סקוט
אני מבין שעליי לבוא אליה בפנים גלויות. זאת הסיבה ששלחתי לה הודעה מנייד בו מופיע שמי האמיתי. אני תוהה האם היא תחפש מידע עליי.
אני יודע שהיא קראה את ההודעה ששלחתי לה. היא לא טורחת להסתיר זאת, אבל היא לא מגיבה. מה אני אמור לחשוב?
אני הולך לישון מאוכזב. הדחף הראשון שלי הוא לשתות כוס ויסקי. אני קולט שמזמן השתיה הפכה אצלי פתח מילוט למתח בו אני חי, כבר לא רק חלק מבילוי חברתי.
לא שאני שותה יותר מכוס אחת. אין לי צורך להשתכר. ובכל זאת אני צריך ללמוד לשלוט במתח שלי.
אני פותח את התריסים בחדר השינה נותן לרוח קרירה למלא את החדר. אני בוחר פלייליסט שקט, ולא משוגע כמו שאני תמיד אוהב, ונשכב במיטה בעיניים עצומות.
אני מתרגל נשימות.
איני יודע מתי נרדמתי אבל העובדה שכשאני פוקח את עיניי צללים מרקדים על הקיר, וקרני השמש חודרות מבעד לשלבים, מלמדת אותי שאכן ישנתי.
אני מציף את הבית בצלילים שקטים, וניגש להכין קפה במכונת הקפה הביתית שלי.
אני מוציא מהמקרר קרואסונים קפואים ושם אותם בטוסטר אובן, ושולח הודעה לדן.
סקוט וינסטון: הקפה כמעט מוכן, וגם הקרואסונים. מחכה לך. סקוט
הנקישה על הדלת לא מאחרת לבוא.
"איזה ריחות, פתיחה מושלמת של הבוקר," אומר דן ומתיישב על הדלפק מולי.
"קראתי בעיון את החומר על לטינה ששלחת לי. נראה לי מרענן לעבוד על פרוייקט כזה," אומר דן.
"אני אברר פרטים נוספים על המקום אבל אני חושב שכדאי שנציע להם את שירותינו כדי להקדים את האחרים," אני אומר, "שנתחיל לעבוד על זה?"
"אני לגמרי איתך," אומר לי דן, "כבר סיכמנו שנחפש פרוייקטים משותפים. נעים לי לעבוד איתך ואני בטוח שגם אותך זה יוביל למקום טוב יותר לקראת עצמאותך."
אנחנו שותים את הקפה. לא תמיד יש לנו צורך במילים כדי להרגיש נוח.
את השקט מפרה התראה על הודעה מיוחד.
"אז מסתבר שיש מפגש של משחקי הבקבוק הלילה. עדיין לא ברור אם הוא יהיה ברשת או אם יהיו מספיק משתתפים שירשמו למשחק לחוף האוקיינוס. קצת מוזר בהתחשב בעובדה שזה לא סוף שבוע, אתה לא חושב?"
"אם הבנתי נכון שבמשחק פנים מול פנים מזדהים בשם פרטי אמיתי שלך ללא שם משפחה. דווקא מעניין אם יש מישהי שאנחנו מכירים," אומר דן מהורהר.
"נו באמת דן, כמה נשים שנושאות את אותו שם אתה מכיר?" אני צוחק.
"האמת," הוא עונה וחיוך מאד מסויים על פניו, "ש…יסמין למשל לא היכרתי עדיין," הוא אומר.
ואני דווקא חשבתי שאתה מתכוון לספר לי על מישהי מיוחדת בחייך. כמו המעצבת הזאת שאתה מכחיש שיש לך רגש אליה," אני מחזיר לו חזרה.
"טוב," הוא אומר וקם פתאום. אני רוצה לאמר לו שזה רק מוכיח שצדקתי, "אתה לא חייב להיות במשרד בזמן, אבל אני כן. אני אלך להתארגן ואצא. הקפה והקרואסון היו ממש במקום. נדבר מאוחר יותר."
