היום היה תורה של ליב שלנו לכתוב לכן.
אתן מבינות שזה לא יקרה.
ביקשתי לכתוב במקומה.
ודאי שמעתן את השמועות עליה. אני לא מוצאת מילים לתאר לכן כמה אני שבורה.
אתן לא יודעות אבל ליב נולדה יום אחריי. היא לעולם לא תדע מה תכננתי לה ליום הולדתה.
תמיד הקנטתי אותה שאני מבוגרת ממנה. עכשיו אהיה מבוגרת ממנה לנצח.
אני יודעת שעדיין לא הודיעו הודעה רשמית לגביה, אבל כל מי שהביט בבניין הבוער וביחוד אחת כמוני שמכירה אותו כל כך טוב, לא צריך שיאמרו לו שהיא איננה.
הורגת אותי המחשבה שלא רק שהיא התאבדה, אלא גם איך. מה עבר לה בראש בשעה שהיצתה את האש?
אנחנו לא מסוגלות לישון. אני לא זוכרת מתי עזבנו את מקום האירוע. מה שאני זוכרת שראיתי את וינטר מחוק לגמרי. הוא לא הפסיק לשתות. אני לא מרחמת עליו. ליב לא סיפרה לי מה קרה ביניהם, אני רק יודעת שאת הלילה היא סיימה בבית שלה, שזה אומר המון.
קלואי, מונטנה ואני מסתגרות אצלי בדירה. הטלוויזיה משדרת כל הזמן ידיעות בקשר לאירוע. לא רק שאין הודעה רישמית, גם המצב שלה לא ידוע.
כאשר אני רואה את ליאה נכנסת שוב לבית החולים מתעוררת בי תקוה שאולי היא עדיין בחיים והיא מורדמת ומונשמת. אולי כי בכל ליבי אני רוצה שזה מה שיהיה. אבל המבט הקודר על פניה של ליאה מוחק ממני את התקווה הזו.
"תעני כבר לטלפון," רוטנת קלואי הוא מצלצל ללא הפסקה.
אני קמה וניגשת לחפש אותו. אני מתפללת שאולי זו ליב. כל עוד לא הודיעו כלום יש תקווה.
"מדבר קנדי וינטר," אומר לי הקול מעבר לקו, "רציתי לדעת אם יש חדשות בקשר לאוליביה."
"מה זה משנה," אני עונה לו, "הרי בכל מקרה היא לא עניינה אותך."
"בתקשורת לא אומרים מילה," הוא אומר מתעלם מדבריי, "קיוויתי שאת יודעת."
"אני משתגעת," אני אומרת לו, " אני לא מוכנה לאבד תקווה. כל עוד אין הודעה מבחינתי היא חיה."
"תודיעי לי אם תדעי משהו בבקשה," הוא אומר לי. רק אחרי שהוא סוגר אני מגלה שהמספר שלו חסוי. זה לא איכפת לי. הרי לא הייתי מתקשרת אליו בכל מקרה.
כל אחת מאתנו מתמודדת אחרת עם הכאב העצום הזה של האובדן של אוליביה.
מונטנה מחסלת כל מה שהיא מוצאת במקרר. זה כבר הכריך הבלתי מזוהה השלישי שלה. משהו כמו גבינה, ריבה ומלפפון חמוץ.
קלואי מסתכלת באובססיביות על הנייד שלה, כאילו שאוליביה תעלה עוד רגע לצ'אט ותשלח הודעה. "היי מה אתן עושות?"
אני יושבת קפואה על הספה ברגליים משולבות משתדלת שבנות לא תיראנה שהן רועדות. אני מתה מפחד. אני מתחרטת פתאום שאין לי את המספר של וינטר. אני זקוקה לאיזשהו קשר עם אוליביה. הייתי צריכה לשאול אותו עליה. אם להיות כנה, אני יודעת שהיא היתה מאוהבת בו. האם הוא ידע זאת? הוא נשמע הרוס. אולי היה לו רגש אליה למרות הכל?
ואז מגיע הטלפון מליאה.
אני רועדת מפחדת. אני לא רוצה לענות. לא רוצה לשמוע את המילים.
"זו ליאה. רציתי לדעת אם אתן רוצות ללוות את אוליביה," היא אומרת בקול מאופק.
"כן," אני לוחשת כמעט בקול שאינו נשמע.
"אשלח לכן נהג שייקח אתכן לשדה התעופה. קחו איתכן תיק לכמה ימים," היא אומרת.
"אנחנו נוסעות ללוות את אוליביה," אני אומרת בקושי לקלואי ומונטנה, "אנחנו נוסעות הביתה לכמה ימים."
מונטנה מאבדת את עצמה ומתחילה להתנהג בהיסטריה. "זה לא יעזור לאוליביה כעת," אני אומרת לה, "תתאפסי על עצמך. אנחנו צריכות להיות חזקות." מונטנה משתתקת ומביטה עליי במבט מוזר.
קלואי שותקת. "מאיפה ליאה יודעת איפה את גרה?" היא שואלת פתאום.
היא צודקת. איך לא חשבתי על זה? אני יוצאת למרפסת ורואה לימוזינה מחכה למטה. "מסתבר שהיא יודעת," אני אומרת ומצביעה על הרכב שממתין לנו למטה.
הנהג מבחין בנו ויוצא מידי לפתוח לנו את הדלת. "גברת רוטשילד תיפגש איתכן בשדה התעופה," הוא אומר לנו קצרות בשעה שאנחנו מתיישבות במושב האחורי.
"גברת רוטשילד?" לוחשת לי מונטנה.
