בר אבידן -מאמינה באהבה

סול

המילים של כריס שהיה בודד עד שהגעתי מהדהדות באוזניי, בזמן שחבריי ממשיכים לפתוח את המתנות שהביאו אחד לשני. כייף לי לראות את ההתרגשות שלהם ולא משנה מה טיבה של המתנה.

כמות המתנות מתחת לעץ הולכת וקטנה. לאיש לא היה מושג אם באמת אגיע ולכן אני לא מצפה לקבל מהם דבר, ואולי כי כך אני רגילה.

למרות שעדיין יש מתנות מתחת לעץ אני קמה. ״אני הולכת להביא קפה,״ אני אומרת ויוצאת מהדירה.

אני נכנסת לבית הקפה ומזמינה לחבריי קפה ומאפים טריים. אני לא מתאפקת ולוקחת גם לי קרואסון שיצא זה עתה מהתנור.

אני נוגסת בו וחמימות ממלאת אותי, מזכירה לי את הימים שעבדתי במשרד של הוריי וזה היה עבורי הפינוק של יום שישי.

הנייד מצלצל ואני מניחה לו לצלצל.

"הנייד שלך מצלצל," אומר לי ברוס שהגיע למשמרת הצהריים.

"חג המולד היום. מי כבר מחפש אותי?" אני עונה לו וממשיכה להתענג על הקרואסון.

כאשר הנייד מצלצל שנית אני מעיפה מבט ורואה שזה פאפא.

"איפה את ילדה?" מתעניין פאפא.

"בבית הקפה בבניין, מתענגת על קרואסון," אני עונה לו ונוגסת בו.

"למה את לא בדירה?" הוא שואל.

"כולם פותחים את המתנות, וגם מיילי רוקפלר וחברה שלה שם. אין לי חשק גדול להיות איתם," אני עונה לו.

"אם כך בואי," הוא עונה מייד.

אני לא חושבת הרבה, משלמת עבור הקפה והמאפים, מבקשת שיעלו אותם לדירה ונכנסת לג'יפ.

אני מתקשרת ללילה. "היי מאמי, אני בדרך."

"פאפא אמר לי שתבואי," היא עונה לי ומשתתקת.

"קרה משהו?" אני שואלת כשהיא לא ממשיכה לדבר.

"כריס חיפש אותך," היא עונה לבסוף.

"זה לא שנסעתי לאפריקה. אני פה והוא עם החברים שלו ו..מיילי," אני עונה.

"אל תאמרי לי שאת עדיין תקועה ברכילות המטופשת הזאת. אולי פאפא טעה כשייעץ לכריס לא להגיש את התביעה," היא אומרת.

 "כריס שיתף את פאפא שהוא אמר למיילי שאין לה מה לחפש שם, ואם זה לא היה מספיק ברור הוא הוסיף שהמשחק שלה נגמר ויש לה חמש דקות לקחת את המזוודה המגוחכת שלה וללכת."

"זה יותר מידי בשבילי," אני עונה לה, "אני זקוקה להיות איתכם. אני מצטערת שעזבתי אתמול בלילה. הייתי צריכה להישאר."

"אנחנו מחכים לך בייבי גירל. כולם בבית," היא עונה לי.

חג המולד הוא אחד הימים הבודדים שאפשר לדהור במהירות על הכביש הריק ממכוניות, שכן כולם עכשיו בבית עם המשפחות והחברים.

"בואי אחות קטנה," אומר טרוי שפותח לי את הדלת וחיוך מסתורי על פניו.

הוא מוליך אותי לחדר המשפחה. בני המשפחה קמים לחבק אותי, כל אחד בתורו.

כל אחד מהם מודה לי על המתנות שהשארתי להם. "את בהחלט יודעת לקנות מתנות," אומרת לילה, "באמת חבל שנסעת. היית צריכה לראות את ההתרגשות של כל אחד מהם, וגם את שלי."

"אתם המשפחה שלי," אני אומרת, "רציתי לתת לכם חזרה על כל מה שעשיתם בשבילי."

