ג'ניפר דהרמה
מאותו רגע שקיבלתי את תשובתו של קלייטון שהוא מגיע אני לא מוצאת מנוחה.
"קלייטון אמר שהוא מגיע לכאן," אני אומרת לאקשה בדמעות.
"למה את בוכה?" היא שואלת אותי.
"אני מתרגשת לראות אותו. הלב שלי מלא אהבה אליו," אני עונה לה.
"הדמעות שלך הן דמעות של פחד. ממה את מפחדת?" היא שואלת, "גבר שחוצה אוקיינוסים אחרי ששמע כמה מילים מאשתו, נושא איתו בשורה."
"הוא ביקש להתגרש ממני. ואולי פתאום זה דחוף לו לעשות זאת מייד? אולי הוא בא עד לכאן כדי שאחתום על מסמכי הגט?" אני שואלת אותה כאילו שבידיה התשובה.
"אחרי שכתבת שאת חוזרת כדי לחתום לו על המסמכים? לא נראה לי," עונה לי אקשה.
"אסור לי לפתח ציפיות. אם אאמין שהוא בא לראותי ואתבדה אני אתרסק ולא אוכל לקום," אני אומרת לה והדמעות נושרות במורד לחיי.
"יותר מרוסקת ממה שאת כעת אי אפשר להיות," היא עונה לי, "אני מכירה אותך היטב לא מהיום. את כאן בלי מסיכות, את ג'ניפר האמיתית. אחרת לא היית יכולה לכתוב לו את המילים שכתבת."
"בואי נצא לקניות. אני רוצה לקנות לך סארי," מפתיעה אותי אקשה אחרי שאני לא מגיבה למילותייה.
כבר למדתי שאצל אקשה דברים לא נאמרים סתם, לא נעשים סתם.
אני עומדת שעה ארוכה מול החלון בעיניים עצומות ומברישה את שיערי בתנועה מונוטונית, מדמה את ידו של קלייטון מלטפת אותו.
*
" אם את רוצה להגשים משהו, את קודם צריכה לחלום אותו, לרקום אותו בדימיונך, לראות אותו קורה בעיניים עצומות. תתפלאי לראות שכשאת פותחת אותן, עשית כבר את הצעד הראשון," אמרה לי אקשה בפעם הראשונה שנפגשנו.
זה קרה לפני שפגשתי את קלייטון. עליו לא חלמתי. על המסעדה דווקא כן.
המילים האלה שחרוטות בזכרוני הן שגורמות לי לחלום עליו, אחרת אצא מדעתי.
*
אני יוצאת אחרי שעה ארוכה. אקשה יושבת על הספסל במרפסת הקדמית. אני מקנאה בשלווה על פניה, שלווה שכל כך חסרה לי כבר שנים.
"אני מוכנה," אני אומרת לה מבויישת מודעת לזמן שעבר.
"אם כך בואי נלך," היא אומרת ומסמנת לסוהיב הנהג שלה שיתקרב עם המכונית.
היא אומרת לו משהו במהירות. למרות שאין זאת הפעם הראשונה שאני כאן אני לא מצליחה לקלוט את השפה.
"יס מאם," הוא עונה ויוצא לדרך.
הרכב נעצר בכניסה לשוק, ואנחנו מתחילות לשוטט בין דוכני השוק הססגוניים.
אקשה נכנסת לכמה חנויות, מתווכחת איתם, אם כי בחיוך ופנים מקרינות נועם.
היא מדברת שעה ארוכה עם המוכרת ולבסוף מחייכת אליי. "בואי נלך."
"היא אמרה שיש לך עיניים מאד יפות. צבען מזכיר לה את האוקיינוס בו הייתה מבלה עם הוריה בחופשות כילדה. רק ששלך סוערות מאד ולא שקטות כמימיו," היא אומרת לי.
אנחנו נכנסות לאחת הסימטאות ואקשה נעצרת ליד בית תה קטן. שלושה שולחנות מסודרים בחוץ, ומספר לא רב בהרבה בתוכו.
