פרופסור דהרמה
ניקה גרה ברחוב צדדי בבניין בן חמש קומות, כשהחניה היא בחצר האחורית.
היא אמנם אמרה לי שהיא גרה בדירה מספר אחת אבל משום מה לא חשבתי שהדירה נמצאת בקומה קרקע. כיוון שאת הדקות האחרונות ביליתי בשיחה איתה בה הסבירה לי איך להיכנס לחניה והיכן להחנות, היא יודעת שאני כאן ויוצאת לקראתי.
היא מביטה בי בביישנות. מתקרבת אליי לאט ומניחה את ראשה על החזה שלי.
המגע שלה על גופי מרגש אותי. יש בה נשיות שמזמן לא זכיתי להרגיש. היא מיזוג של חתלתולה מפוחדת ונמרה מתפנקת.
אני לא חושב לרגע אוחז בסנטרה, מרים אותו לעברי ומנשק בלהט את שפתייה.
"אפילו בחלומות לא יכולתי לדמיין שכך זה יקרה," היא לוחשת לי, "אני מרחפת מאושר."
אני מביט על פניה היפות. יש בהן רוך שמזמין אותך לגעת בו.
"את מריחה כל כך טוב," אני אומר לה.
"התבשמתי בשבילך," היא עונה לי.
"אני לא יכול למצוא מילים לאמר לך מה אני מרגיש. כבר הרבה זמן לא הרגשתי את החום הזה בתוכי. יש בך משהו שמרגיע אותי, והיום במיוחד אני זקוק לזה."
ניקה אוחזת בידי ומובילה אותי דרך שער קטן לתוך חצר קטנה ומטופחת. אני מביט סביבי בהתפעלות. זה הדבר האחרון שציפיתי לראות בבניין כזה.
"זאת פינת גן העדן הקטנה שלי," היא אומרת ומובילה אותי לתוך הדירה. ריחות של מבשם עדין עולים מתוך הדירה המוארת באור נרות.
*
ג'ניפר אהבה לפזר בבית קטורת ומיני בשמים, ולהניח נרות בכל פינה.
העניין הוא שהיא לא ידעה לשלב בין הריחות והפכה את החדרים למקום בלתי נסבל. ככל שהרבתה להעדר מהבית, גם כשהייתה בניו יורק, כך הוקל לי.
בזמנים שיצאה לנסיעות להודו נשמתי לרווחה.
היא גרמה לי לשנוא את הריחות ולסלוד מהנרות.
אני נמצא כעת ליד ניקה ונזכר כמה אהבתי את מפיצי הריח הנעימים ואת הנרות בבית הוריי, כמה הם מרגיעים אותי.
*
"תרגיש בבית," היא אומרת לי ופושטת מעליי את הז'קט. אחר כך פורמת ביד מיומנת את העניבה, לאחר שהיא משחררת אותה ומקילה עליי לנשום.
ובכל זאת יש משהו שמציק לי. המחשבה על כמה גברים היא הפשיטה כך עולה במוחי ומטרידה אותי. אני מתרחק ממנה מעט.
"משהו מציק לך," היא אומרת ותולה בי מבט, "מפריע לך שאני עוזרת לך להתיר את העניבה?"
"אני מודה שזה לא משהו שהייתי מצפה שיקרה," אני מתחמק.
"אני לא כזאת. אני לא נוהגת כך עם גברים. אני לא זוכרת מתי פעם אחרונה הייתה לי מערכת יחסים עם גבר.
היה לי אח שלימד אותי את קשר העניבה. הוא היה נכה ביד וביקש ממני לעזור לו. למרות שהיה נכה ביד הוא חזר לצבא ונהרג."
"איך זה שלאישה כמוך לא היה גבר זמן רב?" אני שואל.
