פרופסור קלייטון דהרמה
קלייטון יקירי,
אני יודעת שהמילים האלה באות מאוחר מידי.
אני שנושאת בתואר דוקטור לפסיכולגיה יודעת כמה התואר הזה ריק מתוכן עבורי ועל כך תעיד מערכת היחסים שלי איתך.
חייתי בצילך כל השנים. העמדתי פנים שאני מצליחה במעשיי, בעוד שכל דבר שעשיתי נועד לכשלון. לא בדיוק, כי המסעדה שבבעלותי זכתה לשם 'המובחרת מבין המסעדות של המטבח ההודי.'
אתה ואני יודעים כמה לא אמיתי הוא התואר הזה.
פחדתי לומר לך שאינני יודעת להתנהל נכון מבחינה כספית וכמעט הבאתי להתמוטטותך הכלכלית.
אני יודעת שאנשים מספרים לך סיפורים על הודו ועליי. האמת היא שהודו היא הבריחה שלי מעצמי. לא גבר מביא אותי לכאן, כי אין גבר אחר שליבי שייך לו פרט לך.
הוריתי לעורך דיני למכור את האחוזה של אימי שנפטרה לפני כמה חודשים ולהעביר את התמורה לחשבונך.
הלוואי והיה בי האומץ לפתוח את ליבי לפניך, להתוודות על כשלונותיי ולומר לך שההתחמקויות והעמדת הפנים שלא איכפת לי היו רק כיסוי.
לו הייתי יכולה להראות מה גדולה אהבתי אליך חיינו היו נראים אחרת.
אני מאחלת לך שתמצא מישהי שתעניק לך את האהבה לה אתה ראוי אהובי.
אני אגיע בקרוב חזרה לחתום לך על המסמכים שביקשת.
ג'ניפר.
אני עומד המום מול המילים שלה. הרגש שחשבתי שכיביתי מזמן כלפיה מתעורר שוב במלוא עוצמתו. כל כך חיכיתי לשמוע אותה מביע את אהבתה אליי. האם זה באמת מאוחר מידי?
אני מבולבל ולא יודע מה אני רוצה. אני יודע שאני חייב להתרחק כדי למצוא את התשובה.
בהחלטה של רגע שאני שולח לה הודעה.
ג'ניפר,
אני מגיע להודו.
מבקש שתכתבי לי היכן אני יכול לפגוש אותך.
קלייטון
אני נסער כולי ולא מסוגל להתרכז. אני מרגיש שאני חייב לדבר עם יסמין. אני מקווה שהיא לא תכעס על המהלך הפזיז שעשיתי.
"דברי איתי כשתוכלי, אבא," אני שולח הודעה ליסמין.
היא מתקשרת מייד. "אבא הכל בסדר?"
"אני רוצה לדבר איתך. איפה את?" אני שואל.
"אני במרכז לאומנויות. בדיוק סיימתי שיעור," היא עונה, "רוצה לבוא לכאן? יש כאן בית קפה אינטימי שאני מאד אוהבת."
"אני מעדיף לא שם," אני עונה לה.
"אבא הכל בסדר? קרה משהו עם ניקה? היא דווקא נראתה לי מאד שמחה היום," היא אומרת לי ואין לה מושג כמה היא מכאיבה לי.
"הכל בסדר. אני לא יכול לבלות עם הבת לי קצת לבד?" אני שואל.
"בסדר אני אגיע לבית הקפה 'שלנו,'" היא אומרת לי לבסוף.
אני משחרר אנחת רווחה. אין לי רצון להיתקל כעת בניקה. אני קודם צריך לפתור דברים עם עצמי. יש לי הרגשה שיסמין תעזור לי לראות את הדברים באופן בהיר יותר.
יסמין
ברור לי שיש משהו שיושב כבד על אבא. אני מנסה לנחש מהו. 'למה נדמה לי שזה כן קשור לניקה?'
התנועה בעיר כעת בשיאה ואני משערת שיקח לי זמן רב להגיע לבית הקפה.
כבר הבנתי שאין טעם לחקור את אבא. אני מכירה את המצב הזה שהוא מסתגר בתוך עצמו.