אני מחכה שעיניי יתרגלו לאפלולית ומבחינה בדלפק גדול ועליו קומקומי צ'אי מהבילים ומגשים עמוסי עוגות. אני בטוחה שאקשה מתלבטת היכן לשבת, אבל היא מפתיעה אותי ומסמנת לי בראשה ללכת אחריה.
היא נבלעה מאחורי וילון ואני ממהרת בעקבותיה.
היא מורה לי לשבת ליד שולחן עגול קטן. "היכן טבעת הנישואים שלך?" היא שואלת.
אני מרגישה צמרמורת בכל הגוף. אין לי מושג מה היא עומדת לעשות.
"זה בסדר בתי," אומרת לי אישה שעד עכשו לא הבחנתי בקיומה בגלל אפלוליות המקום, "את באת לכאן למצוא מה שאיבדת מעבר לאוקיינוסים רבים. את לא ויתרת על הנישואים שלך. למה הטבעת לא על אצבעך?"
"כי הוא לא רוצה בי עוד," אני עונה לה בשקט.
"הוא חתם לך שאיננו רוצה?" היא שואלת.
"הוא ביקש להתגרש," אני עונה לה.
"אולי לא הבנת אותי. הוא חתם על מסמכי הגירוש?" היא שואלת.
המילים שהיא משתמשת בהן גורמות לי לרעד לא רצוני.
האישה הזרה קמה ומוזגת כוס צ'אי ומניחה אותו לפניי. היא מוזגת גם לאקשה ואחת לעצמה.
"אין פה שום שיקוי. תשתי כדי להפשיר את הקור בליבך," היא אומרת.
אני מקרבת את הכוס לפי. מתוך הרגל אני מריחה את ריח הפרחים מהם הוא עשוי. הריח מתפשט בתוכי ומרפה את המתח בי, מרפא את נפשי.
אני שותה אותו בעיניים עצומות ומדמיינת את שפתיו הבשרניות מנשקות אותי בעדינות, לומדות להכיר אותי מחדש.
"עכשיו כשהאש שוב בוערת בך בפנים, אני מבקשת שתוציאי את הטבעת מהכיס הניסתר בתיק שלך ותענדי אותה," היא מבקשת בטון אימהי ונעים.
אני כבר לא מתפלאת שהיא יודעת לא רק שהטבעת איתי, אלא היכן היא נמצאת בדיוק. אני עושה כדבריה ועונדת את טבעת הנישואים שלי אחרי חודשים רבים.
הזרה קמה ומביאה איתה צלוחית קטנה עם חומר אדום. "את אישה נשואה, את צריכה שכולם ידעו. היא אומרת ומטביעה את הבינדי האדום בין גבותיי.
"הוא צריך לראות שאת גאה להיות האישה שלו."
היא יוצאת מהחדר ולוקחת איתה את הקערה.
"היא יודעת מי הוא?" אני שואלת את אקשה בלחישה.
"היא רואה הכל בעינייך, לא צריך לספר לה דבר."
אקשה קמה, מניחה שטר על השולחן ומסמנת לי לצאת.
"עשית מה שביקשתי?" היא שואלת את סוהיב.
"יס מאם," הוא עונה לה.
כאשר אנחנו מגיעים חזרה לביתה של אקשה, מגיש לי הנהג חבילה עטופה. "זה בשבילך מאם," הוא אומר.
אני מביטה בו נבוכה ולוקחת אותה ממנו. כאשר אנחנו נכנסות מבקשת ממני אקשה שאפתח אותה. אני רואה בתוכה סארי בצבעי האוקיינוס. "כשיגיע הרגע את תדעי."
היא שוב ממעיטה במילים. 'איך אני אמורה להבין למה היא מתכוונת?"
פרופסור קלייטון דהרמה
אני ניגש לקחת את המזוודה שלי. עם הנחיתה הפעלתי את הנייד שלי אבל עדיין אין הודעה מג'ניפר. אני חושב לעצמי שאולי הייתי צריך לחכות בלונדון לתשובה ממנה. בכל מקרה כעת זה מאוחר מידי.
לשימחתי המזוודה מגיעה בין הראשונות. אני פונה לכיוון היציאה וממנה לתחנת המוניות.