"לא מצאתי גבר שהרעיד לי את הלב. הוא היה שבור זמן רב. הגבר שהייתי נשואה לו בגד בי. הוא התחתן איתי כי הייתי פרימה בלרינה בעלת שם עולמי והוא נהנה מהתהילה שלי. הבגידות לא אחרו לבוא כשראה איזה תשומת לב מורעפת עליי. כשגיליתי זאת שיחררתי אותו ממני שילך למאהבות שלו.
יום אחד ראיתי אותך כשבאת לקחת את יסמין," היא אומרת, מפסיקה לרגע את דיבורה ונושמת, "אני מאמינה שלא היית בא לפה אם היית נשוי."
"אני פרוד. הגט עוד לא חתום, אבל זה יקרה בקרוב. איש משנינו כבר לא באמת בנישואים האלה." אני לא רוצה שתוכל אי פעם לאמר שהיא לא ידעה.
"הגט הוא רק מסמך שמאשר פרידה. לעיתים הפרידה נעשית עוד הרבה לפני, לפעמים היא לא באמת מתרחשת למרות חתימת המסמכים." ברור לי שהיא מבקשת לדעת איפה אני עומד.
"כבר הרבה זמן אנחנו מנהלים חיים נפרדים. לא מעניין אותה מה קורה איתי. היא אפילו לא יודעת שאני הדיקן של הפקולטה למדעים. שלא לדבר על הלב שלי שאין בו שום רגש כלפיה.
חשבתי לשמור על המסגרת בשביל יסמין. לקח לי זמן להבין שהיא כבר מזמן לא רואה בנו משפחה. אני מאד קשור אליה. היא ילדה מדהימה."
"אתה לא מבין כמה היא הדהימה אותי. ילדה חצופה שאיננה רקדנית קלאסית, באה עם שיא הבטחון ללמד את הבלרינות שרוקדות מבוקר עד לילה, איך צריך באמת לרקוד.
אני מודה שלא האמנתי שמישהו נתן יד לניסוי הזה, עד שראיתי אותה רוקדת. היא יודעת לפרש את הצלילים, לתרגם אותם לתנועות באופן שמעטות מהבלרינות מסוגלות. היא מלאת רגש ורק מלחשוב על כך אני מתרגשת."
הדיבורים על יסמין שוב גורמים לי להיות נינוח.
"שנשב לאכול?" היא שואלת.
אני שם לב לשפת הגוף שלה. אמנם היא מדברת בהתלהבות, אבל היא מרוחקת.
אני אוחז בזרועה ועוצר ממנה ללכת לכיוון המטבח. אני מסובב אותה אליי. "תסתכלי עליי. אני רוצה שתדעי שבאתי לכאן לא כי אני מחפש הרפתקאה ללילה.
עבר עליי יום קשה. אני באתי לכאן כדי … כי אני רוצה להיות איתך.
אני מודה שלרגע הרגשתי לא נוח. הייתה לי הרגשה, ואני מבין שטעיתי, שאת מתכוונת להפשיט אותי מבגדיי כי את רוצה, או שאת חשבת שבאתי כדי לשכב איתך.
את אישה מאד מושכת ואני מקווה שהעניינים ביננו יתפתחו ונגיע גם לשם, אבל חשוב לי שתדעי שאני מחפש יותר."
היא שוב מחבקת אותי ומניחה את ראשה עליי. "אתה לא יודע כמה המילים שלך משמחות אותי."
היא מרימה עיניים ונועצת מבט ארוך על שפתיי. 'עדיף שלא,' היא ממלמלת לעצמה, "האוכל מתקרר."
אנחנו נכנסים למטבח. הוא גדול, מודרני ומאובזר, כל כך מנוגד לשולחן העץ הפשוט ועליו מפה מבד רקום.
אני מושך את אחד הכסאות ומתיישב עליו בזמן שהיא מניחה צלחת של תבשיל על השולחן וניגשת לכיריים למלא צלחת גם לעצמה.
"אני לא יכולה לזכור מתי ישבתי בערב ליד השולחן לא לבד," היא אומרת לי בקול שכמעט לא נשמע.
"זה יכול להיות כך כל ערב אם תבחרי בכך," אני עונה לה ונוגע קלות בידה.