עכשיו גם אני חסרת מנוחה וחייבת להגיע אליו רגועה. אני עושה את הדבר היחיד שיכול להרגיע אותי כעת.
אני מתקשרת לסקוט ומודה על כך שמספר הנייד שלו חרוט היטב בזכרוני.
"סקוט זאת יסמין," אני אומרת לו מייד כשהוא עונה לטלפון.
"איזה כייף שהתקשרת," הוא עונה לי בשמחה, "אני מתגעגע אלייך."
"אני מצטערת שנעלמתי. חברה שלי הייתה… חולה ואנחנו מטפלות בה גם כעת כשהיא מחוץ לבית החולים," אני מסבירה לו.
"הבטחתי לך שאחכה בסבלנות, למרות שאני חסר סבלנות לראותך. את חסרה לי," הוא אומר.
"אני בדרך לפגישה עם אבי. הוא נשמע חסר מנוחה ואין לי מושג מה הוא עומד לומר לי. חשבתי שהבעיות הכספיות נפתרו. אני לא יכולה לחשוב מה אם כך מטריד אותו," אני מדברת איתו כאילו זה הכי טבעי בעולם לנהל איתו שיחה אישית כזאת.
"קודם כל תנשמי. אולי זה לא כל כך מסובך כמו שאת חושבת," הוא מנסה להרגיע אותי.
"תשאר איתי עד שאפגש איתו? אני מפריעה לך?" אני שואלת.
"את קודמת להכל," הוא עונה לי, "תחשבי על דברים טובים."
"ספר לי משהו שמח," אני מבקשת.
"אני יוצא לדרך עצמאית. אבי נתן לי אולטימטום לעבוד על פי דרכו או לעזוב את החברה. בחרתי באפשרות השניה ואני מרגיש שהעתיד מחייך אליי. הייתי רוצה שגם את תהיי בו, ואז הוא יהיה מושלם."
"אתה כבר לא כועס עליי?" אני שואלת אותו.
"הגעתי למקום ששופטים אותי לפי החיצוניות שלי. לא טורחים לראות מי אני. את לא הכרת אותי מהמקום הזה ולכן אני מאמין שאת רואה אותי אחרת," הוא עונה לי.
"הגעתי לבית הקפה. נהיה בקשר," אני אומרת לו וממהרת לסיים את השיחה, למרות שעדיין לא הגעתי. אני מרגישה פתאום שאני נחשפת יותר מידי.
אני שמה מוסיקה ברקע ומתרכזת בנהיגה הצפופה.
כשאני מגיעה לבית הקפה אני שמחה לראות שיש מקום בחניון הקרוב אליה ואני נכנסת אליו. אני מזהה מיד את הרכב של אבי, ומחנה בקרבתו.
בחולפי על פניו אני מבחינה שאבי עדיין יושב בו. בתיאום מושלם הוא מרים את עיניו ויוצא מייד מהרכב.
"ילדה שלי," הוא אומר ואוסף אותי לחיבוק, "כמה הייתי זקוק לחיבוק שלך."
אנחנו הולכים לבית הקפה. מזג האוויר נעים, השמש שולחת קרניים מחממות ולמרות שהעצים מתחילים להשיר מעליהם את העלים עדיין נעים לשבת בחוץ.
אבא מוציא את הנייד שלו, נכנס לווצאפ, פותח אותו ומושיט לי. "תקראי," הוא אומר.
אני נדהמת לראות שאימי שלחה לו הודעה, ועוד יותר שפתחה אותה במילים קלייטון יקירי.
ככל שאני קוראת יותר, אני נדהמת יותר. "זאת האמא שלי שכותבת את המילים?" אני שואלת בפליאה.
"את מבינה אותי כעת?" הוא שואל ומושך בכתפיו.
אני מסיימת לקרוא את ההודעה שכתבה אימי ומילותיה מתנגנות בראשי- אוהבת אותך לנצח.
"תמשיכי לקרוא," אומר לי אבי.
אני בוהה המומה במילותיו של אבי – אני מגיע להודו.
"אתה רציני?" אני שואלת אותו לאחר שתיקה ארוכה.
"את כועסת?" הוא שואל בשקט.
"אני לא מבינה, אבל לא כועסת," אני עונה לו.