אני שוב לבד עם המחשבות שלי על יסמין. אני מתלבט האם לאחל לה בוקר טוב או להמתין. 'תחכה לערב,' אני אומר לעצמי, לא שאני מרוצה מההחלטה שלי.
יסמין
אני מתעוררת עם חיוך כל השפתיים, אני מגששת אחריו במיטה לצידי רק כדי להבין שחלמתי אותו.
אני לוקחת את הנייד שולחת לאבא ברכת בוקר טוב ורואה שוב את ההודעה של סקוט. אני מתגעגעת אליו בטרוף. אני יודעת שאני צריכה להיות סבלנית. הוא עושה צעדים קטנים לקראתי, אני רק מקווה שלא יתייאש בדרך.
אני יודעת שאני משחקת באש אבל מרגישה שאני לא יכולה לנהוג איתו אחרת.
אולי אם היה פוגש אותי בתקופה פחות רגישה הייתי כבר שוכחת וסולחת. דווקא עכשיו כשסיפרתי לו על המצב המסובך שנקלענו אליו הייתי מצפה שיהיה רגיש במילותיו. אולי אני מצפה יותר מידי?
ריח של קפה טרי נישא באוויר וגורם לי לקום מהמיטה.
"בוקר טוב יפה," מקבלת את פניי מייפל בחיוך למרות שמבטה מסגיר את העובדה שהמחשבות שלה נמצאות הרחק מכאן, "עד שעה תשע וחצי מוגשת במסעדה ארוחת בוקר, היא כלולה במחיר של החדר. אני מעדיפה להתחיל את היום פה ולכן מכינה את הקפה לבד. הכנתי טוסטים ויש חמאה וריבה במקרר."
"רוצה לדבר על זה?" אני שואלת אותה. אני מרגישה חופשייה לשאול אותה הכל, בתקווה שאוכל לעזור לה.
"פנו אליי השותפים מלטינה. מסתבר שיש נזק רציני במועדון וגורלו עדיין לא ידוע. כנראה שיאלצו להרוס אותו ולבנות אותו מחדש.
יש לי הרגשה שאחוזי הבנייה שם השתנו ויאפשרו להם לבנות עוד שתיים שלוש קומות. את מתארת לעצמך את המועדון עם ארבע קומות? זה יכול להיות אדיר.
אני אמרתי לפדרו שאני לא מעוניינת לקחת על עצמי את התכנון , אבל אשמח לעזור עם העיצוב. אני רוצה לדבר עם הבוס שלי שייקח על עצמו את התיכנון. אמנם זה לא פרוייקט ענק כמו שהוא רגיל אליו, אבל עדיין זה מיוחד. נראה איך יגיב." היא מדברת איתי ועינייה נוצצות מהתרגשות.
"אני מבינה לגמרי את ההתרגשות שלך. את רוקדת שם מגיל חמש אם אני לא טועה," אני אומרת לה.
"את קולטת? כמעט עשרים שנה אני מכירה את המועדון הזה," היא אומרת ומזכירה לי שיום הולדתה מתקרב ועדיין לא החלטנו מה לעשות לקראתו. טוב, זה בדיוק מעבר לפינה, אבל חודשיים זה בהחלט זמן סביר לתכנן עבורה משהו מיוחד. היא תמיד משקיעה בימי ההולדת שלנו.
טסה גילתה לי בסוד שהיא עובדת על בושם מיוחד עבורה. טסה, אני נזכרת שלא עדכנתי אותה במה שקורה איתי, ומוציאה את הנייד.
"בוקר טוב מתוקה," אני אומרת לה, "אני במלון עם מייפל. מכרתי את הדירה שלי." אחרי שאני אומרת את המילים אני מתחרטת. שכחתי שלא סיפרתי לה על החובות שאימא שלי צברה, וגם לא על ההחלטה הסופית של אבא שלי להתגרש.
"מה קרה?" היא שואלת מופתעת.
"את יודעת שעזבתי את המכון לחקר החלל. החלטתי לעשות שינויים בחיי וזה אחד מהם," אני מאלתרת.
