מייפל
בשעה חמש וחצי בבוקר מתחילה המחלקה ההמטולוגית להתעורר לחיים.
אני מחכה חסרת מנוחה לביקור של אבא בתקווה שיאשר לי לעזוב.
אחרי יום שביליתי פה אני מרגישה שוב חזקה ומשתוקקת לחזור לעבודה.
הבוקר נמרח ואני מקווה שאבא לא יגיע רק בתשע, שהיא שעת התחלת משמרת הבוקר.
אבא לא מאכזב ומגיע עוד לפני השעה שבע.
הוא נכנס עם תיק האישפוז שלי בידו, קורא את תוצאות הבדיקות שנלקחו ממני הבוקר.
"איך ישנת קוקי?" הוא שואל אותי ומתיישב על קצה מיטתי.
"נרדמתי מייד וישנתי כל הלילה," אני עונה לו.
"אני שמח לשמוע. עברתי אצלך כאשר סיימתי את הניתוח. נראית כל כך שלווה בשנתך," הוא אומר ורוכן לתת לי נשיקה על המצח.
"אני מרוצה מהבדיקות. אני כבר כותב לך מכתב שחרור ואסיע אותך לדירתך."
בזמן שאבא הולך לכתוב את מכתב השחרור אני מחליפה בגדים. "אני אתקלח בבית," אני מסבירה לו כשהוא מביט בי מופתע לראות אותי מוכנה, "אין לי כאן בגדים להחלפה."
וזה מה שאני עושה כשאני מגיעה לדירה. אני נכנסת להתקלח, חופפת את השיער, מורידה ממני את כל הריחות של בית החולים.
אני חדורת רוח לחימה ובוחרת בקפידה את הבגדים שלי. שמלה שחורה צמודה, נעלי עקב בצבע ניוד, כאלה שכל פסיעה מהדהדת על ריצפת השיש, ושרשרת זהב עדינה עם האות M משובצת יהלומים. שרשרת שנתן לי אבא עם סיום לימודי התיכון.
אני מחליפה את תיק המחשב שלי לתיק בצבע התואם לנעליי, מכניסה לתוכו את המחשב והטבלט, ולוקחת איתי את תיק בניין עשרים למקרה שתערך היום ישיבה.
אני מזמינה מונית שתיקח אותי למשרד. התנועה קצת צפופה ועדיין בשעה תשע בדיוק עוצרת המעלית בקומת המשרד ואני נבלעת בתוכו.
אני חולפת על פני העמדה של שרון. היא לא קיימת עבורי. אמש סיפר לי כריס שצילצל להתעניין בשלומי, שהיא לא טרחה להעביר את ההודעה שהשאיר לדן בקשר אליי.
אני נכנסת לחדרי, מניחה את התיק וניגשת לחדרו של דן.
אני נוקשת על הדלת ומחכה שיענה.
"הכנס," הוא עונה.
"אני יכולה לגזול דקה מזמנך?" אני שואלת.
הוא מרים עיניו מהמסך, משלב את ידיו ומישיר אליי מבט. 'למה הוא חייב להיות כזה מעלף?'
"כן מייפל," הוא אומר לי, "אני מקשיב."
"אני מרגישה צורך להסביר לך ש…כלומר התוכנות שלי הן שלי, ולא חשבתי ש.. כלומר תבין ש.." אני מחפשת מילים, כי אני מרגישה שאני רוצה לאמר לו שלו היה עושה שעורי בית עליי היה מבין שאני באה מעמדת מנהלת.
"מה שאני מנסה לאמר לך," הוא מביט בי ברכוז מקמט את מצחו, "שבאמת לא התכוונתי לא לאפשר לך גישה לחומר שאני עובדת עליו. פתחתי את המחיצה הזאת כדי שהכל יהיה גלוי בפנייך.
אני מצטערת שלא חשבתי שעליי לשנות את ההגדרות כדי שתראה. זה באמת נעשה בתום לב."
"כבר כתבת לי את זה," הוא עונה לי וגורם לי להתחרט שנכנסתי אליו.
"סליחה," אני אומרת וקמה במהירות.
"אני לא מתכוון לשחק איתך משחקים," הוא עונה וגורם לי לקפוא על מקומי. אני מרגישה שעוד רגע הלשון שלי תשחרר ואני עוד אתחרט על מה שיצא לי מהפה.
