יסמין
"אני מבקש להקדים ולאמר," אומר לי ראש הועדה שחוקרת את המקרה, "כפי שכבר אמרתי לך בפגישתנו הראשונה, ברור לי שאת לא חשודה בחבלה שנעשתה במחשבי המרכז למחקר."
"ועדיין אני דורשת את הזכות להוכיח את דבריי." אני עומדת זקופה מולו, ומדברת איתו בקול בוטח.
ברור לי שאני נלחמת על שמי, אבל לא פחות על שמו של אבי.
אני מוציאה את המחשב מתיקי ומחברת אותו למסך הגדול בחדר הישיבות.
"כיוון שאינני יכולה להרשות לעצמי שאף נתון לא יגובה, הוספתי למערכת גיבוי משלי שרושם את כל הפעילויות של המחשב המרכזי.
אינני יודעת מה ידוע לך, לכם, על האופן בו אני עובדת ולכן אסביר שאני לא שומרת את המידע רק לעצמי, למרות שהמחקר הוא שלי. אני חולקת את הנתונים עם חבריי החוקרים.
יש שיאמרו שאני נאיבית, לכן אני רוצה להסביר את עצמי.
אני מאמינה שדווקא כשאתה חולק את המידע שבידך אתה חשוף פחות ל'גניבות מידע,' דבר שלצערי קיים גם בקרב מדענים ברמה שלי.
מה שקרה כאן הוא הוכחה לכך."
"את רוצה לאמר לי שאת מאשימה את ד"ר סטאר בגניבת החומר שלך?" אומר לי בטון לא מרוצה ראש הועדה.
"לא סיימתי את דבריי," אני משתיקה אותו. כבר ברור לי שהוא לא ממעריציי הגדולים. או אולי זה שאבי נוכח באולם גורם לו להתייחס אליי בטון בוטה.
"מה שקרה הוא שמישהו, ואני אוכיח זאת, חדר למרחב שלי והתחיל להעביר ממנו נתונים למחשב שלו.
לא הייתי מעזה לסכן את התפקיד שלי, התואר שהשקעתי בו כל כך הרבה, ואת שמי, אם לא יכולתי להוכיח את דבריי.
אני מדענית, וכך פועל המוח שלי. כל דבר חייב להיות מוכח שחור על גבי לבן, אחרת ספק אם הוא קיים," אני עונה לו.
אני יודעת שזה מרתיח אותו. ילדה בת עשרים ושש מתנגחת עם פרופסור מכובד כמוהו, אבל אני עקשנית לא פחות ויודעת מה אני שווה.
יש לי נשק שאין הוא מודע אליו. אני מרגישה שאין לי מה להפסיד בגלל המצב בו אני נמצאת. איבדתי את הדירה שלי בגלל אימי, האישה שהייתה אמורה להגן עליי, שזה כואב הרבה יותר לו זה קרה בגללי.
יותר מזה, רסיסי ליבי השבור פוצעים אותי מבפנים. מה יותר גרוע מזה יכול כבר לקרות? שלא אעבוד יותר כמדענית?
"אם כך תראי לנו את הזליגה בין הניסוי שלך לזה של האחר," פונה אליי גבר אחר.
"אני לא רוצה להשמע חוצפנית, אבל אני מבקשת לדעת מי אתה," אני אומרת.
"ומה זה משנה. אני יושב פה בוועדת החקירה. זה כל מה שאת צריכה לדעת," הוא עונה לי בקור.
יש בו משהו מהפנט. העיניים היוקדות שלו, הישיבה של גבר עוצמתי שמודע היטב לכוחו, ועדיין אני מבחינה בסדקים במבט שהוא יורה כלפיי.
"כנראה שלא הסברתי את עצמי. אינני חוקרת אודותיך, אלא מנסה להבין מה הרקע שלך שאדע איך להסביר לך את מה שאני עומדת להציג בפניכם," אני עונה לו.
צדקתי. משהו מתרכך בו. "אני פרופסור טלמור מישראל. שמעת על המקום הזה?"
ברור לי שהוא לועג לי.
"ישראל, שבירתה בירת העולם ירושלים, היא מדינה קטנה שגובלת במדינות ערב, ושוכנת לחוף הים התיכון ממערב, ואילת מדרום. למרות שהיא מדינה קטנה פועלים בה בכירי המדענים בעולם," אני עונה לו, "אני מניחה שאתה מצוי היטב בתחום בו אנחנו עוסקים."
אני מריצה את הקלטת המחשב ובדקה החמישים ושמונה עוצרת ומעבירה אותה להילוך איטי.