מייפל מסתכלת עליי בחיוך ומסמנת לי באגודל שהיא 'לייק' את התשובה שלי. אני חשה הקלה.
"את צריכה עזרה עם האריזות? אני טובה בזה," אומרת טסה ואני מרגישה הקלה שלא שאלה כלום.
"יודעת מה?" היא ממשיכה בלי לחכות שאגיב, "אני יודעת שזה לא ארוע משמח, אבל בואי נעשה את זה כזה. נקבע ארבעתנו בדירה שלך ביום שישי, נזמין פיצות ויין אדום ומלא מלא קרטונים לאריזה. יהיה בסדר ג'סי. אנחנו לא ניתן לך לעבוד את זה לבד."
"אני אוהבת אותך טסה. האופטימיות שלך מעלה חיוך על פניי," אני אומרת לה ויודעת שיהיה בסדר.
"כמה קרטונים אני צריכה להביא לדעתך?" אני שואלת את מייפל.
"אל תטרידי את הראש היפה שלך בעניין כל כך לא חשוב," היא עונה לי בזמן שהיא קוראת משהו בנייד שלה.
"מעניין אותי איך את יודעת כמה להביא?" אני לא בטוחה שהיא באמת הקשיבה לשאלה שלי.
"שכחת שחישובים זה הצד החזק שלי," היא אומרת ומניחה את הנייד בצד וכולה מרוכזת בי. "בואי נחשוב יחד. מה בדיוק את צריכה לארוז. בגדים, ספרים, את תכולת המטבח שלך. את הטלוויזיות לא אורזים בקרטון… הרהיטים אמרנו שנצלם וננסה למכור. עכשיו את רגועה?"
אני מביטה על השעון ורואה שלא נשאר לי הרבה זמן. אני מארגנת את התיק, נפרדת ממייפל ויוצאת להתחיל את יומי.
"יש לי מלא לספר לך," אומרת לי נטלי לפני השיעור.
אני מתחילה את השיעור. נטלי חייכנית וקשובה לכל מילה. השחצנות שהייתה חלק בלתי נפרד ממנה נעלמת לאט לאט. אין פלא שהיא הסולנית הראשית. היא מתאמנת ברצינות, משקיעה את כל כולה לדייק את מה שאני מבקשת.
אני שמה לב שכמה מהמורות נכנסות בשקט לעקוב אחרי השיעור שלי, ניקה ביניהן, היא מביטה בי בחשש, מנסה לראות מה אני מרגישה כלפיה.
כאשר אנחנו יוצאות להפסקה אני ממהרת אליה. "אל תכעסי שלא באתי הבוקר. עוברים עליי דברים שלא קשורים לאבא ואלייך. אני אשמח לבוא בקרוב לאכול איתכם," אני אומרת לה.
*
אין לי מושג מה אבא סיפר לה, למרות שברור לי שהוא סיפר לה שהוא פרוד ועדיין לא סיים את תהליך הגירושים מאימא. ברור לי, כי אני מכירה את אבא שלי, וגם כי אני יודע שהוא רציני לגביה.
אני חושבת על זה שאני מקבלת את העובדה שהוא עם ניקה בשלווה. אני באמת רוצה שהוא יהיה מאושר, ולא פחות שגם אימא תהיה מאושרת. למרות מערכת היחסים המסובכת שלי איתה אני רוצה שתמצא את המקום הנכון עבורה. אני כבר לא חולמת על אבא, אמא וילדה כמשפחה.
אני חושבת שאת זה כבר הבנתי מזמן.
*
"תודה יסמין," היא אומרת לי, "המילים שלך מאד חשובות לי. היא רוצה לאמר עוד משהו אבל אני מחבקת אותה וממהרת לחזור לשיעור.
"הכנתי לכן קטע מוסיקלי בנות. אני רוצה שתתנסו בצלילים לפני שאנחנו לומדות את צעדי הריקוד. אני מבקשת שלא תנסנה ליישם את מה שלמדתן, אלא פשוט תתמסרנה לצללים.