"עכשיו תורך," אומר פאפא וניגש לעץ. רק עכשיו אני רואה שיש סביבו עדיין מתנות.

"זה מהאחים שלך," הוא קורא את הפתק הצמוד לעטיפה.

אני פורצת בצחוק כשאני רואה את קונסולת המשחקים.

"את מבינה שעכשיו כשאת גרה בעיר תראי אותנו לא מעט ולכן חשבנו שזאת מתנה מושלמת," אומר טרוי, "חוץ מזה שראיתי שגם כריס ופול משחקים."

"באמת?" אני מתפלאת, "ואיפה ראית?"

"באחת הפעמים שבא לשאול עליך," הוא עונה לי.

"זאת הייתה טעות לשחק איתכם," אני עונה לו אבל מוסיפה מייד, "אני לא באמת מתכוונת לזה. אני דווקא אשמח שתבואו לשחק אצלי."

פאפא ולילה מדהימים אותי עם מחשב נייד חדש. "מה את מסתכלת עליי," אומר פאפא, "כמה שנים יש לך את המחשב הזה?"

"הוא לא כזה ישן," אני עונה לו.

"אולי, אבל ראיתי איך התפעלת כשעבדת מהמחשב שלי. אז עכשיו יש לך משלך וכיוון שבחרנו לך את המקלדת בזהב זה יכול להיות רק שלך," הוא עונה לי.

עיניי מתמלאות דמעות. "אתם מבינים שמעולם לא קיבלתי מתנות כאלה יקרות? לימדו אותי לא לצפות לכלום."

"יש כאן עוד מתנה אחת והיא שלך. המתנה הזאת חיכתה לך עשרים ושלוש שנים," אומר פאפא.

הלב שלי משתולל. ברור לי ממי המתנה הזאת.

סול שלי

זה חג המולד הראשון שלנו יחד.

אני מתרגש לחגוג אותו איתך.

יש לי תוכניות עבורינו לחיים שלמים.

אני אדאג שכל יום יהיה עבורך

כמו היום הזה.

אוהב הכי בעולם,

דאדי

אני פותחת בזהירות את העטיפה ורואה ארבעה מלאכים עם כנפיים מזהב.

"אם היית צריכה הוכחה שרפאל אהב אותך, היא מונחית כעת בכף ידך."

"הוא צדק," אני אומרת שטופת דמעות. "זה באמת חג המולד הראשון שלנו."

"אין כמו שוקו חם עם מרשמלו להרגיע את הנפש," אומרת לי לילה ואנחנו קמות ללכת למטבח.

אני שומעת את הדלת נפתחת, אבל לא מקשיבה לשיחה השקטה שמתרחשת ליד הדלת.

כיוון שנהוג ללכת יחפים בבית אני לא שומעת את צעדיו כשהוא נכנס למטבח,רק כאשר הריח של הנמר הלבן עוטף אותי אני יודעת שכריס פה.

"את כנראה לא מבינה מה את בשבילי. את העולם שלי סול. כל מה שאני עושה הוא למענך ולמען העתיד המשותף שלנו. אני לא יכול להיות יום נוסף בלעדייך," הוא אומר ועוטף אותי בזרועותיו, מניח את ידיו על בטני.

"אם עליי לבחור בין אישה שתלד לי ילדים לבינך, אני בוחר בך ללא היסוס."

"לא אמרתי שאני לא רוצה ילדים ממך כריס. ניסיתי לספר לך שאני לא רוצה להביא ילד לעולם כל עוד אני לא נשואה," אני עונה לו.

"אני מחכה לאות ממך שאת מוכנה שאציע לך נשואים. אני מתייחס בכובד ראש להצעת נשואים. היא חייבת לבוא כשאת מוכנה לה, כי אני כבר מזמן מוכן.  המילים שאני עומד לאמר לך, הן מילים שאני רוצה שאת תשמעי רק פעם אחת בחייך, כשם שאני רוצה לאמר אותן רק לך."