אני מגדילה את המסך וראשי התיבות של שמי. י.ד. נראים בו בברור לאורך הגרף האדום.
עוד מעט יתחיל המחטף שיעביר את הנתונים שלי לגרף הצבוע בסגול כהה, וינטרל את הנסוי שלי.
עוברת עוד דקה בניסיון של המחשב לחזור למסלול שלי ללא הצלחה. כל פעם שהוא מנסה לחזור, יש משהו שמושך אותו חזרה.
זה השלב בו הבנתי שיש תקלה ורשמתי את ההערה.
י.ד. – יש זליגה מהניסוי שלי, מבקשת להתרחק.
ד"ר סטאר – תתרחקי את.
י.ד. – הניסוי שלי בעיצומו. שלך התחיל לפני דקות ספורות, אני מבקשת שתתן לי להמשיך. אני קרובה ליעד.
ד"ר סטאר – אני לא מקבל ממך הוראות.
י.ד. – אתה מסכן את כולנו. המחשב לא מסוגל לתפקד כך.
ד"ר סטאר – את עושה ממני צחוק?
י.ד. – אתה לא משאיר לי ברירה אלא להפסיק את הניסוי.
ד"ר סטאר – אל תאשימי אותי בכשלון שלך.
י.ד. – אתה מסכן את כולנו! תשחרר כבר אני לא יכולה לצאת.
ד"ר סטאר – אני לא דואג. איש לא יגע בנו. יש לנו אתאבאל'ה שלך שלך…שלך…שלךךךך…שלךךךךךךךךךךך
שורות של קודים רצות על המסך, מילים שאין ביניהן קשר, עד שהמסך הופך שחור.
"פרופסור טלמור, יסמין היא בתו של הדיקן פרופסור דהרמה. עכשיו אולי אתה מבין מדוע ניסה ד"ר סטאר להאשים את יסמין," אומר לו ראש הועדה, "רק שהוא לא ידע על הגיבוי הנוסף של המחשב וחשב שנאמין לו."
"זה נכון שיש גיבוי, אבל את נתוני הניסוי לא אוכל לשחזר כי השמירה בו היא לטווח של שבוע בלבד, ואני עובדת על הניסוי מיום שהתחלתי ללמוד לתואר שני.
הוא הצליח. הניסוי שלי אבד. גם כאשר יתוקן המחשב המרכזי אין לי על מה לעבוד. חלקי מידע שמסרתי נמצאים בשימוש של אחרים ואין לי כבר שליטה על זה.
יקח זמן להרכיב את המערכת מחדש. אני לא חושבת שאחכה עד שזה יקרה. אני מבקשת לפרוש.
אני אשקול את צעדיי. אולי עדיף שאענה להצעה לעבוד כמרצה."
דממה משתררת בחדר.
"יש לך עוד שאלות אליה?" שואל אבא.
"זה ברור לנו לגמרי מה קרה פה פרופסור דהרמה. המחשבה שהוא חשב לנצל את עובדת היותך דיקן הפקולטה כדי להציל את עורו אומרת הרבה עליו ורק מוסיפה נקודות לרעתו.
ברור לנו לחלוטין כיצד עלינו לנהוג איתו כעת.
לגבייך יסמין, לצערי אין ביכולתי לתת מענה למחקר שלך. תחנת המחקר תהיה סגורה עד להודעה חדשה. אני מקווה מאד שתרצי להצטרף שוב לצוות החוקרים כאשר נתארגן מחדש. חוות הדעת התקופתיות שלך מראות שאת חוקרת מבריקה ואצטער מאד אם לא תמשיכי איתנו.
אני יודע שהוצעה לך משרה כמרצה, משרה שהוצעה לך בשל כישורייך ולא בגלל היותך בתו של הדיקן, ואני בטוח שהם יקבלו אותך בזרועות פתוחות."
פרופסור דהרמה
"אני חוזר למשרד," אני אומר ליסמין לפני שאנחנו עוזבים את הבניין, "משהו בפנים אומרים לי שהמעשה שקרה היה מכוון."
"אני מצטערת שלא יצא לך להיפגש עם ניקה. היא אישה מדהימה בעיניי," אומרת יסמין מה שמזכיר לי שעליי להתקשר אליה.
אני נפרד מיסמין וחומק בדלת האחורית לרכב שלי. רק כשאני מתחיל לנסוע אני מתקשר אליה.
"סיימנו את הפגישה," אני אומר לה, "אני באמת מצטער שלא יצא לנו להיפגש."
"אין לי הרבה חיים מחוץ למרכז לאומנויות. אשמח להיפגש איתך בכל שעה," היא אומרת לי.