Waltz of Roses ~ Eugen Doga
אני מפעילה את המוסיקה ומרגישה את הצלילים בוערים לי במחזור הדם. אני כל כך רוצה להתחיל לרקוד וקשה לי להתאפק. אני עוצמת עיניים וחולמת שאני רוקדת. 'עכשיו זה הזמן שלהן ללמוד,' אני מזכירה לעצמי.
"אפשר שוב?" הן מבקשות ממני כאשר המוסיקה מסתיימת. אני מחייכת לעצמי. כך בדיוק אני מרגישה. אני מעלה אותה שוב והפעם מבקשת שהקטע ינוגן בלופ חוזר.
אני רואה כל אחת מהן שקועה בעולמה. מתנסה בתנועות משלה. אני עוברת ביניהן ומעודדת אותן. נטלי מקסימה אותי בתנועותיה, באופן שהיא משתדלת להתחבר לצלילים. זה ייקח עוד זמן. היא רגילה לטכניקה מוכתבת מראש, שאותה היא משננת להפליא, אבל אני יודעת שהיא תהיה בסדר.
אחרי מספר פעמים שהמוסיקה מתחילה מחדש אני כבר לא יכולה לעצור בעצמי ומתמסרת לצליליה. אני מרחפת על הריצפה, כאילו זה מקומי מאז ומעולם. אני מרוכזת בעצמי ולוקח לי זמן להבחין בכך שהרקדניות פינו את רחבת החדר עבורי ואני רוקדת לבד.
אני רואה שהן עוקבות בשקיקה אחרי כל צעד שלי ומנסות ללמוד אותו.
כאשר אני מרגישה שהגוף שלי שוב נרגע, אני מפסיקה לרקוד וזוכה למחיאות כפיים סוערות שמפתיעות אותי. מה שמפתיע אותי עוד יותר שגם המורות מצטרפות לתשואות.
אני קדה קידה. כמובן שאני לא מראה להם כמה אני מתרגשת. לו ידעו כמה זילזלה אימי באהבתי לריקוד וכמה אני זקוקה לתשואות האלה.
"את לא משאירה לנו ברירה אלא לתת לך גם היום את האולם לחזרה על הבמה," אומרת לי המנהלת מיס מרקו .
"כרצונך," אני עונה לה בקול יציב.
"עכשיו תורנו," אומרת לי נטלי, "תלמדי אותנו את הצעדים?"
בהחלטה של רגע אני עונה להן להפתעתן בשלילה. "אחרי שצפיתן בי, תנסנה שוב."
אני הולכת לצד ונעמדת ליד המורות. מין צעד סימלי שאני שייכת לקבוצה שלהן כעת.
אני בהחלט רואה שינוי אצל הרקדניות, אם כי הן עדיין לא היכן שאני רוצה שתהיינה.
"תצטרפי אלינו לחדר המורים," מבקשת מיס מרקו, "עדיין לא ברכנו אותך על הצטרפותך לצוות המורים."
"כבר נגמר?" רוטנות התלמידות כאשר אני מפסיקה את המוסיקה אחרי כמה דקות.
"נגמר?" אני עונה להן, "עוד לא התחלנו." למרות שזה רק היום השני שלי, אני מרגישה שאני בכיוון הנכון.
נטלי רוצה לדבר איתי. "אני מצטערת," אני עונה לה, "יש לי ישיבה בחדר המורים. נדבר בצהריים?"
"אני מקווה שלא אהיה פה," היא אומרת ומחניקה חיוך.
"למה את מתכוונת?" אני מכווצת את מצחי בניסיון להבין.
"זה בדיוק מה שרציתי לספר לך. היכרתי מישהו. נראה לי שזה רציני," היא אומרת לי.
"איזה יופי! אני מאושרת בשבילך. את זה אני באמת רוצה לשמוע," אני אומרת וממהרת לצאת מחדר החזרות לחדר ההלבשה.
אני באמת שמחה בשבילה. היא נראית קורנת מאושר. שוב אני חושבת על סקוט שאוחז בליבי. אני בודקת את הנייד שלי אבל אין הודעה ממנו.
