סול
ערב חג המולד
שירי חג המולד מתנגנים בכל מקום, ואיתם הלב שלי מאט את פעימותיו. היתמות שלי עוטפת אותו במלואה. אין לי איש בעולם.
אני מבטיחה לפאפא ולילה שאשתדל להגיע לארוחת חג המולד אבל מודיעה להם בערב כשעיניי נעצמות. "הג'ט לג מכריע אותי. הייתי צריכה להאט את הקצב כשחזרתי," אני מתנצלת בפניהם.
אני ישנה ומתעוררת לסרוגין. מבט על השעון מראה לי שכבר חצות. אני מחייכת לעצמי שעכשיו זה הזמן לפי המסורת של סנטה להביא את המתנות לילדים.
**
"מה את תינוקת סול? את באמת חושבת שאיזה סבא בא בדהירה על מרכבה בשמים ומביא מתנות?" אמרה לי אימי בלעג.
אני לא זוכרת בת כמה הייתי כשנאמרו לי המילים האלה, אבל זוכרת שבאותו רגע החלטתי שכאשר אני אהיה אימא אני לא אהרוס לילדים שלי את הקסם הזה.
עד היום אני לא מבינה מדוע נטעה בי את חוסר הרצון לקבל מתנות. היא עצמה קיבלה תמיד מתנות יקרות והרבה.
ואולי זה היה חלק מהנקמה באבא שלי. כמו הרבה דברים שאני לומדת כעת שהיא עשתה. למשל לא לספר לי על קיומו.
זה מדהים אותי כמה שנאה את יכולה לפתח כלפי אדם שאיננו עוד.
ושוב מתעוררת בי המחשבה מדוע לקחה אותי מאחוזת קרטייה, מידיה של מריה. האם אי פעם אדע את התשובה?
**
אני שומעת קולות עליזים של צעירי הבניין שנכנסים לסלון ביתי. אין להם מושג על קיומה של הקומה השישית, שכן חדר המדרגות הפנימי המוביל אליה מוסתר היטב.
יותר מזה , פאפא אמר לי שאיש אינו יודע שהדירה הזאת שלי. רפאל קרטייה השקעות מבחינתם זה שם החברה אותה אני מנהלת.
כריס כבר יודע שרפאל קרטייה איננו וכי פאפא הוא מנהל עיזבונו, ועדיין לא יודע על הקשר של הבניין אליי.
אני יודעת שכולם מתאספים כאן כדי לבלות את הלילה יחד, אחרי שכל אחד חגג עם משפחתו את ליל החג.
העץ מוקף במתנות שהם קנו אחד לשני, ביניהן המתנות שקניתי להם בניו יורק.
אני כל כך עייפה שאינני מסוגלת לרדת לסלון, ואולי… אולי אני מפחדת מהמפגש עם כריס. אני כל כך משתוקקת לשים את ראשי על החזה שלו, להקשיב לפעימות ליבו, וסוף סוף לישון שינה בריאה ורצופה.
אני כל כך שבורה ולא מסוגלת להתמודד עם עוד כאב ולכן עוצמת את עיניי ונותנת לעייפות להכריע אותי.
בוקר חג המולד
אני שוכבת במיטה מנסה לגרש את קורי השינה מעיני והמחשבות נושאות אותי הרחק מכאן.
*
מעולם לא אהבתי את הבוקר הזה. אפילו ארוחת הבוקר המפנקת לא הייתה עריבה לחיכי, למרות שצלחת מלאה בפנקייק טבולים בסירופ מייפל, מקושטים בפירות יער היא האהובה עליי ביותר.
אני ניזכרת שטקס פתיחת המתנות היה סיוט בשבילי.
לאימי חיכו הרבה מתנות מתחת לעץ שנבחרו עבורה באהבה על ידי אבי החורג, מייקל היה מקבל מתנות גדולות. אני זוכרת קונסולה של משחקים, הגיטרה החשמלית ואפילו מפתחות של רכב חדש.