"הייתי מוכן לשחרר אותה מחיי. היייתי מלא כעס כלפיה. את מבינה שהאשם גם בי שלא ראיתי את המצוקות שלה? שלא שיתפתי אותה במה שאני מרגיש?
הייתה סיבה לכך שבחרתי בה. שעזבתי את לונדון הנוחה כדי לבנות את חיי איתה.
יקרה מה שיקרה. אני חייב לסגור את המעגל הזה," הוא אומר לי.
"ומה תאמר לניקה?" אני שואלת.
"כאשר עמדתי מול המילים של אימך שאלתי את עצמי מה ניקה בשבילי והאם אני מוכן לסכן את העתיד שלי איתה.
כאשר קיבלתי את האישור שהדירה שלי נקיה משעבודים בעקבות ההפקדה של הכסף של הדירה שמכרת, שאלתי את עצמי האם אני מוכן להכניס את ניקה לדירתי.
הבנתי שלא. לא בגלל ילדה שלי, אלא בגללי.
אולי המילים של אימך הגיעו אליי כשהיו סדקים ברצון שלי לפרק את המשפחה. את מאוכזבת ממני?" מסיים אבא את דבריו בשאלה שמכאיבה לי.
"אני רוצה שתהייה מאושר. מי שתמלא את ליבך בשמחה, איתה אני רוצה שתהיה," אני אומרת לו.
"הבוקר אמרה לי ניקה שהיא גאה להיות שייכת לדיקן הפקולטה למדעים. באותו רגע הרגשתי גאווה, ומייד חשבתי על כך שאימך אפילו לא יודעת על כך.
המחשבות שלי נדדו לאימך. ההערה של ניקה נשמעה לי פתאום צורמת. היא גאה בתואר שלי. אימא שלך קיבלה אותי בתור מי שאני, לא בגלל התארים, כי זה לא היה נחשב בעיניה.
המילים שלה עוררו בי פרפרים רדומים. אני חייב לראות אותה ולהבין מה אני מרגיש.
אני אשלח לניקה הודעה שנאלצתי לנסוע בדחיפות ואהיה איתה בקשר כשאחזור."
"זאת באמת תהיה הזדמנות לבחון את הקשר של ניקה איתך," אני משתפת אותו בהרהוריי.
"את חוזרת היום למרכז?" הוא שואל אותי.
"סיימתי להיום," אני עונה לו.
"יופי," הוא עונה ואני רואה את ההקלה על פניו.
הוא מזמין לשנינו קפה וכריך. הוא לא צריך לשאול מה להזמין לי. הוא מכיר אותי היטב ויודע מה אני אוהבת.
המבט על פניו נעשה מהורהר. "את ידעת שסבתך נפטרה?" הוא שואל.
"לא, זאת הפעם הראשונה שאני שומעת על כך. אימא הייתה מאד קשורה אליה. אני לא יכולה להבין למה היא לא אמרה לי מילה," אני עונה לו.
אנחנו לוגמים את הקפה בשתיקה.
"אני רוצה לקנות לה משהו. תבואי איתי לבחור?" הוא מפתיע אותי.
"על מה חשבת?" אני שואלת.
"אני רוצה שזה יהיה משהו אישי. אני לא זוכר מתי קניתי לה פעם אחרונה משהו," הוא אומר לי.
פרופסור קלייטון דהרמה
7:55 בבוקר יום המחרת
גלגלי המטוס של חברת התעופה אמריקן אירליין טיסה מספר 6939 מאיצים על המסלול בנמל התעופה JFK לעבר שדה התעופה הית'רו בלונדון.
לרגע עוברת בי המחשבה שעדיין יש לי פתח מילוט. אני יכול לרדת בלונדון ולנסוע לבית הוריי.
אני מגרש ממני את המחשבות ומוציא מתיק הגב שלי את השקית שנתנה לי יסמין כשהסיעה אותי הבוקר לשדה התעופה.
"הולם אותך הקורטה," אמרה לי יסמין ובחנה את הלבוש ההודי המסורתי שבחרתי ללבוש.
*
לילה קודם
עמדתי מול המזוודה הפתוחה והתלבטתי מה לקחת איתי. בלי לחשוב הינחתי לידה חליפה שחורה ופתאום הרגשתי שזה לא מתאים.