"אני לא מאמינה שאתה פה," אני שומע את קולה של ג'ניפר.
אני מביט בה מופתע, סוקר אותה. היא נראית כמו ילדה קטנה ואבודה. היא רזתה, ולמרות האיפור ששמה על פניה, היא נראית חיוורת, מה שמפתיע בהתחשב בעובדה שזאת מדינה חמה וציפיתי לראותה שזופה.
היא לבושה שמלה פשוטה מבד הודי, כזאת שקונים בכל פינה ברחוב, ונועלת סנדלים שטוחים. אני לא זוכר מתי לא ראיתי אותה נועלת נעלי עקב.
היא מתקרבת אליי אוחזת בכפות ידי מניחה את מצחה עליהן ומנשקת אותן.
היא ממהרת לקחת צעד לאחור ומרימה את עיניה אליי.
אני מעיף מבט מהיר על ידה. 'אז לא דמיינתי כאשר הרגשתי את מגע טבעת הנישואים שלה על עורי.'
מה שמסעיר אותי יותר מכל שהיא מסומנת כאישה נשואה. ברור לי שהבינדי שנטבע בין גבותיה היא הצהרה עבורי שהיא עדיין מרגישה נשואה לי.
"אני לא אבזבז את זמנך," היא אומרת לי בקול חנוק, "בוא נסע לבית קפה בקירבת מקום ואחתום לך על מה שתבקש. אין דבר שיותר חשוב לי בעולם מהאושר שלך."
אני מרגיש שהבטן שלי מתהפכת. "ומה את רוצה?" אני שואל אותה.
היא צוחקת צחוק עצבני. "אין לי זכות לחלום על מה שאני רוצה."
"ועל מה את חולמת?" אני שואל. לו ידעה כמה אני זקוק למילים שלה כעת כדי לדעת היכן אני עומד.
"אני חולמת על ידיך המלטפות את שיערי," היא אומרת ומעיניה זולגות הדמעות, "על שפתייך שמנשקות אותי נשיקות מתוקות, על גופך שרוצה לעשות איתי אהבה כל הלילה. אתה מבין למה אין לי זכות לחלום?"
"לא," אני עונה לה, מקרב אותה אליי ומנשק אותה עד טיפת החמצן האחרונה שיש בי.
"אני לא מבין," אני אומר כששפתיי ניתקות משלה, "שנים את בורחת ממני. לא עוד."
"זה באמת קרה, או שחלמתי?" היא שואלת אותי שטופת דמעות ונוגעת בשפתייה.
אני שוב מנשק אותה. "יש לי המון כאלה בשבילך, אם רק תסכימי לקבל," אני אומר לה, "עדיין לא ענית לי איפה את רוצה שניפגש."
"יש לי מלא חלומות," היא אומרת ופתאום קולטת מה אני לובש. "אתה באמת באת בשבילי," היא אומרת ומניחה את ראשה על חזי.
"סוהיב מחכה לנו. האם תסכים לבוא איתי לבית חברתי אקשה?" היא שואלת.
"אבוא איתך לאן שתבקשי," אני עונה לה.
"אני לא שאלתי אותה, אבל אני בטוחה שהיא מחכה לראותך. אני יכולה להריח עד לפה את המאכלים שהכינה עבורך. לא כמו המטבח ההודי שלי," היא מצחקקת.
פתאום פניה מרצינות. "יסמין יודעת שנסעת לפגוש אותי?"
"נראה לך שיכולתי לשמור בבטן את מה שכתבת לי?" אני שואל כשזרועי מקיפה את כתפיה, ואנחנו פונים לכיוון הרכב שמחכה לנו.
"היא בטח שונאת אותי והיא צודקת," אומרת ג'ניפר ונלחמת בדמעותיה.
"דווקא נראה לי שלא," אני אומר כשאנחנו כבר בנסיעה. אני מוציא את הקופסה הקטנה שיסמין שלחה לה. ג'ניפר מלטפת את המילים שכתבה יסמין ולא ממהרת לפתוח את הקופסה.
לבסוף היא פותחת אותה בידים רועדות. אני סקרן לראות מה יסמין בחרה עבורה.