היא נבוכה מהמילים שלי. היא לא יודעת כמה אני מופתע בעצמי שאמרתי אותן בטבעיות.
"את מבשלת נפלא," אני מחמיא לה. אני נהנה מכל מה שאני טועם. הטעמים כל כך שונים מהמטבח ההודי כביכול של פעמי בומביי.
"אתה מתכוון לזה?" היא שואלת נבוכה, "הרבה זמן לא בישלתי."
אני קם מכיסאי, ניגש אליה ומושיט לה יד שתקום. אני פושט מעליה את הז'קט שהיא לובשת.
"עכשיו תסתכלי אליי," אני מבקש, "אני מרגיש איתך שונה מכל אישה שהיכרתי. אני לא מרגיש שאני צריך לעמוד לפנייך בתחפושת, לשחק תפקיד שמצופה ממני. אם לא הייתי מגיע מהעבודה אני מניח שגם הייתי לובש משהו פחות רישמי."
"אתה יודע כמה פעמים החלפתי בגדים עד שבחרתי במה שבחרתי?" היא צוחקת, "אני מודה לך שאתה גלוי לב איתי. מבטיחה לך שאקח זאת לתשומת ליבי אם נפגש שוב."
"יש לך ספק?" אני שואל, "כי אני עדיין כאן ולא נראה לי שאעזוב בקרוב."
יסמין
לשמחתי אני גרה בבנין מוגן כך שאין חשש שעתונאים יצליחו להגיע אליי.
אני מותשת נפשית, עייפה ורעבה. מייפל נמצאת בלונדון ואני יוצאת מדעתי שאני לא יכולה לדבר איתה מתי שאני רוצה.
אני מסתגרת בדירה ולא מתקשרת עם איש פרט לאבא שלי, וגם איתו אני לא מרבה לדבר כיוון שאני מודעת ללחץ הגדול שהוא נתון בו. הוא שיתף אותי בחקירה העצמאית שיזם.
אני מבינה שהוא חושד שקרה משהו הרבה יותר גדול ממה שאני יודעת. אני גם יודעת שזה הזמן לא לשאול אותו שאלות.
אני מביטה סביבי על הדירה שהתחלתי לעצב בעזרתה של מייפל.
*
"ישנם אנשים," אמרה לי מייפל, "שמייד עם היכנסם לדירה חדשה הם מעצבים את כולה. את יודעת שאני כמעט שלא מעצבת דירות, אבל בפעמים הבודדות שעשיתי זאת כך היה.
אני דווקא דוגלת בשיטה של כל פעם להקדיש את מלוא תשומת הלב לפינה אחת. כך אני עיצבתי את דירתי.
אני חושבת שכשאת נוהגת כך את מרוכזת יותר בפרטים והופכת אותה למקום מושלם שתתחברי אליו שנים רבות, ולא תרגישי תמיד צורך לשפר אותו."
"אם כך איפה נתחיל?" שאלתי אותו.
"זאת כבר בחירה שלך," היא ענתה לי בחיוך המסויים הזה שאני כל כך מכירה, וידעתי שהיא כבר בחרה, ולא רק, אלא שדימיון שלה כבר פועל.
*
אני כל כך מודה על כך שהקשבתי לה. אני מביטה סביבי ומתחילה להפרד מהדירה, אני שמחה שעדיין לא נקשרתי אליה, עדיין לא הרגשתי בה בית במלוא מובן המילה.
אני מתקשרת לאירלנד. "איך את?" היא שואלת מייד.
"מותשת," אני אומרת.
"רבע שעה אני אצלך," היא אומרת ולא נותנת לי שהות לסרב.
"שמעת את מה שאמר ראש ועדת החקירה?" היא שואלת מייד כשהיא נכנסת לדירתי רבע שעה אחרי בדיוק, וממשיכה מייד. "הוא ניקה אותך מכל חשד. אמר שמעולם לא היית חשודה."