אני רוצה לבוא אליה לא עם חליפה יוקרתית של דיקן הפקולטה, אלא הגבר שאני באמת. נטול סממני מעמד חיצוניים, הכי קרוב לבית בו התחנכתי.
אני לא מתבייש בכך שאני צאצא למשפחה שמקורה בהודו. לימדו אותי להתגאות במוצאי.
בתור בן למשפחה מעורבת שנולד והתחנך בלונדון ניתקלתי לא פעם במבטים מזלזלים. כמובן שאיש לא אמר לי בפניי דבר.
כשהייתי עדיין תלמיד בבית ספר יסודי מישהו לעג לי על מוצאי. לא נשארתי חייב. "אני לא יודע מה סיפרו לך," עניתי לו, "אבל ילידי הודו לא גרים על עצים. הם לא אנשים טיפשים חסרי השכלה. תראה אותי, אני הודי והציונים שלי הטובים ביותר בכיתה."
אני חושב על הפעם הראשונה שפגשתי את ג'ניפר במועדון במומביי. הייתי לבוש כמו צעיר לונדוני ושום דבר לא יכול היה להסגיר את מוצאי.
הפעם אני רוצה את זה אחרת.
*
"תבטיח לי שלא תפתח את השקית לפני ההמראה," היא ביקשה ונישקה אותי על לחיי, "שיהיה בהצלחה."
המילים האלה מהדהדות כעת באוזניי. אני מגלגל אותן במוחי ומבין שיסמין מאד תשמח אם אימה ואני נתפייס, היא מאמינה שזה אפשרי.
בשקית אני מוצא כמה ספרי קריאה. 'למקרה שהסוללה של קורא הספרים שלך תגמר,'
יסמין בחרה עבורי ספרים קלילים, כאלה שלא צריך להתעמק בכל מילה ועדיין כשאתה מתחיל לקרוא אתה רואה שהסיפור מאד עשיר ומלא חוכמת חיים.
אני רואה שקית עם כמה חטיפי בריאות, 'למקרה שתהיה רעב.'
היא יודעת שיש לי חולשה לקוקוס ותמרים ובדיוק כאלה בחרה עבורי.
אני ממשיך לחקור את תוכנה של השקית.
אני מוציא יומן מעור כחול וצמוד אליו עט. 'כשיבוא לך לסדר את המחשבות על הנייר, או לכתוב חוויות, או.. בטוחה שתמצא לזה סיבה.'
היא מוסיפה שגם לה יש כזה בוורוד והוא עוזר לה לארגן את סדר היום שלה.
לבסוף אני מוציא קופסה קטנה עטופה בנייר מוזהב ועליו מוטבע סמל החנות שבו היא נרכשה.
הייתי כל כך מרוכז לבחור לג'ניפר תכשיט, התלבטתי בין שרשרת לטבעת, שלא שמתי ליבי לכך שיסמין בחרה לה גם מתנה.
לקופסה מצורף כרטיס ועליו המילים למאמי ❤️ מיסמין.
אני מרגיש שאני נחנק. הילדה שלי, בדיוק כמוני, בדיוק כמו אימה, שומרת עמוק את הרגשות שלה.
אני רק מקווה שמהעבר השני של העולם, אני אמצא מנוחה לשלושתינו. אני מקווה שאמצא שהמילים של ג'ניפר באמת נכתבו מליבה.
עכשיו כשאני רחוק אני מתחיל לראות דברים בצורה בהירה יותר. אני מרגיש שיסמין תהיה פתוחה לזוגיות רק כשתראה את שנינו מאושרים. אני יודע שהיא הייתה רוצה שנהיה מאושרים יחד.
אני לא יודע איך ניקה תגיב אליה לאחר שקראה את המילים ששלחתי לה היום לפני ההמראה. אני סומך על יסמין שתדע להתמודד איתה.
אני מתרווח על המושב במחלקת העסקים, בוחר ספר ושוקע בקריאה. לפניי עוד שעות טיסה ארוכות.