"ליאה," אני עונה לה.
אנחנו נוסעות בשתיקה. כל אחת מרוכזת בעצמה. הדרך עוברת מהר ואנחנו מוצאות עצמנו מול דלתות הכניסה לטרמינל של נמל התעופה קנדי.
ליאה מחכה לנו כבר בפנים חתומות. משקפי השמש מסתירות את פניה. אני לא יכולה לקרוא אותה. היא לוקחת אותנו לשער של הטיסות הפרטיות
"ערב טוב גברת רוטשילד," אומרת לה הדיילת
"אנחנו לטיסה של חברת רוטשילד," אומרת ליאה מה שמעורר בי התרגשות גדולה, "הטייס כבר מחכה לנו."
"שתהייה לכן טיסה נעימה," אומרת הדיילת.
"אני נשארת פה," היא עונה, "אלו רק הבנות שטסות."
אני מבולבלת אבל שותקת.
ליאה מלווה אותנו עד למטוס. רק אז היא מורידה את משקפיה והעייפות ניכרת בעיניה.
"כפי ששמעתן אני נשארת כאן. כל הסיפור עדיין תחת איסור פרסום ועדיף שלא אטוס איתכן ואמשוך תשומת לב. תשמרו על אוליביה היא זקוקה לכן," היא אומרת, "שתהיה טיסה נעימה."
*
אנחנו נכנסות פנימה ומחפשות את הארון. "הארון בבטן המטוס," אומרת לנו הדיילת, "והיאמחכה לכן," היא אומרת ומצביעה בראשה על דמות שעומדת ליד החלון ופניה מוסתרות. שיערה אדמוני וארוך.
"מי זו?" לוחשת מונטנה.
"הבנות פה," היא אומרת לה, "אפשר לצאת לדרך?"
"תני לנו כמה דקות," היא עונה לה בשקט ומסתובבת אלינו.
אנחנו מביטות בה המומות. היא מרימה את עינייה אלינו והן שטופות דמעות.
"היא ביקשה שדבר מותה לא יפורסם אלא לאחר כמה ימים, וגם ביקשה שאשמור על הנסיבות בהן
סיימה את חייה."
אני רוצה להגיב אבל אז מצלצל הנייד בכיסה. היא מסירה מעליה את הפאה ועונה לטלפון.
"כן עורך הדין מקמייאר," היא אומרת, "אנחנו יוצאים לדרך. האם סידרת לנו הסעה למקום הקבורה?" היא מקשיבה ועונה לבסוף. "אנחנו מגיעה בטיסה פרטית של חברת רוטשילד."
היא שוב מביטה בנו ומזמינה אותנו לשבת לידה. "אתן מבינות, אסור היה לי לומר מילה. אני מקווה שאת לא כועסות עליי."
"אבל מה קרה?" אני שואלת אותה.
"אני לא יודעת הרבה פרטים. זה עדיין בחקירה ואני מבינה שאת התשובות אקבל מעורך הדין. היא דיברה איתו דקות לפני שעשתה מה שעשתה. השריפה לא היתה קשורה אליה. זה היה צרוף מקרים. הכבאים עברו בכל הקומה כדי לפנות את הדיירים. הם הגיעו לדירה שלי והקישו על הדלת. מהדירה בקעה מוסיקה חזקה והם הניחו שלא שמעתי. לבסוף נאלצו לפרוץ את הדלת. היא כבר הייתה ללא רוח חיים. איך היא יכלה לעשות את זה בדירה שלי ויום לפני יום הולדתי?" אומרת אוליביה ופורצת בבכי.
"היא לא השאירה מכתב?" אני שואלת.
"כלום," עונה אוליביה, "אמרתי לה שאני ביום ההולדת שלך ושאחזור אחרי חצות. היא איחלה לי איהנה. לא היה שום רמז בהתנהגותה שיכולתי לחשוד שמשהו לא בסדר. אפילו לא ראיתי אותה. השארתי לה את המפתח לדירה אצל השומר."
אוליביה משתתקת ומסתגרת בתוך עצמה. לבסוף היא מרימה אליי עיניים עצובות. "תאמרי בבקשה לדיילת שאפשר להמריא."
אנחנו יוצאות למסע העצוב הזה. אין לי מילים לנחם את אוליביה. "וינטר התקשר. הוא רצה לדעת אם שמענו משהו בקשר אלייך. אולי תתקשרי אליו."
"הלוואי והייתי יכולה לומר לכן שאני לא מאוהבת בו," אומרת אוליביה, "הוא מאהב נפלא ולימד אותי המון. אני יכולה להרגיש את הידיים שלו עליי, את השפתיים שלו מנשקות אותי, אותו בתוכי. אבל הרגש הוא חד צדדי. בשבילו אני עוד אחת שהוא מזיין. הוא לא יודע לאהוב."
"אני לא חושבת שאת צודקת," אומרת קלואי, "הוא היה הרוס בלילה של המסיבה. הוא קנה בקבוק שלם ונראה מחוק."
"את כזו מתוקה ורומנטית. למה את חושבת שזה בגללי?" עונה אוליביה.
"כי הוא נשמע כך גם היום כשהתקשר לשמוע אם יש חדש. הרגשתי שהוא כמוני רצה לשמוע שזו לא את," אני עונה לה.
"אולי המצפון הציק לו כי עזבתי אותו כי קרא לי זונה?" היא עונה ועיניה מתמלאות בדמעות.
אם אתן שואלות אותי, אני יודעת שהיא טועה.
שלכן
אלישייה
#fashionismo.com.br