בר שוב הייתה מקוררת וגם אני הייתי צריכה לאסוף את עצמי אחרי כל מה שקרה.
הנה אני שוב כאן.
*
יש לי כל כך הרבה מה לספר לכן.
ממה להתחיל?
פעם אחרונה שהייתי פה זה היה לפני שקרה מה שקרה.
אני לא יודעת מה אני יותר כועסת או עצובה.
אני יודעת שפורסם שמצאו מכתב המסביר את המניעים להתאבדות. אני יכולה לגלות לכן בסוד שזה לא נכון, מה שמשאיר אותי יותר מבולבלת מדוע זה קרה. יותר מזה למה זה קרה דווקא יום לפני יום ההולדת שלי. הרי אמרתי שאני הולכת לחגוג לאלישייה יום הולדת. כל מי שמכיר אותי יודע שבחצות כשמסתיים יום הולדתה של אלישייה מתחיל שלי. אז למה??
ברור לכן שלא הייתי משאירה את המפתח אצל השומר בבניין לו חשדתי שמשהו לא בסדר. השיחה בינינו הייתה מאד קלילה ורגילה לחלוטין. כלומר מה שאני מנסה לומר הוא שהיא לא הייתה שונה משיחות אחרות בזמן האחרון, שיחות שלא היה לנו הרבה מה לומר בהן.
מעניין אם "הוא" ידע על מה שעתיד לקרות. ממה שאמר עורך הדין אין זה עניינו יותר.
מיד כשנחתנו עורך הדין מקמאייר כבר חיכה לנו. הוא היה מאד ענייני ודאג לכך שיאספו את הארון ונסענו מיד למקום הקבורה. רגע לפני שהארון ירד אמר הכומר כמה מילים ואני הנחתי עליו זר פרחים שהבאתי איתי מניו יורק.
עמדתי דוממת כמה דקות "מקווה שתמצאי את השקט שלך," לחשתי ופניתי ללכת משם.
"אנחנו צריכים לדבר," אמר לי מקמאייר.
"אני אתקשר אליכן," אמרתי לבנות שליוו אותי במסע הזה.
"את בטוחה?" אמרה אלישייה.
"כן," עניתי. הרי לא יכולתי לדעת מה מצפה לי שם. "אני מרגישה שאני צריכה לעבור את זה לבד."
אני שמחה שכך עשיתי. לאכזבתי לא היה בצוואה מכתב אישי עבורי. לעומת זאת היה מצורף לה מכתב מפורט עם הוראות מה יעשה אחרי ההתאבדות. "…ואת כל כספי בחשבונות הבנק המפורטים תקבל אוליביה…" אני לא מקשיבה יותר למילים שמוקראות מתוך הצוואה.
אני בוכה את כל הכאב שלי החוצה. מקמאייר קם מכסאו, וניגש אליי, מניח יד מנחמת על כתפי. באופן לא רצוני אני דוחה את המחווה הזה. לא רוצה שאיש יגע בי כעת. "כסף, תמיד זה רק כסף, אתה מבין?" אני אומרת לו בדמעות, "מילת הסבר אחת לא מגיעה לי? למה זה קרה? למה אצלי בדירה? למה יום לפני יום הולדתי? יש לי כל כך הרבה שאלות ואין מי שיענה לי עליהן. אולי כדאי שאשאל את הכסף, כי הוא התשובה לכל, נכון?"
מקמאייר שותק לרגע. "לפני שבוע נחתמו מסמכי הגירושין. אני מניח שהיא חיכתה שתהיה חופשייה ממנו והכספים יהיו בידיה לפני שעשתה זאת."
"לא ידעתי," אני עונה לו בשקט, "למה היא לא סיפרה לי? אני לא רוצה את הכסף הזה!"
הוא שוב שותק.
"יש עוד משהו שהיא ביקשה ממני שאעשה אחרי שאסיים להקריא את הצוואה," הוא אומר בשעה שאני קמה ללכת. הוא מגיש לי פיסת נייר ועליה כתובת. "מחכים לך שם."
אני לוקחת את פיסת הנייר ויוצאת ממשרדו נסערת. "גם אחרי מותך את מסתירה ממני דברים? " אין לי מושג את מי אני הולכת לפגוש.
אני פותחת את הנייד. מיד נשמע צלצול של הודעה שהמתינה לי שם מקנדי וינטר:
התרגשתי לשמוע את החדשות שאת בסדר.