"אני מודה שנכנסתי אתמול לראות את החומר שלך. עניין אותי לדעת מתי הייתה הפעילות האחרונה שלך. נכנסתי גם לקרוא את המיילים שלך," הוא משתתק לרגע.
'האם הוא בוחן את תגובתי?'
אין לי מה להסתיר. לא כתוב עליו שום דבר רע, וכן אני לא חביבת הקהל פה, ואת זה אני מניחה שהוא יודע.
"אני מבין שיש לך חברה שמחפשת עבודה כמזכירת הנהלה," הוא ממשיך וגורם לי שוב לנשום.
"היא מדהימה. עבדתי איתה כש…" שוב עולות בי המילים שאני נמנעת לאמר על שיעורי הבית, "אני ממליצה עליה בחום."
"את יכולה לבדוק איתה האם היא פנויה לבוא לדבר איתי היום?" הוא שואל.
אני מוציאה את הנייד, מתרחקת לכיוון הדלת ומחייגת. אין לי רצון שהוא ישמע את השיחה.
"היי בוס!" בבקשה תאמרי לי שאני יכולה לעבוד איתך." היא יורה מייד.
"אני כבר לא בוס, אני כלום פה. בכל מקרה אני עובדת אצל דן סקיי אדריכלים וזאת בדיוק הסיבה שלשמה התקשרתי."
"אני פנויה בכל רגע, תגידי לי מתי לבוא לראיון," היא עונה לי וההתרגשות ניכרת בקולה.
אני שולחת לה את הכתובת של המשרד.
"לא נכון! אני פה בבנין. שותה קפה. נפגשתי פה עם צ'ארלי. את לא תאמיני מה הוא אמר לי. 'את לחוצת חתונה ולא מתאים לי.' את קולטת? אנחנו יחד אפילו לא חודשיים. מתי בדיוק הספקתי לדבר איתו על חתונה. אני בכלל לא מכירה אותו מספיק בשביל לחשוב על זה. אז שיחררתי אותו ממני."
"טוב עשית. את מתפזרת לי. מתי את יכולה להגיע?" אני שואלת אותה מנסה להחזיר לשיחה.
"אפילו כעת. אני כל כך מתגעגעת אלייך," היא עונה.
"מתי אתה רוצה להיפגש איתה?" אני שואלת את דן.
"תני לי רבע שעה," הוא מבקש ממני.
"הוא יפגש איתך עוד רבע שעה. את יכולה לעלות למשרד…לחדר שלי. אני יושבת בחדר שמונה," אני אומרת לאיילין ומסיימת את השיחה.
"איילין תהיה אצלי בחדר. כשתתפנה, תקרא לה," אני אומרת לו וממהרת לעזוב את החדר.
דן
אני מחייג בטלפון הפנימי ומבקש משרון שתכנס. אמנם עדיין לא נפגשתי עם איילין, אבל ברור לי שאני לא יכול להמשיך כך.
"האווירה פה לא נעימה. אולי זה היה כך תמיד ולא הרגשתי. בכל אופן אני לא מרוצה מהתפקוד שלך ונאלץ לשחרר אותך מתפקידך," אני אומר לה בקול חסר רגש.
"אתה מפטר אותי בגלל מייפל?" היא מרימה עליי את הקול.
"אני מפטר אותך בגללך. אין לזה שום קשר אליה," אני עונה לה. ציפיתי למילים האלה, היא לא מפתיעה.
"היא יוצרת פה אווירה מאד עכורה. אם זה מה שאתה רוצה שיבושם לך," היא אומרת בכעס אבל לא זזה מכיסאה.
"מייפל כמעט שלא יוצאת מהחדר שלה. מתי בדיוק היא מצליחה להשפיע על מה שנעשה פה? בכל מקרה אני את ההחלטה כבר עשיתי. את מתבקשת לקחת את חפצייך ולעזוב מייד. אל תגרמי לי לבקש מהבטחון שיעזור לך להתפנות," אני אומר לה.
"מי רוצה לעבוד כאן בכלל," היא אומרת, קמה בפראות, הודפת את הכיסא לאחור והוא נופל משמיע צליל מתכתי בפוגשו את ריצפת השיש.
שרון פותחת את הדלת בתנופה ומשאירה אותה פתוחה. אני לא טורח לסגור אותה.
"אני מקווה שאת מרוצה!" היא צועקת לעבר דלתה הסגורה של מייפל, "בגללך פיטרו אותי."