העמדתי פנים שהסוודר האדום עם פתיתי השלג הוא המתנה הכי מדהימה החלומית שרציתי, או במקרה הטוב כרטיס הקנייה לחנויות בקניון, רק כדי שלא אשמע את אימא שוב מתלוננת ש'קשה מאד לקנות לך מתנה. את אף פעם לא עוזרת, לא אומרת מה את רוצה.' כאילו שאם הייתי באמת מבקשת משהו היא הייתה קונה.
*
השעה שעת בוקר מוקדמת. הבית עטוף בשקט של בית שעוד לא התעורר. אני מביטה מבעד לחלון ורואה את הרוח משחקת עם העצים בגן הגובל עם הבניין. אני שוטפת את עצמי ומתלבשת.
אני בוחרת בסוודר אפור וחצאית עור קצרה. בדיוק כמו מה שמרגיש לי בלב.
אני חומקת בשקט דרך חדר המדרגות למטה. אני שמחה שהג'יפ שלי כאן. אני עומדת להיכנס אליו כשאני רואה שבית הקפה למטה פתוח. אני נכנסת אליו ומזמינה לצעירי הבניין ארוחת בוקר. אני נכנסת רגע לנייד לראות את רשימת האנשים שהגיעו לפי הרשימה שהכינו לכבוד היום הזה. "תכיני ארוחה בוקר מפנקת לחמש עשרה איש, אמנם לפי הרשימה יש פחות אך לעולם אי אפשר לדעת אם מישהו נוסף יצטרף ברגע האחרון." אני מגישה לה את כרטיס האשראי הפרטי שלי.
"אפשר להכין גם לך משהו?" שואלת אותי מירל המלצרית של משמרת הבוקר.
"לא כעת," אני אומרת והולכת לג'יפ. אני מחברת את הנייד למערכת השמע. הדבר האחרון שאני רוצה היום הוא לשמוע את שירי חג המולד המתקתקים, ואת המשפט הכי מזוהה עם החג-'כל מה שאני רוצה לחג המולד הוא את/ה.'
הכבישים ריקים. אין כמעט נפש חיה. אני יכולה לדמיין את המשפחות והחברים יושבים סביב העץ, מסירים את הסרטים על אריזת המתנות, מסירים בעדינות או שלא את הנייר, ועיניהם נוצצות מאושר.
אני מפעילה פלייליסט אקראי וצלילי הפסנתר עם המנגינה BELL שהקליט עבורי כריס ממלאים את הרכב.
'אין מקריות בחיים,' אני מדברת לעצמי בקול, 'מכל אלפי השירים שיש לי דווקא זאת עולה לי.'
לא רק שהנעימה הזאת עולה, אלא שהיא מתנגנת בלופ במשך כל הנסיעה שלי לעמק נאפה.
אני עדיין עייפה אבל עירנית מספיק כדי לנהוג. אני גומעת את המרחק במהירות. דחוף לי כבר להגיע.
השערים שפתוחים בדרך כלל בעליה לבית הקברות של נחלת קרטייה נעולים, ואין לי ברירה אלא להיכנס מבעד לשער הראשי.
"חג מולד שמח ילדה," קורא לעברי בשמחה השומר, פותח את השער וקם לקראתי. " כמה טוב לראותך. את חסרה לנו,"
אני תוהה מדוע הוא עובד ביום כזה. אני מניחה שמשפחת קרטייה מצפה לאורחים.
"השער המוביל לבית הקברות סגור," אני מסבירה לו את מטרת בואי.
"מעטים הימים בו הוא סגור, זה אחד מהם," הוא עונה.
אני נפרדת ממנו בברכת חג שמח ונוסעת בלית ברירה דרך בית האחוזה לבית הקברות.
בהגיעי לקבר אני מתפלאת לראות שהמצבה נקיה והאזור מסביבה מטופח. אני מניחה עליה עציץ של פרחי חג המולד מקושט בסרטים אדומים ומלאך קטן מונח ביניהם.
"חג מולד שמח דאדי," אני אומרת., "יש לי כל כך הרבה לספר לך."
אני מדבר אליו בליבי, שופכת לפניו את כל כאביי. רוח נושבת בין עלי העץ ששתלתי ליד הספסל ואני מרגישה שהיא מלטפת את שערי. עיניי נעצמות ואני מדמיינת את ידו של דאדי עליי.