כל כך דאגתי לך.
תתקשרי אליי דבש
מה אני אמורה לעשות עם המילים שלו כעת? כל כך הייתי רוצה שיהיה כאן כעת. שיעטוף את כולי, שאוכל להעלם בתוכו, שאהיה מוגנת מכל הטירוף הזה סביבי. אבל אז אני מזכירה לעצמי שזה קנדי וינטר, הגבר שלא יודע לאהוב.
אני שולחת לו הודעה:
תודה על הדאגה.
הוא עונה לי מייד:
מתי את חוזרת?
אני מתעלמת ומכבה את הטלפון. אני עוצרת מונית ומקריאה לנהג את הכתובת. הוא בוחן אותי באריכות. אני מביטה על בגדיי לראות אם יש משהו לא בסדר, אבל לא. אני לובשת מכנסי סקיני ג'ינס שחורים וחולצת טריקו לבנה עם כוכבי ים בזהב. שניהם כמובן תוצרת מיו מילאן.
הנסיעה אורכת חצי שעה. המונית עוצרת בפתחו של בית גדול ממדים מוקף בחומה לבנה לחוף האוקיינוס.
אני משלמת לנהג והולכת ללחוץ על הפעמון של האינטרקום. "כנסי," אני שומעת קול עוד לפני שהספקתי להזדהות. השער הצדדי נפתח ואני נכנסת דרכו. אני המומה מיופיו של הגן המקיף את הבית. אני רועדת כולי. רק שזה לא יהיה הבית של הטורף שלי. אני מתלבטת אם להמשיך ללכת ועומדת קפואה על מקומי.
הדלת נפתחת ובפתחה מופיעה אישה חייכנית, הנראית בסביבות גשנות הארבעים לחייה. היא מתקרבת אליי בצעדים מהירים ומחבקת אותי. "אני משתתפת בצערך," היא אומרת לי, "הוא מחכה לך."
"אני לא בטוחה שאני מוכנה להיכנס," אני אומרת לה בתקיפות, "אני לא יודעת מיהו."
"בואי baby girl," היא אומרת לי.
"מי את?" אני שואלת. Baby girl היה האופן בו אימא שלי הייתה פונה אליי.
"כל התשובות לשאלות שלך נמצאות בפנים," היא עונה לי בחיוך. פניה נעימות לי. אני לא יכולה שלא לחשוב על קנדי. כמה אני זקוקה לו כעת. מאיפה צצה המחשבה הזו אינני יודעת, הרי אין ביננו כלום, ובכל זאת.
"אני נכנסת לפגישה. אולי אזדקק לך." אני שולחת לו הודעה.
הוא מתקשר. אני לא עונה לו.
"איפה את?" הוא שולח מיד הודעה.
”בקצה השני של היבשת." אני עונה. אני רואה את הקווים שמסמנים שההודעה נקראה ומנתקת את הטלפון.
גם בפנים הבית עוצר נשימה. אני לא מספיקה לראות הרבה ממנו כיוון שהאישה מובילה אותי לחדר האירוח. "הוא כבר ירד אלייך," היא אומרת ומשאירה אותי לבד.
אני מבחינה בתמונות על המדף מעל האח. אני מתקרבת ונשארת המומה. באמצע המדף ישנה תמונת סלפי שצילמתי באירוע ביקב ובה התאומים, הסנטור ואני. אני נזכרת שאימא שלי ביקשה שאשמיד אותה. מה שהיא לא ידעה ששלחתי אותה רגע לפני שמחקתי לרפאל. מה כל כך הפריעה לה בתמונה הזו?
אני מושיטה יד ומלטפת את התמונה. דמעות מציפות אותי.
אני מרגישה יד חמה מונחת על כתפי. אני מסתובבת לאט לאחור. אני מביטה בעיניים הכחולות שנעוצות בי בצפייה. סוף סוף אני מבינה מדוע התחברתי כל כך לתאומים. העיניים שלהם, העיניים שלו, הן העיניים שלי.
"אתה אבא שלי, נכון?" אני שואלת אותו.
"כן, baby girl," הוא עונה לי ופורש זרועותיו לאסוף אותי לחיבוק.
אני כותבת לכן ובוכה,
סוף סוף יש מישהו בעולם שאני באמת שייכת לו.
שלכן,
ליב