"אני חייב לחזור לפגישה במשרד, אם תהיי פנויה אחר כך אולי נפגש לארוחת ערב מאוחרת," אני אומר לה. אני בהחלט זקוק הלילה לחברה.
"אני אהיה פנויה. תודיע לי מתי. אל תשכח שאני כבר לא צריכה להתלבט מה ללבוש, כי כבר בחרתי," היא עונה לי וגורמת לי לצחוק.
"אני מניח שיקח לי שעה וחצי. זה מאוחר מידי?" אני שואל בתקווה שתאמר שלא.
"כיוון שחשבתי שנצא לא הכנתי כלום. אני גרה לבד והמקרר שלי די ריק. אני אשמח אם תודיע לי חצי שעה לפני ואזמין לנו משהו. מה דעתך?" היא שואלת.
אני שומע את האיפוק בדיבורה. אני כל כך רוצה לאמר לה שתשתחרר. שאני רוצה באמת להיפגש איתה.
"נשמע נפלא. אני מבטיח להודיע לך," אני אומר לה.
"אז נתראה," היא אומרת ואני מרגיש שהיא מחייכת.
אני חוזר למציאות. למרות שברור היה לועדה שליסמין אין חלק במה שקרה, אני עדיין מוטרד ממה שקרה.
אני שולח הודעה לראש המחלקה למחשבים באוניברסיטה ומבקש להיפגש איתו.
"כבר מגיע," הוא כותב לי קצרות בלי לשאול מדוע אני מזמן אותו.
דוקטור ניית' מגיע בדיוק כשאני נכנס למסדרונות הפקולטה.
"השיחה הזאת נשארת ביננו," אני אומר לו בזמן שאני סוגר את הדלת של חדרי.
"כבר הבנתי. אין בעיה הדיקן," הוא עונה.
אני מביט בו. הוא לבוש ג'ינס מרושל וחולצת טריקו עם הדפס של חיה דימיונית.
הוא כנראה מבחין במבט שלי ומסביר שזאת חיה מתוך המשחק… אינני יכול לחזור על שמו.
"אני רוצה לשתף אותך במה שקרה במרכז המחקר. ידוע לך וודאי שבתי יסמין עובדת שם וזה מה שהיא סיפרה על הארוע," אני מתחיל לספר.
"אני מבין," הוא אומר לי בטון רציני שמפתיע אותי. אמנם הוא נושא בתואר דוקטור אבל מאד רחוק מלהראות אחד כזה. "אני מניח שמי שתכנת את התוכנה דווקא דאג שמקרים כאלה של מעבר בין ניסוי אחד לשני לא יוכל להתקיים כדי לא להפריע למי מהם.
אלא אם כן, ופה עליי להדגיש את המילה אם, מישהו רצה שזה יקרה.
עכשיו בו ננתח את זה.
המחשב לא 'השתגע' מעצמו, היה משהו שהוביל אותו לכך.
השאלה האם זה נעשה באופן מכוון מתוך רצון להפריע, אפילו לפגוע במדען אחר, או בתום לב.
מה שיהיה עליי לעשות הוא להגיע לענן של המרכז. אני מבקש שתאשר לי לעשות זאת ואוכל להתעמק בנושא ולתת לך תשובה ברורה.
עכשיו תורי לבקש ממך שהשיחה הזאת תשאר ביננו," אומר ד"ר ניית'.
ברור לי שהוא מריח משהו אבל עדיין נמנע מלהביע את דעתו.
"סיכמנו. אני אמתין לתשובתך," אני אומר לו.
"תודה לך הדיקן על האמון שאתה נותן בי," הוא אומר.
אני מרגיש הקלה. אני לא מחכה להגיע לרכב אלא מתקשר מייד לניקה. "הפגישה הסתיימה, אני בדרך אלייך. תשלחי לי את הכתובת."
"אני מתרגשת," היא אומרת.
"גם אני," אני עונה לה. אני רוצה שהיא תדע.
"אין צורך שתביא איתך כלום," היא מפתיעה אותי, "בסוף החלטתי לקנות מצרכים ולבשל לבד. בדרך קניתי גם פרחים ויין."
*
אני ניזכר בדייט הראשון שלי עם ג'ניפר. זה היה כשהיא חזרה לניו יורק ואני טסתי מלונדון להיפגש איתה.
התלבטתי מה להביא לה. ידעתי שהיא מכורה לכל מה שיש לו טעם וריח של הודו, ועדיין לא יכולתי להחליט מה לקנות לה.
תכשיט, למרות שידעתי שהיא אהבה, לא נראה לי מתאים לפגישה ראשונה.
