יסמין
כאשר מרלין מגישה לי את זר הפרחים אני מתרגשת. "תודה!" אני אומרת ומחבקת אותה.
"אני רק השליחה," היא אומרת, "העברת שיעור ולכן השליח מסר לי אותו."
אני מוציאה את הכרטיס מהמעטפה הקטנה המצורפת לזר וחיוך גדול על פניי.
'הייתי צריכה לדעת,' אני ממלמלת, ' פרחים לבנים הם..'
"הם מה?" שואלת מרלין בסקרנות.
"הם מאד יפים," אני אומרת ולא נותנת לחיוך לרדת מעל פניי.
"סיימתי להיום. זה היה בהחלט יום ארוך, לא הייתי מוכנה לזה," אני אומרת לה וממהרת לצאת מהמרכז.
רק כאשר אני ליד הרכב אני משחררת אנחה. אני מתלבטת מה לעשות עם הזר. אני שוקלת לזרוק אותו לפח שממוקם בקצה מגרש החניה, אבל חושבת על כך שמישהו יכול לראות את זה ועדיף שאפטר ממנו הרחק מעיני כולם.
אני מניחה אותו במושב האחורי לצד התיק שלי, ומורידה את הגומיה שאוספת את שיערי. אני מותחת את הצוואר ואת זרועותיי ורק אז ניגשת לפתוח את הדלת על מנת להיכנס לרכב.
מתוך הרגל אני מעיפה מבט למראה ורואה מרצדס כסופה. אני לא צריכה לנחש בקשר לזהותו של בעל הרכב. כיוון שסקוט נשען עליו ומבטו מופנה לעברי.
אני כל כך מתגעגעת אליו. כמה הייתי רוצה לרוץ אליו ולהעטף בחיבוק שלו.
אני נשארת נטועה על מקומי והוא מתחיל ללכת לעברי. אני רוצה לברוח אבל יודעת שזה לא יפתור כלום. המילים בינינו צריכות להאמר.
"התלבטתי מה לכתוב לך," הוא אומר לי בגילוי לב, "ראיתי את תמונותייך שצולמו בשיעור הראשון שהעברת. את נראית כל כך מאושרת. אני מאד שמח בשבילך.
חשבתי לברך אותך בהצלחה, אבל הבנתי שיותר חשוב שאבקש ממך שתסלחי לי. לא הייתי צריך לעזוב באותו לילה, גם אם ביקשת."
"לא שיקרתי כשאמרתי שעליי למכור את הדירה. לשמחתי היא נמכרה. אני חייבת ללכת להתחיל לארוז," אני עונה לו. אני יודעת שאם אתייחס לדבריו אשבר.
"תני לי לעזור לך," הוא מבקש. אני לא מעזה להישיר מבט.
'תהיי חזקה,' אני משננת בזמן שהוא מדבר.
"תודה על הפרחים," אני אומרת וממהרת להיכנס לרכב.
הוא לא עוצר בעדי. הוא מבין שבמערכה הזאת הוא הפסיד. אני רק מתפללת בליבי שהוא לא יפסיק להילחם עליי.
אני מתחברת לדיבורית, שמה מיקס של שירים ומתניעה את הרכב.
אני חוזרת לבניין מגוריי, לדירה שעוד מעט לא תהיה שלי. האם אני עצובה? אני לא שמחה אבל גם לא עצובה. אני יודעת שעשיתי את המעשה הנכון.
אני מסתכלת סביבי ולא יודעת במה להתחיל. אני יודעת שמי שיכולה לאפס אותי כעת זאת מייפל.
יסמין דהרמה: מכרתי את הדירה.
מה אני עושה עכשיו?
התשובה מגיעה מייד.
מייפל וייאטסטון: אני במלון וחייבת לעבוד.
תארזי תיק עם בגדים לכמה ימים ותגיעי.
יסמין דהרמה: ומה יהיה על האריזה?
מייפל וייאטסטון: בואי לכאן ונדבר.
אני אתארגן מחר לעזור לך.
את יודעת שאני טובה באריזות.
יסמין דהרמה: אני מגיעה.