אני ניגש להכין לי קפה. אני צריך קצת מרווח נשימה לפני שאני מראיין את המועמדת החדשה. "אני שונאת אותך," מסננת לעברי שרון.
"יעבור לך," אני עונה לה באדישות ונכנס למטבח.
אני מכניס את טבלית הקפה למכונה, בודק שיש מים במיכל, ולוחץ. בעיניים עצומות אני מקשיב לקולות שמשמיעה המכונה בזמן שהמים מרטיבים את אבקת הקפה והופכים אותה ראויה לשתייה.
אני נושם לרווחה כשאני רואה את שרון נכנסת למעלית, ושמח לראות שהיא השאירה את תו העובד והמפתחות שלה על השולחן, לפחות לא אצטרך לרדוף אחריה לגבי זה.
אני מתקרב לחדרה של מייפל כדי לקרוא למועמדת ושומעת אותה מדברת.
"אני לא שוכחת איך הגעת לעבודה אצלי, אבל תביני שההתקדמות שלך היא בזכות הכישורים שלך. את נכנסת עוד מעט לראיון בצורה שונה ממה שהגעת אליי. את בעלת ניסיון. את ניהלת חברת אדריכלים. נכון שהחברה שלי עסקה בעיקר באדריכלות פנים, אבל גם אדריכלים עבדו אצלי.
יש לי רק בקשה אחת. אל תדברי עליי. אני מכירה אותך יש לך נטייה לספר לכולם כמה נהדרת אני. זה לא מעניין כאן אף אחד וזה לגמרי בסדר. אני עושה את העבודה שאני אוהבת ויודעת שאני כבר לא מי שהייתי.
תתרכזי רק בך. את זאת שצריכה להרשים אותו כך שירצה להעסיק אותך. אני יודעת שאם תתקבלי הוא רק ירוויח," מסיימת מייפל את דבריה.
"את יודעת שאעשה מה שאת מבקשת. רק דבר אחד אני לא מוכנה לקבל וזה שאיש לא יודע מי את. הגיע הזמן שיעשו שעורי בית. אני אראה לכולם איזה אוצר את," היא עונה לה. אין ספק שהיא לא אוהבת את מה שמייפל אמרה על עצמה.
"איילין, תרדי מזה. את לא צריכה למכור אותי לאף אחד. המשרה כבר שלי וזה מה שמעניין אותי. לא כל העולם צריך לאהוב אותי כמוך," אומרת מייפל ונאנחת.
"אני אעשה הכל כדי שאתקבל. אני ממש רוצה שוב לעבוד איתך," היא אומרת למייפל, "שכחתי לגמרי. לא הבאתי קורות חיים. בכל מקרה עיקר הניסיון שלי הוא איתך. השאר זה רק עבודות מזדמנות כדי לשלם שכר דירה."
אני חוזר לחדרי. אין לי רצון שיראו שאני מקשיב לשיחה ביניהן.
אני מתיישב על כיסאי ומחייג למייפל. "אני פנוי. תבקשי ממנה להיכנס."
אני שומע נקישה בדלת. אני כבר רושם נקודה לזכותה שהיא לא פותחת את הדלת בלי רשות.
"הכנסי," אני אומר לה ועוטה מבט אדיש על פניי.
איילין נכנסת בצעדים מהירים. היא קטנה, מלאה מעט, ושיער ראשה ארוך ומתולתל.
"נעים מאד אני איילין," היא אומרת ומחכה שאסמן לה בידי שתשב.
"אני מבין שעבדת עם מייפל. מה היה תפקידך?" אני שואל.
"הייתי מזכירת ההנהלה," היא עונה קצרות.
"כמה זמן עבדת בחברה?" אני שואל.
"מיום שהיא הוקמה לפני ארבע שנים," היא ממעטת במילים.
"ספרי לי על התפקיד שלך?" אני שואל.
"נתתי מענה לאדריכלים, הייתי בקשר עם לקוחות וספקים על כל המשתמע מכך," היא עונה.
"באיזה תפקיד הייתה מייפל בחברה?" אני שואל.
"אני לא מבינה את השאלה," היא עונה לי מופתעת, "אתה באמת לא קראת את קורות חייה. רק שתדע שאם היא לא הייתה סוגרת את החברה הייתי נשארת איתה לנצח," היא לא מתאפקת ואומרת.
"לא ענית לי על השאלה," אני מנסה להסיט את האש ממני.