'כל כך מהר התייאשת?' אני מרגישה שהדמעות חונקות את גרוני.
'תהיי חזקה,' אני מדברת את עצמי, אבל מרגישה שעוד רגע אני נשברת.
*
אתמול הוא שלח לי הודעה בשמו הגלוי. אני לא זוכרת אם עשה זאת לפני כן. אני יודעת שאני כל כך רוצה לראות מה יש עליו ברשת, אבל הבטחתי לעצמי שלא אעשה זאת ואני חייבת לעמוד בהבטחה שלי לעצמי.
'אם יקרה משהו בינינו אני אתן לו לספר לי בעצמו,' אני חושבת.
כאילו מישהו קרא את מחשבותיי. אני מקבלת התראה עם סמל מוכר, רק שהפעם נוספו לו המילים לחוף האוקיינוס.
אני באמצע יום עבודה והמורות מחכות לי בחדר המורים. אני סוגרת את החלון.
אני ממהרת לחדר המורים. המורות עומדות ומפטפטות, חלקן אוחזות כוסות מיץ בידיהן, וחלקן אוחזות בידיהן צלחת מלאה בפירות חתוכים.
אני עומדת בפתחו של החדר ופתאום אני קולטת שאני באמת חלק מהן. הן עסוקות בשלהן ואני ממתינה שתתפננה.
ניקה מבחינה בי ראשונה וניגשת אליי. "את לא מבינה מה אומרים עלייך. לא הייתה לנו אחת כמוך. המקצועיות שאת משדרת כשאת מעבירה שיעור… שמת לב איך כולן מקשיבות לך ומתחרות על תשומת לבך? ונטלי, את ממש קוסמת מה שעשית איתה. אני כל כך גאה בך. את בוודאי כבר מנחשת ששלחתי לפרופסור תמונות מהשיעור. אני מקווה שזה בסדר."
"ברור, כי את ממש אובייקטיבית," אני צוחקת.
"את יכולה לראות את התמונות. הן באתר של המרכז. אני לא אתפלא אם יהיו לנו פניות להצטרף לשיעורים שלך," אומרת ניקה.
"את יודעת שאף פעם לא למדתי לרקוד בצורה מסודרת." אני מרגישה שהמצב הזה גדול עליי. "הכנתי עשרה מערכי שיעור, אבל אני לא יודעת כמה אוכל להמשיך ברגע שהן תלמדנה."
"אני למדתי הוראת הריקוד עם מורות רוסיות מאד קשוחות. יש לי עשרות מערכי שיעור מימי האקדמיה. בואי אגלה לך סוד. אולי בשבועות הראשונים עוד השתמשתי בהם. את תלמדי תוך כדי מה נכון ומה לא. יש לך את הכישרון ללמד וזה משהו שלא לומדים בשום אקדמיה," היא מנסה להרגיע אותי.
"אני חושבת שאת נותנת לי יותר קרדיט ממה שמגיע לי." אני מרגישה שאני חייבת לדבר איתה בכנות.
"אני יודעת שאימך לא עודדה אותך לרקוד, שלא לומר שלא תמכה בך. מכאן חוסר הבטחון שלך. אני אומרת לך, ולא בגלל שאני מאוהבת באביך, אלא בגלל שיש לי שנים רבות של ניסיון. את תהיי בסדר.
את לא יודעת להעריך את התגובות של הרקדניות אלייך. ובכלל, מתי מורות נכנסות לשיעור של מורה אחרת? אולי באמת את צריכה לצפות בכיתה אחרת כדי להבין מי את ומה את שווה. ועכשיו בואי תצטרפי לכולן, הן רוצות לברך אותך."
אני מודה בנימוס לכל אחת על המילים החמות שלה, אבל הראש שלי במקום אחר. בהודעה שנשלחה לי שאינני יודעת מה כתוב בה. ויותר מזה, האם אוכל לדעת מי ישתתף במשחק לחוף האוקיינוס.