אני מוציאה תיק גדול, אורזת בגדים לכמה ימים, ולא שוכחת לקחת גם בגדי בלט להחלפה. אני ניגשת לארוז תיק עם כלי רחצה וניזכרת שהשארתי את התיק ברכב וגם…את זר הפרחים. זה לא קורה לי בדרך כלל ורק מראה כמה אני לא מרוכזת.
אני יורדת לחניה ונוסעת לבית המלון. המחשבות מתפזרות לכל עבר ואני נוסעת בלי לשים לב לדרך. כשאני מגיעה אני מתפלאת שהשוער מברך אותי בשמי.
"מיס וייאטסטון מחכה לך," הוא אומר ומגיש לי את תו החניה עליו רשום מספר החניה שלך. תעברי בקבלה כדי לקחת את המפתח של החדר."
זאת מייפל. היא חושבת על הכל. כמה טוב שיש לי אותה בחיי.
אני מחנה את הרכב, לוקחת את המפתח מהקבלה ועולה לחדר של מייפל.
"הזמנתי לנו סושי," אומרת מייפל כשאני נכנסת לחדר. "בואי אראה לך את החדר שלך."
היא מבחינה בזר הפרחים. "ממי זה?" היא שואלת.
"אולי זה בשבילך?" אני מתגרה בה.
"זה לא. ממי זה?" היא שואלת שוב.
"ולמה את חושבת שלא?" אני ממשיכה לשחק איתה. אני מכירה את מייפל כל כך טוב ויודעת שהיא לא תעלב.
"כי את מכירה אותי ולא הייתי קונה לי פרחים לבנים. לעומת זאת מי שקנה לך אותם ידע לקלוע לטעמך. מה שמזכיר לי שדבר ראשון אנחנו לוקחות מהדירה את העציצים שלך," היא אומרת לי להפתעתי.
"למה דווקא אותם? את חושבת שהם הדבר היקר ביותר שלי?" אני שואלת, מנסה להבין למה אמרה זאת.
"אם היית רואה את הגן הקסום בדירה שלי, או אם לדייק את בית הקברות לצמחים במרפסת שלי, היית מבינה," היא אומרת בעצב.
"בן זונה," אני מסננת, "הוא יודע כמה טיפחת את המרפסת הפורחת שלך."
"הוא כל כך 'אהב' אותי שחיפש כל דרך לפגוע בי. זה עצוב שאת מגלה את פרצופו האמיתי של אדם שחלקת איתו את חייך רק אחרי שאתם כבר לא יחד," היא אומרת לי. אני מביטה על פניה. אין בהם טיפת עצב.
"עכשיו אני כבר יכולה לדעת ממי הזר היפיפיה הזה?" היא שואלת.
"מסקוט. הוא שלח לי את הזר למרכז לאומנויות וגם חיכה במגרש החניה בסיומו של היום. הוא ביקש סליחה, אמר שהוא לא היה צריך להקשיב לי, ושהוא מצטער שלא נשאר באותו לילה.
אני כל כך מאוהבת בו, אבל לא אתמסר לו בקלות. אם אני חשובה לו הוא יצטרך להילחם עליי. אם אי פעם יקרה משהו בינינו זה יהיה כאשר אהיה ממש בטוחה שהפעם זה רציני."
אני נכנסת לחדר לפרוק את התיק שלי. כבר ברור לי שלא אחזור יותר לישון בדירה אלא רק לארוז את חפציי.
כשאני חוזרת לסלון אני רואה על השולחן את מגשי הסושי ודלי קטן ובו זר הפרחים שלי.
"אני צריכה להתחיל לערוך רשימות לגבי האריזה," אני אומרת תוך כדי אכילה.
"את צריכה לשטוף את המוח שלך. הדבר היחיד שמותר לך כעת זה לכתוב מערכי שיעור אם את מלמדת מחר בבוקר," אומרת לי מייפל, "דיבורים על האריזות אסורים בהחלט."
"אנחנו ממשיכות לאכול בשתיקה. "יש לך סנטימנטים לרהיטים שלך?" שואלת פתאום מייפל משום מקום.
"ממש לא," אני עונה.