היא מפסיקה את דיבורה ומביטה בי במבט מצומצם. "לא באמת התכוונת שאת פורשת, נכון?" היא שואלת.
"את לא מבינה. כל הנתונים שעבדתי עליהם כמה שנים נמחקו. יש נתונים שאין להם גיבוי. כלומר יש, אבל ברגע שנתונים אחרים עולים, וקרתה תקלה כמו שקרתה, כל הנתונים עלו אחד על השני. ייקח זמן לשחזר אותם כשאין לך את מחשב העל שעליו הם רשומים. הבן זונה הזה פגע בענן שלי!" אני אומרת, "ואת נשבעת לי שאת לא מצטטת אותי."
"הבאתי לנו נודלס," היא משנה נושא בחדות.
"לא בא לי לאכול," אני רוטנת.
"כיוון שחשבתי שזה מה שתעני הבאתי לנו קופסה גדולה של גלידה בכל מיני טעמים. עכשיו תסתכלי עליי בעיניים ותאמרי לי שאת מסרבת לגלידת קוקוס עם פתיתי שוקולד," היא אומרת לי ברצינות תהומית שגורמת לי לפרוץ בצחוק כמעט היסטרי. כמעט כי עדיין נותרו בי שרידי שליטה עצמית.
"אני עמוסה בעבודה," היא אומרת ואני רואה שדקה אחרי היא מתחרטת, "מה שרציתי בעצם לאמר שפיספסתי שיחה ממייפל. איך היא? אני מבינה שהיא לא הייתה מוכנה להשאר כל השבוע. אני דווקא חושבת שזה טוב שהיא התרחקה קצת מהעיר."
מתוך רביעיית החברות מייפל ואני הכי קרובות. ישנם דברים שאני יודעת שהיא מספרת רק לי. אני גם יודעת שאפילו לי היא לא מספרת הכל. אני כל כך מתגעגעת אליה. לכן כשאירלנד אומרת מה שאני אומרת אני מאופקת, למרות שהיא חברה טובה של שתינו.
"מייפל עושה מה שהיא הכי אוהבת ובזה היא מתעסקת. אז נכון שלא תכננה להישאר אבל היא נסחפה לעבודה ונשמעת מאושרת," אני עונה לה.
אירלנד שמרוכזת בגלידה לא קשובה לניסוח המילים שלי. "מעולה, אני שמחה בשבילה." היא מהנהנת בראשה לחזק את דבריה.
אנחנו נפרדות סמוך לחצות. אני נכנסת להתקלח וצונחת למיטה, ונסחפת ללילה מלא חלומות.
*
אני נמצאת בחושך המוחלט של החלל. שורות של קודי מחשב נורים לעברי.
סקוט עומד עם ידיו משולבות על חזהו ולועג לי. "נראה לך שאישה חסרת כל תעניין אותי?"
אימי יושבת על כיסא. "אז מה חשבת שאני אתן לאבא שלך לקנות לך דירה? תשכחי מזה. הכסף שלו שייך לי."
*
אני מתעוררת שטופת זיעה. השעה רק שתיים בלילה.
אני קמה, פושטת מעליי את החולצה ספוגת הזיעה, נכנסת שוב לשטוף את עצמי. הפעם זאת מקלחת ארוכה יותר.
אני נותנת למים לצנן את גופי, משפשפת ממנו את כל מה שדבק בי אתמול, ורק כשאני מרגישה שאני נקיה אני יוצאת.
אני בוחרת שמלת טריקו ארוכה ויורדת למטבח. הרעב תוקף אותי ואני שמחה כשאני ניזכרת בנודלס שאירלנד הביאה.
בזמן שהמנה מתחממת במיקרו אני ניגשת להביא את המחשב, מפעילה את הפלייליסט שלי ומתיישבת לתכנן מערך שיעור.
עכשיו כשאני פנויה כל היום אני מתכוונת לדבר עם ניקה בקשר לרצוני להשתלב בצוות ההוראה.