אני מביטה בעיניו, צוללת לתוכן. כמה אני אוהבת את העיניים שלו ואיך שהן מדברות אליי.

"אני מבקש ממך ילדה יפה שלי אל תעלמי לי יותר. אני רוצה לרפא לך את את כל הכאבים, וזקוק לך שתשקיטי את השדים שבועטים בי."

"אני מוכנה," אני אומרת לו ומניחה את ראשי על חזהו. הלב שלו פועם בפראות, הזרועות שלו מאמצות אותי אלי. "אני אוהב אותך, כל כך אוהב אותך," הוא לוחש לי.

"הלב שלך משתולל יותר מידי," אני אומרת.

"את יודעת בדיוק מה לעשות," הוא אומר ומניח את אצבעו על שפתיו.

 אני לא מתאפקת ונושכת את שפתיי.

"אוחח.. מה זה עושה לי," הוא לוחש ומצמיד את שפתיו לשלי ברעב שלא הרגשתי זמן רב.

הזמן עומד מלכת כשאנחנו מתנשקים בלהט. באופן מופלא במקום להבעיר אותי הוא מרגיע אותי.

אני שוב נושמת. כל העצב שמילא אותי הבוקר נעלם. אני יודעת שלעולם לא אהיה עוד לבד.

״את חוזרת לגור איתי. אני לא מתכוון לחכות יום נוסף. רציתי לקנות לנו את הבניין הזה, את הדירה שבו אבל זה לא התאפשר. בינתיים נהיה במלון עד שנמצא מקום ששנינו נאהב,״ הוא אומר לי.

אני מחייכת אליו. ״אין צורך לחפש,״ אני אומרת.

״לא ילדה יפה שלי, אני לא מוכן,״ אני מניחה יד על פיו כדי שיפסיק לדבר.

״יש לי המון לספר לך. עוד נדבר על הכל. בינתיים רק אומר לך שהדירה הזאת והבניין הזה שייכים כפי שאתה יודע לרפאל קרטייה.  מעל עשרים ושתיים שנה, כמעט כל ימי חיי הוסתרה ממני האמת שהוא אבי.

חמש מאות עשרים הוא שלי. זה אתה שתעבור לגור איתי. הדירה הזאת שלנו, ועכשיו אתה כבר יכול להבין מדוע הוצעה לך העיסקה לגבי המשרדים כפי שהוצעה,״ אני אומרת לו.

״אני לא יודע מה לאמר. אני מודה שאני המום,״ הוא אומר.

״תאר לך מה אני הרגשתי כאשר לפני שבועיים. אחרי שעזבתי את המסע עם פייר קרטייה סיפר לי פאפאדופולוס את אמת על הבניין הזה שעבדתי בו מגיל ארבע עשרה. למה אימי הסתירה ממני את האמת? הסיבה היחידה שאני יכולה לחשוב עליה היא נקמה באבי המת,״ אני אומרת.

״זה עצוב ומכעיס. את ברת מזל שהשופט בחייך. את מאד יקרה לו,״ הוא אומר.

״דאדי בחר בו להיות מלאך האדמה שלי. הוא ביקש שיאמץ אותי ויגדל אותי, הוא היה חברו הטוב ביותר של פאפא שעד היום הוא לא התאושש ממותו. לצערי דברים התגלגלו אחרת ואחרי שנתיים באחוזת קרטייה אימי התחתנה ולקחה אותי משם.״

כריס מחבק אותי חזק, מנסה לעכל את מה שסיפרתי לו.

״חבריי לא יודעים את כל האמת עליי. אני עדיין לא מוכנה לספר להם הכל,״ אני אומרת.

״אני מבטיח לך שלעולם לא יהיו בינינו סודות. לעולם אל תפחדי לשאול אותי אם יש לך ספק במשהו,״ הוא אומר לי ומנשק אותי שוב.

כריס בראנץ'2
כריס בבראנץ' באחוזה 72

כריס

היה לי ברור כאשר הגיע הקפה והמאפים הנפלאים של בית הקפה למטה, שסול עזבה.