ג'ניפר פותחת את הקופסה ובתוכה מונחת צמיד זהב ועליו שזורות אבנים בצבעים שונים של כחול.
במרכזו יש לוחית זהב ועליה חרוט –
"את יודעת מה כתוב פה?" אני שואל אותה.
"לא," היא עונה לי מבויישת.
"דהרמה," אני עונה לה ומביט לתוך עיניה, "את מבינה מה זה אומר?"
"זאת מי שאני דהרמה, אם תסכים לסלוח לי," היא אומרת.
"אם חציתי את האוקיינוס בשבילך ג'ני אהובה שלי, זה אומר שכבר סלחתי," אני אומר לה.
"אני מת לנשק אותך שוב. חבל שאנחנו לא לבד," אני לוחש לאוזנה.
"תגיד לי שאני לא חולמת," היא אומרת שוב.
אני מוציא את הנייד, לוקח את ידה ומניח אותה על הלב שלי כך שהצמיד שענדתי לה יראה בתמונה, ומצלם אותנו.
ילדה שלי,
כפי שאת רואה נחתתי בהודו.
ואת השאר התמונה כבר מספרת לך.
אוהב, אבא
"לא," אומרת ג'ניפר ומתקנת
אוהבים, אבא ואימא.
"אני יודעת שניסים לא קורים ביום אבל אני מבטיחה לך שאעשה הכל כדי שתאמין בי. אני מבטיחה לא לשקר לך יותר לעולם," היא אומרת.
יסמין
אני עומדת מוקסמת בתוך האולם הגדול שמראה לי סוכן הנדלן.
"אני יודעת שאסור להראות התלהבות," אני לוחשת למייפל, "אבל ברגע זה אני מרחפת מאושר. אין מקום יותר מושלם מזה."
"אני יכולה לראות איך אני הופכת לך את הקירות האלה לסטודיו חלומי. הדבר האחרון שצריך זה מהנדס שיבוא ויבדוק את המבנה, שלא תהיינה לנו הפתעות כמו נזילות או פיצוצים למיניהם," אומרת מייפל שחושבת באופן מעשי בזמן שאני רוקמת חלומות.
"אני מבטיחה לך שכשהרקדניות שלך תשמענה על הסטודיו, לא מעט מהן תבואנה להתאמן גם אצלך."
"אני לא בטוחה שזה אפשרי מבחינה אתית," אני עונה לה.
"ולכן כל דבר נעשה יהיה באישור עורך דין שיודע את החוקים. כריס ברוקלין מתמחה בדיני חברות, ובכל מה שקשור לנדלן.
אני מבטיחה לך שלא נעשה דבר שיכול לפגוע בנו."
"אני אעביר את הפרטים של המקום לעורך הדין כריס ברוקלין והוא יצור איתך קשר," אומרת מייפל לסוכן, "המקום נראה מוזנח ונראה לי שהוא עמד זמן רב ריק. אני מציעה שהמשכיר ישקול מה המחיר שהוא מוכן לקבל עבור המקום, כי מה שהוא מבקש הוא לא ריאלי. אולי אפילו נשקול לקנות את המקום," היא מוסיפה להפתעתי.
"אני מבין שאבאל'ה אדם עשיר ולכן את מדברת בכזה בטחון, אבל זה לא אומר שבעל הבניין יהיה מוכן בכלל למכור אותו," הוא מדבר אליה בהתנשאות.
"אני לא בת חמש, ואת העיסקה הזאת אנחנו נממן מעבודה קשה של שתינו, ואני מבטיחה לך שנוכל לשלם."
"מייפל מה עובר עלייך?" אני שואלת אותה כשאנחנו עוזבות את המקום. "מצד אחד את מקררת את ההתלהבות שלי, מצד שני את זורקת באוויר מילים שאין להן כיסוי. את יודעת שאין לי כסף לקנות את המקום."
"אני לא ביקשתי ממך שתקני אותו. את שוכחת שאני בענף. אני לא רק 'מעבירה כיסאות ממקום אחד לשני,' כמו שאימך אמרה לי פעם. אני אדריכלית ומבינה קצת בנושא," היא נדה בראשה.