"וגם לא אענה לך. בכל מה שקשור למייפל פי חתום. אני יכולה להבטיח לך שאם תקבל אותי לעבודה לא תצטער. מייפל לימדה אותי כל מה שאני יודעת," היא עונה בשיא הבטחון.
"מתי את יכולה להתחיל לעבוד?" אני שואל.
"עכשיו?" היא שואלת.
"אני אקח אותך לניסיון," אני עונה לשאלתה. אני לא חושב שהיא יודעת שפיטרתי את המזכירה.
היא יוצאת וסוגרת את הדלת אחריה. אני מתרווח על הכיסא ומעכל מה שעשיתי.
'האם זה נדמה לי או ששקט יותר במשרד?'
אחרי שעה ארוכה אני יוצא מחדרי כדי להחזיר את הכוס הריקה למשרד. איילין יושבת ליד השולחן שרק הבוקר ישבה בו שרון ועובדת במרץ.
הטלפון מצלצל ואני מקשיב לשיחה.
"דן סקיי אדריכלים איילין מדברת, במה אני יכולה לעזור לך?" היא אומרת.
"אני מייד בודקת אם מר סקיי פנוי. כיוון שאני חדשה אשמח אם תוכל לתת לי את מספר הטלפון שלך למקרה ומר סקיי לא יהיה פנוי. אני רושמת מר סטונוביץ," היא מרימה עינייה ומבחינה בי.
"מר סטנוביץ בהמתנה עבורך. האם אתה רוצה לקבל את השיחה?" היא שואלת כשהיא מבחינה בי.
"תעבירי אותה לחדרי," אני אומר. אני לא אראה לה אבל אני בהחלט מתרשם מהאופן בו היא מתנהלת.
אני לא מספיק להיכנס לחדרי כשאני שומע את קולה של איילין.
"תהיי גאה בי. לא אמרתי עלייך מילה, ואת יודעת כמה זה קשה לי."
"אני מודה לך," עונה מייפל, "אני יוצאת אהיה זמינה עבורך או בכלל בנייד."
אני ניגש לענות למר סטנוביץ אבל המחשבות שלי נמצאות במקום אחר.
"אמנם אני האדריכל של המגדל, "אני עונה על שאלתו בקשר לדירות במגדל הבלו ספייר, "אבל אין לי קשר למכירות. לפי מיטב ידעתי כל הדירות מכורות, אבל אני מציע שתפנה להנהלת הבית. הם יותר מעודכנים ממני," אני עונה למר סטנוביץ לאכזבתו.
"ומה לגבי הדירה שלך? אני מוכן לשלם כל מחיר," הוא עונה לי, "יהיה לך רווח נאה שכן אני מניח שלא שלמת עבורה."
אם יש משהו שמרתיח אותי זה שאנשים נכנסים לי לכיס. "תתפלא לשמוע ששילמתי עבורה. ההנחה היחידה שהייתה לי היא שיכולתי לעצב אותה כרצוני," אני עונה לו באיפוק, "ולא, אין לי כוונה למכור אותה."
אני מרגיש פתאום שבא לי לשתף מישהו במה שאני מרגיש. 'למה אני חושב על מייפל?' אולי כי היא הייתה מבינה.
'בואי נראה לאיפה מהרת ללכת,' אני מדבר אליה בליבי ונכנס ללוח הזמנים שלה.
11- כל היום – פגישות צוות מחוץ למשרד.
זה די מפליא אותי בהתחשב בעובדה שהיא תמיד מפרטת. 'האם זה קשור לזה שכעת הכל גלוי לפניי?'
בעודי מהרהר בנושא עולה לנגד עיניי הודעה בצ'אט של המשרד.
איילין לצוות המשרד-
שמי איילין בארלי והתקבלתי היום לעבודה כמזכירת המשרד.
עבדתי בארבע השנים האחרונות כמנהלת משרד אדריכלים, בעיקר אדריכלי פנים. (גלוי נאות: הייתי המזכירה האישית של מייפל וייאטסטון) ורכשתי ניסיון רב בענף. אני כאן לתת מענה לכל בעיה שמתעוררת.
המייל שלי: איילין@דןסקייאדריכלים
יום נפלא לכולכם. איילין
מייד נשמע מבול של צילצולים, כאשר כל אחד מאחל לה בהצלחה בדרכו המיוחדת.
מייפל לאיילין- שמחה שאת כאן.
איילין למייפל –מאושרת להיות כאן.
הנייד מצלצל ושמו של ג'ק מופיע על הצג.