האדם היחיד שאני יכול לחשוב עליו כעת הוא השופט. אני מתקשר אליו.

"מדבר כריס ברוקלין," אני אומר.

"הגיע הזמן שתפסיק להציג את עצמך ברישמיות כזאת," אומר השופט, "ולשאלתך שלא נשאלה, התשובה היא כן. סול איתנו."

"אני מגיע," אני קובע עובדה. הפעם אין בכלל אפשרות אחרת.

אני לוקח את המתנות של פול ושלי עבורה וקורא ללונדון שתבוא איתי. "בואי, נוסעים לאימא."

פול קם ומלווה אותי. "אני חייב לדבר איתה. הפעם אני לא מתכוון לחכות שיקרו דברים."

"אני איתך," הוא אומר לי.

'למה היא תמיד בורחת ממני?' אני ממלמל כשאני נכנס לג'יפ ויוצא בדרך אליה.

חצי שעה אחרי...

.

אני מפתיע אותה במטבח בזמן שהיא מכינה שוקו. אני לא מחכה שתדבר ועוטף אותה במילות האהבה שלי.

אני המום כשהיא מספרת לי שהבניין שלה, ובעצם גם הדירה.

"כואב לי שלא ידעתי מה את עוברת ולא הייתי שם בשבילך," אני מסיים את השיחה ועוזר לה לשאת את כוסות השוקו לחדר.

ואז היא רואה את לונדון שרצה מייד אליה. "מי זאת היפיפיה הזאת?"

"זאת לונדון. היא מחכה לך שתבואי כבר," אני עונה לה וחושב כמה זמן יקח לה לקלוט שזאת נקבה.

"אבל לונדון זה בן וזאת נקבה," היא אומרת.

"את יודעת, נקבות הן ביתיות ונאמנות ואילו הזכרים רצים אחרי כל אחת ש…" אני מדקלם את מה שאמר לי הוטרינר.

"אל תגיד לי ששילמת לה חמשת אלפים דולר ועוד קיבלת נקבה," היא אומרת ואני רואה שהיא כועסת.

"שילמתי לה רק אלף. היא הייתה לחוצה להיפטר ממנה כבר. עד הרגע האחרון היא אמרה שזה זכר. רק אצל הוטרינר נודע לי שזאת נקבה. הוא אמר לי שבהמלטה הזאת היו רק נקבות.

התלבטתי מה תאמרי, אבל העיניים של לונדון הכריעו. היא ממש רצתה לבוא איתי. טוב זה מובן אחרי שסיפרתי לה בדרך המון דברים עלייך."

"אני שמחה שאת שלנו," אומרת סול ומתיישבת לידה.

אני לוקח את המתנה של פול ומגיש לה. ״זה שלך מפול.״

״לי מפול?״ היא מתקשה להאמין.

היא פותחת את העטיפה באיטיות, כאילו שאם תקרע אותה זה יקלקל את המתנה. ״אני לא מאמינה. הוא קנה לי קורא ספרים כמו שלך זה שהמסך שלו מדמה צבע של נייר אמיתי." היא ממש מתרגשת.

היא רואה שאני מחייך ומקמטת את מצחה, מנסה להבין מדוע.

״את מתרגשת כמו ילדה קטנה,״ אני אומר לה.

״אולי תבין כעת למה אני שונאת מתנות. מעולם לא קיבלתי מתנות יקרות, גם לא לחג המולד.״

״הגיע הזמן שזה ישתנה. אני לא ארשה יותר שתאמרי משהו על הכספים שאני מוציא עלייך. אולי תביני סוף סוף שזה כייף לקנות מתנות, למרות שאת אמורה לדעת את זה. לא רק המקבל נהנה מכך אלא גם הנותן. מה שהיה אז עם הקנייה במיו מילאן לא יקרה יותר.״

היא שותקת. הגיע הזמן שתבין שחייה השתנו, כעת שהיא לצידי.