אני רוצה לענות לה אבל דעתי מוסחת מצלצול התראה של הודעה נכנסת.
אני בוהה במסך דקות ארוכות.
"דברי כבר," מאיצה בי מייפל, "הכל בסדר?"
הדמעות זולגות ממני ואני מגישה למייפל את הנייד שלי שתקרא בעצמה.
"וואו, אני לא מאמינה," היא אומרת למראה התמונה של הוריי וההודעה שחתומה במילים באהבה, אבא ואימא.
"כל כך רציתי שזה יקרה. הייתה לי הרגשה שאבא מוכן להתפייס איתה, שהמילים שלה סללו לה את הדרך אליו.
תהיתי מה הוא כתב לניקה. היא דיברה אליי בזלזול שפשוט בחרתי לעזוב מייד.
עכשיו אני מבינה שהוא בעצם כתב לה מילות פרידה. אולי קניתי לי אוייבת, אבל הרווחתי, כך אני מקווה, את המשפחה שלי חזרה.
"תראי אותם. העיניים של שניהם נוצצות, מספרות הכל."
פרופסור קלייטון דהרמה
"תודה על הארוחה," אני אומר לאקשה, "לא יכולתי לבקש אוכל טוב מזה. יש לו טעם של בית סבתי."
"סוף סוף מישהו שיודע להעריך אוכל הודי אמיתי," היא אומרת.
"אני בטוח שג'ניפר אוהבת את האוכל שאת מבשלת," אני ממהר לאמר.
"תראי את הגבר שלך איך הוא מגן עלייך," אומרת אקשה והשתיים מדברות בלי מילים בעיניים. ברור לי שהן מבינות אחת את מחשבות השניה.
"הזמנתי מקום באורכידאה. לא ידעתי מתי אישתי תרצה שניפגש ולאן זה יוביל. ברשותך הייתי רוצה לקחת אותה איתי," אני אומר לאקשה.
"אישה צריכה ללכת להיכן שבעלה הולך," היא אומרת לי, "לא חשבתי שיהיה אחרת."
ג'ניפר ניגשת לחדרה וחוזרת עם התיק שלה.
"הסארי שלך," לוחשת לה אקשה, "מי יודע לאן תלכו."
אני מחייך לעצמי אבל לא מגיב.
אנחנו נפרדים ממנה ויוצאים החוצה. סוהיב יושב על מדרגות הכניסה וממהר לקום כשהוא רואה אותנו.
"קח אותם לאורכידאה," מורה לו אקשה.
"יס מאם," הוא עונה ונכנס לרכב.
אני מרגיש חסר סבלנות. אני רוצה להיות איתה לבד. "עדיין לא הודיתי לך על המילים שכתבת," אני אומר לג'ניפר שמשעינה את ראשה עליי, "אני חייב לספר לך משהו."
"אני לא בטוחה שאני רוצה לשמוע," היא אומרת לי בשקט.
"את חייבת לדעת שהייתי תקופה קצרה עם מישהי. עוד לפני שהגיעו המילים שלך הבנתי בעצם שאני לא מוכן לפרק את הבית. אני לא באמת רוצה לוותר עלייך.
הרגיש לי שאת שמעת את שירת הלב שלי שקרא לך לחזור.
אמרת שיותר לא יהיו בנינו סודות. אני רוצה שתרגישי חופשיה לשאול אותי מה שאת רוצה.
סיפרתי לך כדי שאם במקרה מישהו איכשהו שמע על כך וזה יתגלגל לאוזנייך שלא תשמעי על כך לראשונה."
"אני מעריכה את הכנות שלך, ושמחה שזה נגמר עוד לפני שכתבתי לך," היא אומרת לי.
אנחנו מגיעים למלון. אני ממהר לקחת את המפתח ולעלות איתה לחדר.
"סוף סוף אנחנו לבד," אני אומר לה, אני כל כך רוצה לנשק אותך עוד ועוד."
"רק לנשק," היא מתגרה בי.
"אני רוצה הכל. אני רוצה שוב לכבוש אותך בסערה גדולה."
Image by Myriam from Pixabay בינדי