אני מרגישה את חמימות קרני השמש שמתעוררת להפיץ את חומה על העולם. "נכון שבסוף גם אני אהיה מאושרת דאדי?"
אני שומעת צעדים מתקרבים אליי אבל אינני מעזה להתסתכל לאחור.
"ידעתי שתבואי," אני שומעת את קולו של מיגל.
אני מסתובבת אליו והוא מושיט את זרועותיו לחבק אותי. "אני כל כך מתגעגע אליו," הוא אומר לי חנוק מדמעות.
"תודה שאתה מטפל כל כך יפה בחלקה שלו. שימח אותי לראות שהמצבה נקיה כל כך," אני אומרת לו.
"מאז שעזבת מריה מרבה לפקוד את קיברו," הוא מספר לי להפתעתי. "היא אכולת חרטה על כל מה שקרה איתך, על מה שקרה עם רפאל.
אני לא יודע אם את יודעת אבל כאשר פייר חזר הוא הודיע למריה שהוא עוזב אותה ואת ניהול היקב. הוא עובד בכרמים עם הפועלים. הייתה להם שיחה מאד קשה.
אני מבין שדווקא רפאל הוא שהפשיר את הקרח ביניהם, אבל עדיין הוא מסרב לחזור לחדר השינה המשותף שלהם אלא אם כן היא תמצא דרך להחזיר אותך למשפחה."
אני המומה ממה שהוא מספר לי. "ביקשתי במפורש שהעזיבה שלי לא תפגע בשלמות המשפחה."
אני פונה שוב להביט על קברו של אבי. "אתה מבין מיגל שאני הילדה פה. זה לא התפקיד שלי לתקן את מה שאחרים קילקלו.
אני לא אשמה בכך שאימא שלי גנבה מאבי זרע, לא בכך שבחרה לא להפיל אותי, לא בחוסר האהבה שאבי הרגיש כלפיה.
אני יודעת שאבי אהב אותי. אתה היית שם ושמעת שמילותיו האחרונות היו 'דאדי אוהב אותך סול'.
אתה מבין שהוא לקח אחריות עליי והרגיש שהוא דאדי שלי עוד לפני שנולדתי?
זאת אני שלא זכיתי שאבא מדהים כמוהו יחבק אותי בזרועותיו ויגדל אותי. הכל נלקח ממני עוד לפני שבאתי לעולם.
אז אני מצטערת. זאת אני שמשלמת את המחיר כל חיי ואין ביכולתי לתקן דבר," אני חנוקה מדמעות ונלחמת בהן. אני לא אתן לאיש לראות אותי בוכה.
"תתני לי לתקן את מה שאפשר?" אני שומעת את קולה של מריה.
אני מסתובבת אליה, מודה על כך שהצלחתי למנוע מדמעותיי לזלוג החוצה. "סניורה מריה, אני יודעת שמערכת היחסים שלך עם אבי הייתה מסובכת, אני מבינה שקשה לך איתי כי אני דומה לו. את לא אשמה במותו של אבי. כך נגזר עליו ועליי.
חג המולד היום. אני מבקשת ממך שתאחדי שוב את המשפחה שלך. יש לכם משפחה נהדרת. אם את רוצה לתקן, תתקני את זה," אני עונה לה.
"המשפחה שלנו תהיה שלמה רק אם את תהיי בה," אומרת מריה, "שמעתי מה אמר לך מיגל. אני רוצה שתדעי שאני לא אומרת את זה רק בגלל פייר. לקח לי זמן להבין שזכיתי בך. את בני שאיבדתי לא אוכל להחזיר אבל הוא השאיר לנו מתנה נפלאה. את ילדה כל כך מיוחדת ואני אסירת תודה שבאת לעולם. אני אעשה הכל כדי שתשובי לחיק המשפחה."
מריה מושיטה את ידה. "בואי איתי ילדה שלנו," היא מבקשת.
"קבעתי עם חבריי להיפגש לארוחת הבוקר," אני עונה לה.
"אם כך תבואי בערב. כל המשפחה נפגשת," היא עונה לי.