״הילדה הזאת לא יודעת לקבל מתנות,״ אני אומר.

פול הוסיף למתנה גם אוברול לשינה פלנל משובץ באדום ושחור וזוג עציצים ריקים כמו שהביא לה למשרד בניו יורק. "את הפרחים תקבלי בנפרד," אני מסביר לה בשמו.

אני נושם עמוק רגע לפני שאני מגיש לה את אריזת המתנות ממני. "תני לי לפתוח אותה," אני מבקש להפתעתה.

אני פותח את האריזה וחושף שיש בה מספר אריזות.  

אני לוקח אחת ומגיש לה. "במשפחה שלנו," אני מתחיל לספר לה בזמן שהיא מסירה בזהירות את העטיפה, "יש מסורת שלכל אחד יש תיבת שבה הוא שומר את כרטיסי הברכה שקיבל. הגיע הזמן שגם לנו תהיה תיבה כזאת."

היא פותחת את התיבה ומבטה נופל על ראשי התיבות שלנו חרוטים בה מבפנים.

"את מבינה מה זה אומר, נכון ילדה יפה שלי?" אני שואל ומניח את הכרטיס שלי ממנה בתוכה.

"גם את זה קניתי לשנינו," אני אומר בחיוך ורואה את המבט הסקרן שלה. אני מסתכל על התנועות העדינות שלה בשעה שהיא פותחת את הנייר ומוציאה מתוכו שני חלוקים ממשי שחור ומכנס תואם.

"ומה עם חולצה?" היא מתגרה בי למרות שהיא כבר מבינה.

"את יודעת את התשובה,"אני צוחק.

הגיע הזמן לתת לה את המתנה ששמרתי אחרונה. אני נדרך ושם לב לכך שהיא מבחינה בכך ששפת הגוף שלי משתנה. אין לי שליטה על כך. היא מסתכלת עלי מופתעת ובטח תוהה מה יש בה.

לפני שהיא פותחת את העטיפה היא קוראת את מילותיי מהכרטיס המצורף.

ילדה יפה שלי

אני מניח בידייך

את מפתח ליבי

ובטוח שתשמרי עליו מכל משמר.

אוהב,

כריס

היא פותחת את הקופסה ולעינייה מתגלה שרשרת מפתח הלב. היא מלטפת אותה באצבעה. "בחיים לא ענדתי יהלומים על עורי," היא אומרת ומתקשה להכיל את רגשותיה.

אני לוקח את השרשרת מידה, מסיט את שערה ועונד אותה על צווארה. רגע לפני ששערה שוב לגלוש על עורפה אני נושק לה בגניבה.

היא עומדת להניח את הקופסה אבל אני עוצר בעדה. "זה לא הכל."

היא מביטה בקופסה דקה ארוכה. לבסוף מרימה את בד הקטיפה בתחתיתה ורואה את המפתח המחובר למחזיק מפתחות עליו רשום  חלומות מתגשמים.

"תשמרי על המפתח הזה. בקרוב תדעי לאיפה הוא שייך," אני אומר ומביט בה באופן כזה שהיא מבינה שפי חתום.

היא מביטה בעיון במפתח. 'הוא לא מפתח של דירה, גם לא נראה לי של בית. זה נראה כמו מפתח של שער,' היא חושבת בקול.

"את בהחלט ילדה חכמה אבל זה לא יעזור לך," אני אומר וברור לה שהיא לא תצליח להוציא ממני יותר מידע.

היא מתחילה לצחוק.

"זה מצחיק אותך?" אני שואל ומבטי חודר לתוך עינייה.

"הדבר היחיד שאני יכולה לחשוב עליו הוא הדבר היחיד שהוא בלתי אפשרי," אני עונה לו.

אני כל כך רוצה לאמר לה שהיא כנראה צודקת, אבל היא תאלץ לחכות. "חלומות מתגשמים," אני אומר לבסוף.

"אני יודעת," היא עונה, "עובדה שאני פה איתך."