"אם כך מחר נצלם אותם ונעלה לרשת. תשלחי גם לסוכן שלך הודעה שישאל את הקונה האם הוא מעוניין במשהו מהרהיטים," היא ממשיכה לשתף אותי במחשבות שלה.
אמנם היא אמרה לי לא לחשוב על כך אבל מסתבר שהיא לא הפסיקה לתכנן בעצמה.
"תמיד צוחקים עליי שיש לי ראש של מדענית," אני אומרת למייפל, "ברגע זה אני מודה על כך שלך יש חשיבה של מהנדסת."
"אדריכלית, אם לא איכפת לך," היא עונה לי בשיא הרצינות.
עם סיום הארוחה אנחנו מביאות לסלון את המחשבים שלנו ויושבות לעבוד זו לצידה של זו. אני נזכרת בימים בהם חלקנו דירה יחד כסטודנטיות. הקשר העמוק שנוצר בינינו אז רק התחזק עם הזמן.
לקראת עשר אנחנו פורשות כל אחת לחדר שלה. אני מתקלחת ומתכוונת ללכת לישון, לא לפני שאני מכוונת את השעון שיעיר אותי בבוקר.
אני מתקשרת לאבא לאחל לו לילה טוב. אני לא אומרת מילה לגבי מכירת הדירה. החלטתי לאמר לו רק כאשר הכסף יופקד בחשבוני.
"רציתי לאחל לך לילה טוב. אני ישנה היום אצל מייפל במלון," אני אומרת לו ומוסיפה מייד, "אני עייפה מהיום הארוך הזה. עד עכשיו היכנתי מערכי שיעור ובחרתי מוסיקה."
"תשני טוב ילדה שלי. לילה טוב גם מניקה," הוא אומר ומשתתק.
"כייף לי לשמוע," אני אומרת לו. אני יודעת שהוא זקוק לאישור שלי לסיפור האהבה שלו.
"ניקה שואלת האם קיבלת מייל בקשר למערכת השיעורים שלך," הוא אומר.
"עדיין לא," אני עונה, "אבל אני מוכנה לקראת כל סדר שיקבע לי."
"אני מניח שעדיין לא חיברו אותך למערכת. ניקה כבר שולחת לך את המידע," הוא אומר ואני רואה הודעה שאכן ההודעה נשלחה.
"אתה ישן בבית או אצלה?" אני שואלת.
"אצלה," הוא עונה לי וניכר שהוא חושש מתגובתי.
"אם כך נדבר מחר," אני עונה.
"שום דבר לא השתנה בינינו ילדה שלי. מה רצית לאמר?" הוא שואל בדאגה.
"חשבתי שנאכל ארוחת בוקר יחד. השעור הראשון שלי הוא לקראת צהריים, אבל אני לא רוצה להפריע," אני אומרת.
"אם כך אצא מפה מוקדם וניפגש. אלא אם כן תסכימי לבוא לכאן," הוא אומר, "ניקה אומרת שתשמח."
"נדבר בבוקר," אני לא רוצה להחליט כעת, "לילה טוב אבא אני אוהבת אותך ושמחה שאתה איתה."
אני נכנסת למיטה, מתעטפת בשמיכה ועוצמת עיניים כאשר אני שומעת התראה על הודעה נכנסת. אני מתלבטת אם לענות. אין לי רצון לדבר עכשיו עם אבא על מחר.
*
סקוט וינסטון: לילה טוב ילדה יפה.
חלומות מתוקים.
מתגעגע,
סקוט
*
'למה אתה עושה לי את זה?'
אני בטוחה שלא אוכל להרדם אבל העייפות מכריעה אותי ואני נרדמת.
סקוט מופיע לי מייד בחלום, נשכב לידי ומחבק אותי. כמה מתוק החלום בדיוק כפי שאיחל לי.
נטלי
אני מרחפת מאושר. החזרה שהייתה עם יסמין באולם הגדול על הבמה הייתה חלומית. אני לא זוכרת מתי, אם בכלל חייכתי מבפנים בזמן שרקדתי.
אני מקשיבה לצלילים מתוכי. אני יודעת שיש לי עוד דרך ארוכה לעבור עד שאחיה אותם כמוה. אין ספק שיש לה השפעה עצומה על כולם.