"אני בא לאסוף אותך לארוחת צהריים, פיצוי על אתמול," הוא אומר לי.
"מתאים לי," אני עונה לו.
אני יוצא מהמשרד ועובר דרך העמדה של איילין. מדהים אותי איך בזמן כל כך קצר המקום נראה הרבה יותר מסודר. "את צריכה ממני משהו?" אני שואל.
היא מביטה בי מופתעת. "אני בסדר. אם תהיה לי בעיה אני אבקש את עזרתה של.. אני בסדר," היא עוצרת בעצמה נבוכה.
"אני יוצא לפגישה מחוץ למשרד. אני זמין בנייד אם את צריכה אותי. אני לא יודע מתי אחזור ולכן אל תקבעי לי פגישות היום."
למרות שיום יפה היום אני מעדיף לנסוע עם הרכב למגדל הנהר. מי יודע לאן יתגלגל היום הזה. משום מה אני מרגיש שאני יכול להשאיר את המשרד בידיה של איילין למרות שזה רק יומה הראשון.
אני נוסע למגדל הנהר, מחנה את הרכב בחניון ועולה לקומת הלובי בה נמצא בית הקפה אצל בן.
אני מציץ לתוך בית הקפה אבל ג'ק לא פה. אני מסתובב לאחור ורואה את ג'ק עומד ומסתכל על חלון הראווה של מיו מילאן.
"משהו מעניין?" אני מתבדח איתו כשאני רואה שמבטו מרוכז ועיניו מקובעות על נקודה בחנות.
"אתה יודע מה הייתי עושה לה?" הוא אומר ועדיין לא מפנה מבטו אליי.
"רגליים כאלה שלא נגמרות וגוף שבא לך ל.." הוא אומר ומשתתק לרגע, "בוא נכנס."
אני מביט על אח שלי. אני לא מכיר אותו ככזה. לא בגלל שהוא נשוי, אלא בגלל שאף פעם לא שמעתי אותו מתבטא כך.
"איך לא סיפרת לי?" הוא שואל ומפנה לראשו מבטו אליי.
"לא סיפרתי לך מה?" אני שואל כשאנחנו נכנסים לתוך החנות.
הוא מצביע על השלט עם הסמל של…החברה שלי.
"אתה מבין ליאוניד," אני שומע את קולה של מייפל, "המיקום חייב להיות מדוייק כדי שהאפקט יהיה מושלם. אני מבקשת שתמדוד שוב."
אני רואה אותה עומדת על סולם, לבושה באוברול צמוד קצר שחושף את רגלייה היפות.
'זה מה שהיה חסר לי,' אני ממלמל לעצמי ומשתדל שאיש לא יראה את ההשפעה שלה עליי.
"מרק בוא תעזור לליאוניד. אני חייבת שתהיינה מידות מדוייקות. לא סתם ישבתי וחישבתי זוויות," היא אומרת.
"היי בוס," קורא אליה מישהו, "את יכולה לבוא רגע."
"מה יהיה עם הבוס הזה. מתי תתרגלו שאני כבר לא?" היא נאנחת.
"את יכולה לאמר מה שאת רוצה. את בשבילנו הבוס, אז תתרגלי את," הוא עונה לה.
"רוי!" היא נוזפת בו, והוא מצידו ניגש אלייה בחיוך ומושיט לה יד לרדת.
"נו באמת, זה לא שזה סולם של עשרה רגל," היא אומרת ומסמנת לו שיזוז.
"תראי," הוא אומר לה ופורש לפניה שרטוט, "אם אני אתקין את העמוד כאן, זה יחסום את החלק הזה."
"רוי אתה לא מאופס. אתה לא שם לב שכל החלק הזה עומד להשתנות?" היא שואלת. אין בקולה טיפת ביקורת.
"את יודעת שאני טוב בביצוע, פחות בקריאת שרטוטים," הוא אומר נבוך.
"זה בסדר גמור. אתה איש מקצוע מעולה. לכן אני כאן כדי להסביר לכם מה שלא מובן," היא עונה לו. היא בהחלט מתנהגת איתם כמו בוס.
היא עוד לא יודעת שאני עומד להשתמש בזה. אבל אז אני ניזכר במשפט המעצבן שלה 'אתה לא עשית שיעורי בית עליי,' וגונז את המחשבה לעשות כן.
אני גם מבין שיש משהו בדבריה. יש לי עוד הרבה מה ללמוד עלייה.