פרחים זה הדבר הקלאסי לגבר מערבי, אבל לא הייתי בטוח שהיא תעריך את זה.
בסוף הבאתי לה שלישייה של צעיפים שקניתי בחנות הודית בלונדון.
למרות שבחרה במסעדה מאד יקרה מעל לכל הגיון לטעמי, לא בגלל המחיר אלא בגלל מה שהוגש בה, היא אמרה לי שהיא מאוכזבת ממני שכך אני מעריך אותה.
ובכל זאת כשביקשה שניפגש שוב, הסכמתי.
הייתי צריך אז לדעת. מצד שני בזכותה יש לי את יסמין, אז אני לא מצטער.
*
סקוט
גם אם אני רוצה לא לחשוב על יסמין תמונתה מופיעה שוב ושוב.
מישהו החליט להטריף אותי היום.
אני יושב ובוהה בדלת הנעולה של המכון למחקר. מידי פעם מתקרבת המצלמה ונדמה שמישהו עומד לצאת מבעדה, אבל זה לא קורה.
אחרי המתנה מורטת עצבים יוצא גבר בחליפה. פניו רציניות והוא נעמד מול המקרופונים.
"ועדת החקירה סיימה את החקירה הראשונית לגבי התקלה שארעה במרכז למחקר מדעי החלל.
המדענית מיס דהרמה מסרה לידי הועדה חומר בנוגע לארוע החמור בכל קנה מידה.
חשוב לנו להדגיש שלא היה לרגע חשד שיש לה חלק כלשהי בתקלה, להיפך.
אנחנו נאלצים להקפיא את פעילות המחקר עד לסיום החקירה ועד שהתקלה תתוקן.
כיוון שהנפגע העיקרי היה הפרוייקט שבראשו עמדה מיס דהרמה היא הביעה את רצונה לפרוש מהמכון.
אני מבקש מכם להניח לה היום. זהו יום מאד קשה עבורה. תודה לכם."
כשהוא מסיים את דבריו הוא מביט לאחור ומסמן משהו בראשו . שנים גברים נוספים בחליפות יוצאים ונדים בראשם לשלילה. אין להם רצון להתראיין.
לבסוף יוצא גבר נוסף שמלווה את יסמין. הם מדברים בשקט וכל הנסיונות של הצלמים להבין על מה הם מדברים נכשל.
המצלמה עוקבת אחריו בזמן שהוא מלווה אותה לרכבה, מגונן עליה בגופו מפני הצלמים.
רק כאשר היא עוזבת את המקום הוא חוזר. פניו חתומות והעייפות ניכרת עליהם.
מישהו מצליח לזהות אותו כפרופסור טלמור מישראל. מייד נשלפות תמונותיו מהארכיון והשדרן מרבה לשבח אותו ואת הצלחותיו בתחום המדע.
רק אז אני ניזכר באביה של יסמין. לרגע אני תוהה האם הוא עדיין במכון, אבל האורות בו כבויים, מה שאומר שהוא הצליח להתחמק בלי שאיש ראה.
אני מתקשר אליה. הטלפון מצלצל אבל יסמין לא עונה.
אני נכנס לרשת החברתית, לראות אם כתבה שוב. ורואה את המילים שלה.
אני חושב לעצמי האם גם אני נכלל במכות שקרו לה היום. 'אתה נותן לעצמך יותר מידי קרדיט,' אני חושב במרמור.
ואז היא מפרסמת עוד פוסט שעונה לי על השאלה.
אני מתקשר אליה שוב.
יסמין דהרמה: תפסיק להתקשר. לא זקוקה לרחמיך.
אני לא מרפה ומתקשר שוב. 'הטלפון אליו הגעת איננו זמין,' מתקבלת התשובה.
אני נוסע לדירה שלה. "מיס דהרמה לא חזרה הביתה," אומר לי השומר בלובי.
אני יוצא מהבניין ומתיישב ברכב שלי וממתין שתחזור. אחרי שעתיים אני מתייאש וחוזר מובס לדירתי.
'אז יש לך את אחת הדירות היוקרתיות בעיר ניו יורק כולה. ומה זה עוזר לך כעת?'
אני שולח הודעה לסוכן הנדל"ן שלי ריאן פוקס.
סקוט וינסטון: מבקש שתעקוב אחרי הנכס הבא. מבקש לדעת מתי הוא מוצע למכירה.
אני רושם את כתובתה של יסמין ושולח לריאן.
אני מוזג מוציא כוס ממלא אותה קרח, מוזג עליה ויסקי ומערה את תוכנה באחת במורד גרוני. אני מרגיש שלא רק שלא התקדמתי, אני אפילו לא בקו ההתחלה.