אני מתפלאת שהמורות עולות על הבמה ומתרגלות איתנו.
יסמין עוברת בצעדי ריקוד בינינו, מקדישה תשומת לב לכל אחת מהתלמידות, מעודדת, מחמיאה, מוחאת לנו כפיים.
אני מרגישה התעלות רוחנית כמו בהופעה כאשר נשמעות מחיאות הכפיים מהאולם.
אני הולכת להחליף בגדים ומפעילה שוב את הנייד.
מחכה לשמוע ממך. ניל
את ההודעה הוא שלח לפני שעה למרות שאמרתי שאסיים בסביבות שמונה. 'מישהו באמת רוצה לפגוש אותי. מעניין לאיפה ירצה לקחת אותי.'
*
כשנפגשנו לארוחת צהריים חטופה הערכתי מאד שהוא לא האיץ בענינים. לא ניסה לשלוח ידיים, לא שאל שאלות פולשניות, ולא נישק אותי כשנפרדנו.
לא הייתי בטוחה מה הוא מרגיש. האם הוא מאוכזב ממי שפגש, למרות שאמר שאני הרבה יותר יפה במציאות. אבל יופי הוא לא הכל. אני רוצה מישהו שיראה מי אני, שירפא לי את הצלקות שנחרטו בי.
אני כל כך מאושרת שהוא השאיר לי הודעה, ולא רק, אלא לא ברגע האחרון, מה שמראה שהוא באמת רוצה להיפגש איתי.
*
אני בדרך החוצה. נטלי
אך כך נפגש. ניל
אני מופתעת מהתשובה הסתמית שלו. מה זאת אומרת נפגש? איפה בדיוק?
"הנה את?" אני שומעת את קולו כשהוא מתקרב אליו ומחבק אותי, "התגעגעתי."
אני מציצה עליו ומייד מסיטה את ראשי. יש לו השפעה ממש גדולה עליי.
"את נבוכה מהמילים שלי?" הוא שואל בחיוך ונושך את שפתיו. "הזמן שבילינו יחד היום היה אמנם קצר אבל הרגיש לי כל כך בנוח להיות איתך. הרגשתי שאני לא צריך להרשים אותך, אלא פשוט להיות אני. אני מת לנשק אותך."
אני מחניקה חיוך. "בדיוק חשבתי כמה העניינים התנהלו בינינו ברוגע, לא ניסית לבדוק גבולות. האם עכשיו שירד הלילה אני צריכה לצפות לניל אחר?"
"ממש לא. מאז שנפרדנו אני לא מפסיק לחשוב עלייך. הקסמת אותי. הבנתי מה את אומרת ואשלוט בעצמי." הוא נשמע מאד מאופק.
"אני לא רגילה שגבר מדבר איתי על רגשות. תמיד זה רק נסיון לכבוש את גופי. אני יודעת שאתה לא כזה. כלומר שזה לא הדבר הראשון שמעסיק אותך כעת. אז בוא נאמר שאם תנשק אותי אני לא אתנגד," אני עונה לו.
הוא אוחז בסנטרי ומקרב את שפתיו לשלי. הוא נושק לי ברפרוף. "ככה?" הוא מרים גבה.
"ניל! אתה מסוגל ליותר," אני מתגרה בו.
"בהחלט. השאלה למה את מסוגלת," הוא עונה לי.
"כפי שאמרתי לך אחרי אימון חשוב מאד לאכול. תבוא איתי לאכול?" אני שואלת.
"את הרקדנית הראשונה שאני איתה במערכת יחסים,. את צריכה ללמד אותי מה רקדניות אוכלות. יצאתי תקופה עם דוגמנית. בתקופה הזאת חסכתי כסף לבית. היא אכלה כל ארוחה כמה עלי חסה וזהו," היא מביטה בו ומחכה שימשיך, "את יודעת שאני צוחק. כלומר לא לגבי זה שהיא כמעט אכלה אלא בקשר לכל השאר."