אני נזכרת באבא שאמר שהוא רוצה להיפגש איתה. אני יודעת שהיא מוצאת חן בעיניו, לא כי אמר, כי כך מרגיש לי מההתנהגות שלו. חיוך גדול עולה על פניי. אני כל כך רוצה לראות אותו מתעורר שוב לחיים.
'אני מקווה שנפגשת איתה בכל זאת,' אני מדברת אליו בליבי ומרגישה את ההתרגשות אוחזת בי. האושר שלו חשוב לי לא פחות משלי.
אני עושה הכל כדי לא לחשוב על סקוט אבל הוא שב ועולה במחשבותיי. למרות המילים שאמר לי אני מתגעגעת אליו וזקוקה לו יותר מתמיד.
סקוט
אני לא מסוגל לישון. יסמין חסרה לי בטירוף.
אני משאיר את הרשת החברתית פתוחה כל הזמן כדי לראות אם היא מפרסמת משהו.
כבר אחרי שלוש בבוקר כשהיא מפרסמת פוסט חדש.
אני מספיק לצלם את המסך לפני שהיא מוחקת אותו.
אני יודע שאני צריך להתרחק. אני נכנס להגדרות והופך את החשבון שלי ללא פעיל.
אני נכנס למקלחת, שוטף את עצמי במקלחת קרה בזריזות, משתדל להרחיק אותה ממחשבותיי. למחשבות עלייה יש השפעה מיידית על גופי וזה הדבר האחרון שאני רוצה כעת.
אני נכנס למיטה כמו שאני ונרדם.
צלצול של התראה בנייד מעיר אותי. אני פוקח עיניי ורואה שהחדר כבר מלא אור. מבט חטוף על השעון מראה לי שכבר רבע לשמונה בבוקר.
אני מתיישב וקורא את ההודעה.
דן סקיי – אני בבית הקפה בכניסה לפארק. מוזמן להצטרף לקפה ראשון של הבוקר.
מבט מהיר על עצמי מזכיר לי שנרדמתי ערום. אני נכנס להתרוקן, להתרענן ונכנס לחדר הארונות להתלבש. תוך כדי שאני בוחר בגדים אני מכתיב לנייד לשלוח הודעה לדן שאני מגיע תוך עשר דקות.
כאשר אני מתיישב מולו אני כבר בשיא הריכוז, ואין זכר למה שעבר עליי בלילה.
"היא מטריפה אותי," הוא אומר לי.
"מי?" אני שואל ומנסה להיזכר האם יש לו מישהי. זה בטח משהו שהייתי זוכר בהתחשב בעובדה שדן לא מפתח מערכות יחסים.
"מייפל," הוא עונה לי, "אז מתברר שהיא בכלל בלונדון."
"ומה היא עושה שם?" אני שואל וחושב מי זאת מייפל?
"מה זאת אומרת? היא עובדת," הוא עונה ומביט בי בפליאה.
"דן בוא נתחיל בהתחלה. נראה לי שמייפל חשובה לך . אחרת לא הייתי מנסה להבין מי זאת."
"יש לי מעצבת פנים חדשה," הוא עונה לי קצרות. אני בהחלט מרגיש שמשהו עובר עליו, אבל עדיין לא מצליח לקשור את הקצוות.
"נו, אז היא עובדת בלונדון," הוא עונה לי חסר סבלנות, כאילו הוא לא מבין איך אני לא מבין אותו.
"לא ידעתי שאתה עובד גם בלונדון," אני מנסה את מזלי, אולי אבין.
"גם אני לא. זאת היא שקיבלה את העבודה. היא תמיד זאת שבוחרת בעבודות. היא עיצבה את מיו מילאן ניו יורק ומסתבר שקיבלה לעצב את מיו מילאן לונדון."
"אהה… לא זאת ההיא שאחיך ג'ק אמר שאתה מאוהב בה?" אני מרגיש שסוף סוף פתרתי את החידה.
"עכשיו גם אתה?" הוא אומר לי ומסתכל עליי במבט לא מפוענח.