"אני לא מבטיחה," אני עונה לה. היא מסתכלת עליי ואני רואה את הכאב בעינייה. "אני חייבת לזוז," אני אומרת וממהרת ללכת לג'יפ.
אני רואה את דמותה במראה עומדת ומסתכלת על הג'יפ מתרחק.
'מה אני צריכה עוד לעבור בחיים האלה,' אני צועקת לחלל הרכב. אני כל כך שבורה שאני לא מצליחה אפילו לבכות. אני מרגישה את הדמעות הופכות לשברים בתוכי, פוצעים אותי מבפנים.
כמה הייתי רוצה כעת לעלות על הגלשן ולגלוש עד שאעלם באופק. אין לי כוח יותר להילחם. מצד שני אני מודעת לכך שבבית מחכים לי חבריי, אלה שעובדים איתי.
את הדרך אני עוברת בלי להרגיש בזמן שעובר. אני מוצאת עצמי בכניסה לבנין חמש מאות עשרים.
מימיני קרני השמש מרצדות על פני המים, משרטטות כוכבי זהב עליהן, משמאלי הבניין שלי הצבוע בשחור ועליו באותיות זהב הספרות חמש, שתיים, אפס.
אני מחנה את הרכב ועולה במעלית הפרטית לדירה.
"תראו תראו מי באה," מקבלת את פניי בטון מזלזל לא אחרת מאשר מיילי רוקפלר, "יש לך חמש דקות לעזוב." היא אומרת לי.
"תסבירי לי למה," אני שואלת מעמידה אני מופתעת.
"את רואה את המזוודה הזאת," היא מצביעה על מזוודה ענקית מנומרת שעומדת ליד הדלת, "היא פה כיוון שאני עוברת היום לגור כאן עם כריס."
אני פורצת בצחוק, אבל מייד מחניקה את הצחוק. "ולמה שתעשי את זה. כריסטופר לא גר כאן," אני אומרת.
"אולי לא שמעת שהוא הבעלים של הבניין הזה," היא אומרת בהתנשאות כאילו שהיא זו שרכשה את הבניין.
"כריסטופר לא יכול לרכוש את הבניין הזה," אני עונה.
"את יודעת כמה עשיר הוא? יש לו דירת ששווה מיליונים בניו יורק, נכס בעמק נאפה.." היא מתחילה לאמר .
"תשתקי כבר," כריסטופר יורה לעברה, "אין זה עניינו של איש מה מצבי הכלכלי, אבל יותר מזה מה שבאמת מעניין אותי זה לדעת מאיפה את יודעת מהו. אני רק מקווה שאין לך כוונה לפרסם זאת בטור שלך."
"אני לא יודעת על מה אתה מדבר," היא מעמידה פניי נעלבת.
"שאלתי אותך מאיפה המידע שלך על מצבי הכלכלי," הוא לא מרפה ממנה
"נו אמת. אני באה ממשפחה עשירה. הייתי חייבת לברר שאתה.."
אני כבר לא מקשיבה וחומקת משם לקומה העליונה.
אני רק סוגרת את הדלת והנייד שלי מתריע על הודעה נכנסת.
כריסטופר ברוקלין: איפה את?
סול: אני מותשת מהכל.
כריסטופר ברוקלין: גם ממני?
סול: אני צריכה לנשום קצת.
כריסטופר ברוקלין: גם אני, ולשם כך אני צריך אותך.
סול: ארד עוד מעט
כריסטופר ברוקלין:תרדי? מאיפה?
סול: כמה דקות.
כריסטופר ברוקלין: מחכה לך בקוצר רוח.
אני ממלאת את ריאותיי חמצן נקי אחרי שאני קולטת שהפסקתי לנשום. אני יודעת שעליי להתאפס מייד.
אני יורדת למטבח למזוג לעצמי מים קרים מהמקרר וחוזרת לסלון.
מיילי, כמה לא מפתיע, עדיין פה. היא מביטה בי במבט עויין.
"שניגש לפתיחת המתנות?" שואל סמואל.
אני ניגשת ופותחת לרווחה את דלתות ההזזה של הסלון, מה שיוצר מעבר שוטף בין הסלון למרפסת בה מוצב העץ.