"אז מכיוון שאיתה חסכת כסף לבית אז אני מניחה שתוכל להרשות לעצמך להזמין אותי לדג וירקות מבושלים. ובכל זאת אני רוצה לאמר לך שאני יכולה לשלם בעצמי, רק אשמח אם תצטרף אליי."
"אני רואה שאת משתמשת בבדיחות המפגרות שלי. בכל מקרה אני מבקש שיהיה מסוכם בינינו, כי אני שונא להתווכח על זה, כשאנחנו אוכלים יחד, ואני מקווה שזה יהיה תמיד, אני משלם."
"אני לא רוצה להשמע לך שחצנית, אבל המשכורת שלי גבוהה. אני לא יודעת כמה מרוויח מורה, אבל אני לא רוצה שתשלם עליי כל פעם."
"ילדה מתוקה, את רואה את הג'יפ הלבן שחונה שם בשורה האחרונה? אותו לא קניתי ממשכורת של מורה. עוד אספר לך את סיפור חיי. אני עוסק בהוראה מתוך שליחות, לא כי אני מחפש להתפרנס ממנה."
"סעי אלייך הביתה ואני אאסוף אותך משם. אני מזמין לנו מקומות אצל אלברט על שפת ההדסון," הוא אומר.
אני מרגישה זיעה קרה במורד גבי. 'אולי הייתי פזיזה מדיי, נסחפתי אחרי המילים היפות שלו?'
"אתה יודע איפה אני גרה?" אני שואלת משווה לקולי פליאה. אין לי כוונה שירגיש שאני מפחדת.
"לא טיפשונת, אני אסע אחרייך וכך אדע," הוא אומר. הוא מוציא את רישיון הנהיגה שלו, ומצלם אותו ושולח לי. "זה אני," הוא אומר, "אני אבין אם את חוששת. אולי אני שוב מתקדם מהר מידי לטעמך."
"נתראה אצלי," אני אומרת ונכנסת לרכב שלי, "חכה לי בכניסה לבניין. אני צריכה כמה דקות להתארגן."
אני נוסעת הבייתה וכל הזמן מתרוצצות המחשבות במוחי איך אני בודקת האם הוא באמת מי שהוא אומר. לבסוף אני מחליטה לבדוק במדורי הרכילות.
"סירי מה כתוב במדורי הרכילות על ניל מונטגומרי," אני מכתיבה לנייד שלי שאלה.
"ניל מונטגומרי, בן עשרים ושמונה, נצר למשפחת מונטגומרי הידועה, שבין בניה נמנים הסנטור מונטגומרי, השופט מונטגומרי.
מצבו המשפחתי – רווק.
מערכת יחסים אחרונה- היה במערכת יחסים קצרה עם דוגמנית של ויקטוריה סיקריט. מערכת היחסים הסתיימה, מצטטת 'בשל חוסר התאמה.'
קריירה- מאז שמכר את הסטארט אפ שלו הוא עובד כמורה למדעים בית ספר תיכון.
אני נושמת לרווחה. בזמן שאני מחליפה בגדים אני מסתכלת שוב על רישיון הנהיגה.
כתובת המגורים שלו משאירה אותי פעורת פה. הוא גר במגדל הדירות היוקרתי בלו ספייר.
אני מרגישה הרבה יותר טוב כעת כשאני יודעת שהוא באמת מי שהוא אמר שהוא. אני ממהרת לעלות לדירה, מחליפה את בגדיי ויורדת במהירות חזרה. אני לא רוצה שניל יחשוב שהתחרטתי.
הוא מקבל את פניי בחיוך. "את נראית נפלא," הוא מחמיא לי ואנחנו יוצאים לכיוון המסעדה.
אני מרגישה שעייפות גדולה נופלת עליי. החזרות האינטסנסיביות והפחד שתקף אותי אחראים לה, ובכל זאת אני לא מוותרת.
"תסלח לי אם אני מפהקת. אני עייפה, זה לא בגלל שאני משתעממת איתך," אני אומרת ומניחה את ראשי על כתפו.
"אנחנו לא חייבים ללכת," הוא אומר, "אני אבין את את רוצה ללכת לישון."
"אני רוצה מאד לישון," אני עונה לו, "אבל יותר מזה אני רוצה להיות איתך."
