.
אני נושמת לרווחה שהשיחה מסתיימת. הציניות שלו בסוף השיחה משאירה לי טעם מר בפה. מצד שני היא גורמת לי להרהר מה יש בי שמוציא ממנו רגשות כאלה. הייתי שם בכסא שלו, כסא המנהלת, זה לא איך שהוא אמור להתנהל.
אם לא היה נשוי הייתי חושבת ש….אבל הוא נשוי. ראיתי אותו עם אישתו והילד.
*
כבר יום ראשון בצהריים.
הבוקר שוב ניתך גשם עז מלווה ברוח חזקה. כבר התרגלתי לבקרים האפורים האלה. אני שמחה שאנחנו עוזבים בקרוב. ניו יורק עם כל הרעש שבה היא הבית שלי.
אני מביטה בהנאה על רצפות השיש המבריקות מנקיון שהסתיים זה עתה. החנות שינתה את פניה לגמרי ואני בהחלט מרוצה ממה שאני רואה.
"אין לי מילים," אומרת ליאה, "פשוט אני חסרת מילים מול השינוי שחל בחנות. ולחשוב שאני חשבתי שהעיצוב שלה מושלם. את קוראת כל כך נכון את השוק. תראי מה נעשה בחוץ. זה מדהים איך השמועות עוברות מפה לאוזן ואין צורך בהשקה בכלל." היא מפנה את תשומת ליבי לתור הארוך שמשתרך בחוץ לקראת פתיחת החנות בחצות היום בדיוק.
אני מצלמת את החנות וחומקת לדירתה של ליאה בקומה העליונה שם אני מנצלת את הזמן לעבור על התמונות ולעלות אותם לתיקייה וגם את ההסכם עם ליאה שמסתבר שעדיין לא העליתי.
נשארו לי עוד כמה שעות בלונדון ואני בוחרת להעביר אותן בשוק הקובנט גרדן האהוב עליי.
אני נכנסת לצ'אט של ארבעת החברות.
מייפל: סיימתי את הפרוייקט במיו מילאן לונדון. מסתובבת להנאתי בשוק. בא לכן משהו?
טסה פיליפס: בא לי שתבואי כבר. ניו יורק חסרה אותך.
אירלנד מורל: מסכימה לכל מילה
מייפל: נחזור מחר כנראה לפנות בוקר. עדיין אין אישור לגבי שעת המראה.
יסמין לא עונה. אני מחכה כמה דקות ועדיין אין תגובה ממנה. אני מחליטה להתקשר.
"ידעתי שתתקשרתי. לא רציתי להתפרק ליד הבנות. אני כל כך צריכה אותך. כל כך הרבה עובר עליי. סקוט הוא ממש לא מי שחשבתי, הוא שבר לי את הלב. וגם הסיפור עם אימא שלי מעיק עליי. העמדתי את הדירה שלי למכירה. אני רוצה לעזור לאבא שלי לצאת מהסיוט הזה. לא יאומן כמה חובות היא צברה," אומרת יסמין בנשימה אחת, כאילו המילים היו עצורות בה וחיכו שאהיה שם להקשיב לה.
"אם את צריכה כסף אני יכולה לתת לך. חשבון הבנק שלי נשאר ברשותי כך שאין לי בעיה של מזומנים," אני אומרת לה, "תני לי לעזור לך בבקשה."
"אני מודה לך אחות ליבי. את לא מתארת לעצמך לאיזה בור היא הכניסה אותנו. אני מעדיפה למכור את הדירה. בסופו של דבר היא נרכשה על ידי אבי," היא אומרת.
"אם כך את באה לגור איתי. אני פועלת לקבל את הדירה שלי חזרה בקרוב מאד. בינתיים נחלוק את הסוויטה במלון. לזה את לא מסרבת," אני עונה לה בטון שלא ניתן לערעור.
"אני…" היא מתחילה לאמר.
" 'אני מסכימה' היא התשובה היחידה שאני מוכנה לקבל," אני עונה לה, "תזכרי שגרנו בעבר יחד והסתדרנו מצויין."
"את מדהימה אותי כל פעם מחדש. לא משנה מה עובר עלייך תמיד את כאן בשבילי." אני שומעת את ההתרגשות בקולה ויודעת שעיניה מלאות דמעות.
"אני אשאיר הודעה במלון שיתנו לך מפתח," אני אומרת וחוזרת לשוטט בשוק. אני אוהבת את החנויות הקטנות והדוכנים היחודיים ואין לי בעיה לשוטט בהם בלי להרגיש את שהזמן טס.
לקראת ערב אני חוזרת לדירה של ליאה והולכת להתכונן לטיסה חזרה לניו יורק.
דיוויד רוטשילד
אני יודע שהיחסים שלי עם אליזבת לא מובילים לשום מקום. אמנם היא אישה יפה, אבל משעממת אותי עד מוות. אני נגרר אחריה לארועים שאינני נהנה מהם רק כדי לא להיכנס איתה לויכוח. זאת בהחלט לא סיבה טובה להישאר לגור איתה.
אלכס הגיע ללונדון ממש בזמן עבורי. כאשר הציע לי לחזור איתו לניו יורק קפצתי על ההזדמנות.
"אני עוזב עוד כמה שעות לניו יורק," אני אומר לה.
היא מושכת בכתפיה. "זה היה באוויר כבר זמן רב. סוף סוף אתה החלטי לגבי משהו," היא אומרת בטון חסר רגש, "אני מניחה שלא תחזור."
"הבנת נכון," אני אומר מייד בהחלטה של רגע.
אני אורז את חפצי בארבע מזוודות, מודה על כך שאני טס במטוסו הפרטי של אלכס כך שאין לי הגבלה על כמות הכבודה שאני מביא איתי.
אני מבקש מבן שיסיע אותי לשדה התעופה לאחר שהשארתי את הרכב שלי לאליזבת. היא תמיד חשקה בו וסירבתי לתת לה לנהוג בו. תסכימו איתי שבנטלי הוא מתנת פרידה בהחלט ראויה.
אמנם אני בן למשפחת רוטשילד, ואיש עסקים אמיד בפני עצמי, אבל מעולם לא טסתי במטוס פרטי. אני מתפלא לראות באיזה מהירות אני מוצא עצמי בשער של המטוס מלווה בדיילת אישית.
אני ניגש לבר הסמוך לשער היציאה של המטוסים הפרטיים ומזמין לי משקה.
לשער היציאה שלו מגיעה בלונדינית יפיפיה, לבושה שמלה כחולה צמודה שמדגישה את גופה היפה. שיערה אסוף לזנב סוס קופצני. אני סקרן לראות האם היא מצטרפת אלינו לטיסה.