הספר מרתק ואני לא יכול להפסיק לקרוא. יסמין בהחלט ידעה לקלוע לטעמי. אני עושה הפסקה קצרה בזמן שמוגשת הארוחה, וחוזר לקרוא עד לרגע שגלגלי המטוס נוגעים במשטח הנחיתה בלונדון.
בעודי ממתין בשער לטיסה שממריאה מלונדון ותגיע למומביי בשעה 11:10 לפי השעון המקומי בבוקר למחרת היום בו יצאתי למסע להודו, אני כותב לג'ניפר.
ג'ניפר,
יוצא בקרוב מלונדון למומביי.
אגיע בצהריי היום.
מתאכסן במלון אורכידאה.
מחכה לשמוע ממך.
קלייטון.
אני כותבת הודעה נוספת ליסמין.
ילדה שלי,
מחכה בלונדון להמראה למומביי.
ריגשת אותי עם שקית ההפתעות שלך.
אוהב, אבא
יסמין
יש בי הרבה מאד מאבי. החשיבה הלוגית שלי באה ממנו. אבל אי אפשר להתכחש שיש בי גם מאימי את הצד הזה שבזכותו אני עפה עם הדימיון, מתמסרת לצלילים.
עכשיו, כשאבי במסע שלו אל אימי אני מבינה כמה רגשות היו עצורים בי. הכעסים שהיו בי היו כדי להגן על רסיסי הלב השבור שלי נוכח אי ההבנה למה נשבר בית ילדותי.
אני מודה שאני מאד נסערת ומתרגשת לקראת הבאות. אני מרגישה הקלה, אני מרגישה שהלב שלי מתרפא ויהיה פתוח להכיל גם את האהבה שלי לגבר.
כשאני מגיעה למרכז לאומנויות אני מרגישה מייד שינוי ביחסה של ניקה כלפיי. היא בקושי מברכת אותי בברכת יום טוב, ומהמילים שלה נושבת כמו רוח קרה.
כבר ברור לי שאבא שלח לה הודעה. הלוואי וידעתי מה כתוב בה והיה לי קל יותר להבין.
המילים של אבא שאמר שניקה נמשכה אליו בגלל מעמדו צורמות באוזניי.
"השיעור השני שלך בוטל," אומרת לי ניקה בטון חסר רגש.
זה מפתיע אותי בהתחשב בעובדה שדווקא הרקדניות של הבלט המודרני מתחברות הרבה יותר בקלות לדרך ההוראה שלי.
"טעיתי, אני לא חושבת שאת יכולה לעסוק בהוראה בלי שהוסמכת לכך," ממשיכה ניקה.
"אני מסכימה איתך לגמרי," אני משירה אליה מבט של אישה שבטוחה בעצמה, "אני מעריכה את ההזדמנות הגדולה שנתת לי כל התקופה הזאת.
אם זה בסדר מבחינתך, אוותר גם על השיעור של הבוקר. אני בטוחה שישנן מורות משכילות ומנוסות ממני שתוכלנה למלא את מקומי." המילים שלי נאמרות בחיוך, בלי טיפת תרעומת.
אני מוציאה מתיקי את צרור המפתחות שהוענק לי עם כתב ההסמכה ומניחה אותו על הדלפק הסמוך למקום בו אנחנו עומדות.
אני עוזבת את המקום, נכנסת לרכב שלי ונוסעת.
אני רוצה להתקשר לסקוט. יש לי כל כך הרבה מה לומר לו, אבל מחליטה לא לפעול מתוך הרגש שגואה בי.
במקום, אני מתקשרת למייפל. "התפטרתי מהמרכז לאומנויות. זה סיפור ארוך, ולא העיקר. אני מבקשת שתמצאי לי מקום להקים בו סטודיו משלי," אני מוציאה את המילים ממני בנשימה אחת.
"את לא תאמיני," היא עונה לי מייד . מה שאני אוהבת אצלה שהיא לא שואלת שאלות, "אני עומדת כבר כמה דקות מול בניין להשכרה ומדמיינת שאנחנו מקימות בו מרכז אומנויות אינטימי, עם סטודיו לריקוד עבורך, וסטודיו לציור עבורי."
"למה את מחכה?" אני שואלת בהתלהבות.
"לסוכן שיבוא עם המפתח ויראה לי את המקום."