"שרה תבואי לעזור לי?" הוא מבקש ושרה ניגש אליו בעיניים נוצצות. היא מקריאה את שם מקבל המתנה וממי קיבל אותה.
אני מתחילה להתרגש ומחכה לתגובות של מה שבחרתי לחבריי.
למאיה מסול, ממשיכה שרה להקריא. "אני מתרגשת," אומרת מאיה ומושיטה יד לקבל את המתנה. היא מביטה בה דקה ארוכה. "ממש אין לי מושג מה זה," היא אומרת ופותחת בזהירות את נייר העטיפה.
"אני לא מאמינה," היא אומרת ומראה לכולם את זוג המגפיים שקניתי לה.
"מה את מתלהבת," זורקת לעברה מיילי, "היא דוגמנית של מיו מילאן. היא בטח קיבלה אותם מתנה."
"מי כמוך יודעת מיילי כמה שסול שונאת מתנות. ואם חשבת שהמגפיים משומשות אז תראי שהן חדשות לגמרי." היא מראה לה את סוליית המגף להראות שהוא מעולם לא ננעל.
כיוון שהמתנות שלי הונחו אחרונות, גם המתנות הבאות הן ממני.
סמואל קיבל ממני מעיל עור וכמה פרטי לבוש.
שרה כמעט מתעלפת כשהיא רואה את השמלה שקניתי לה. "בחיים לא לבשתי בגד של מיו מילאן."
ואז מגיע תורו של כריס.
לכריס מסול. שקט גדול משתרר מסביב.
כריס אוחז במתנה בפנים חתומות.אני יודעת באיזה סערה גדולה הוא נמצא וניגשת לשבת על השטיח לידו.
הוא מוציא את כרטיס הברכה מהמעטפה וקורא את המילים שכתבתי לו לפי כשהינחתי את המתנה תחת העץ.
אהוב שלי,
זה חג המולד הראשון שלנו יחד.
מאחלת לנו שנחגוג עוד הרבה שמחות יחד.
אוהבת,
סול
הוא מישיר מביט אליי, נותן לי להרגיש שאנחנו לבד בעולם. "ילדה יפה שלי, את לא יודעת כמה המילים האלה יקרות לי."
"תראה מה קניתי לך," אני דוחקת בו.
הוא פותח את העטיפה ומוציא ממנה את תוכנה. "את יודעת שאלה הצבעים של הסוודרים שרציתי והם לא היו במלאי?" הוא שואל.
"לא. רק בררתי אם עדיין לא קניתי אותם, כי אלה הצבעים שהכי אהבתי," אני עונה לו.
גם כריס וגם פול מקבלים ממני מעילי עור, כל אחד בדוגמה אחרת.
"מצטערת מיילי. לא הבאתי לך כלום כיוון שלא הופעת ברשימת המוזמנים," אני עוקצת אותה. היא מעקמת את פרצופה מולי.
אני לא מרפה. "לפי מיטב ידעתי את לא עובדת בברוקלין עורכי דין חוף מערבי, אני יודעת בוודאות שאת לא עובדת ברפאל קרטייה השקעות, כיוון שאני מנהלת את החברה הזאת, ובטח ובטח שלא באחת מהחנויות למטה. כך שזה לא מפתיע שלא הוזמנת לחגוג איתנו את הבוקר הזה.
ובבקשה אל תספרי לי שיש בינך לבין כריס משהו. אני יודעת בוודאות שלא. אחת כמוך הייתה דואגת שתהיינה מלא תמונות שלכם יחד לו הייתם יחד."
"ואם זה לא נכון למה הוא לא תבע אותי, על זה חשבת?" היא יורה בלי לחשוב.
"תתפלאי מיילי, דווקא הכנתי כתב תביעה ואפילו הגשתי אותו לבית המשפט. אבל הבנתי שזה מה שאת רוצה, את תאבת פרסום, ולכן משכתי אותה,״ מתערב כריס בשיחה.
"סול יודעת שאני אוהב רק אותה ונאמן לה וזה כל מה שמעניין אותי."
אני מניחה את ראשי על ברכיו. הוא מלטף את שערי.
"הייתי כל כך בודד היום עד שהגעת," הוא לוחש לאוזניי בלבד.
