בר אבידן -מאמינה באהבה

פול

אני נפרד ממיגל, נכנס לטרמינל וניגש ישר לחברת התעופה אייר אלסקה.

"שמך לא מופיע ברשימת הנוסעים," אומרת לי בחיוך דיילת חמודה.

אני מוציא את הנייד ומראה לה את ההזמנה ואישור התשלום עבור הטיסה.

"כנראה חלה תקלה במערכת," היא אומרת, "תן לי לבדוק."

"אני אקח כל כרטיס אם זה במחלקת עסקים או מחלקה רגילה. יש לי פגישה שאני חייב להגיע אליה," אני אומר לה.

הדיילת קוראת לאחראי משמרת. "הוא שילם על מחלקת עסקים וזה מה שהוא ייקבל," הוא נוזף בה, "את לא יכולה לשדרג מישהו על חשבון מקום שמישהו אחר שילם."

"אבל הוא לא הופיע ברשימה," היא אומרת לו.

"תראי איזה קסם. שמו מופיע עכשיו," הוא אומר לה מנסה לשלוט בכעסו.

הוא מקליד את הנתונים בעצמו ומגיש לי את כרטיס העלייה למטוס. אני מודה לו בנימוס ומסתלק משם מהר. אין לי רצון לשמוע את מה שיש לו לאמר לדיילת.

אני עובר בחנות הספרים ורוכש כמה ספרים שיש עליהם המלצה, ניגש למזנון לקנות לי כריך ושתיה, וממשיך לשער היציאה.

עדיין לא הודעתי לכריס שאני מגיע. אני נכנס לקבוצת הווצאפ בני ברוקלין קליפורניה ושולח הודעה.

פול ברוקלין: דיברתי עם מאיה.

אני בדרך לניו יורק.

מגיע באייר אלסקה בשעה שמונה.

מתגעגע,

פול

כריס ברוקלין: שמח לשמוע שדיברתם.

נחכה לך בשער היציאה.

אוהב,

כריס

אני מספיק לסיים לאכול ולשתות כאשר מודיע הכרוז שהעליה למטוס בטיסת אייר אלסקה לניו יורק מתחילה.

ברגע שאני מתיישב במושב שלי אני מרגיש שאבן גדולה ירדה מעליי. אני מרגיש שקיבלתי את החופש שלי חזרה.

כריס ניו יורק 117

כריס

אני מביט על סול ששוכבת לצידי ומסתכלת עליי במבט עייף. "זה היה פול," אני אומר לה.

"הכל בסדר?" היא שואלת מנומנמת.

"תגידי לי את. אם הוא דיבר עם מאיה והוא בדרך לכאן מה זה אומר?" אני שואל.

"איזה יופי," היא אומרת ומחייכת, "מתי הוא מגיע?"

"בשמונה בבוקר," אני עונה, "אני אסע לקחת אותו."

"אני אבוא איתך," היא אומרת ונרדמת שוב מייד.

אני מכוון את השעון לשעה שש וחצי בבוקר, מצמיד אותה אליי ונרדם.

אני מתעורר למגע נשיקות עדינות על החזה שלי, מה שגורם לי לנשוך שפתיי ולהתעורר מייד.

"איזה דרך מושלמת להתעורר," אני אומר לה. אני כבר עירני לגמרי ומתחיל לנשק אותה.

"מממ…בדיוק כך אני אוהבת להתעורר כל בוקר," היא אומרת לי.

אני טובע בה, שוכח את כל העולם.

למרות הריונה המתקדם סול לא מאטה את הקצב ומתישה אותי. אני נשכב לידה מסופק, בעיניים עצומות וראש ריק ממחשבות.

צלצול שעון הטלפון מחזיר אותי למציאות.

אני מתמתח ופוקח את עיניי. אני תמיד מופתע לראות שסול כבר קמה, והיא כבר אחרי מקלחת.

"לא חיכית לי." אני מעמיד פני נעלב.

"אין לנו הרבה זמן," היא עונה לי, "אני מתלבשת ויורדת למטבח להכין ארוחת בוקר." אני כבר מדמיין אותה מכינה כריך טעים גם לפול וממלאת כוס שומרת חום עם קפה עבורו.

"אני מבטיחה לפצות אותך בלילה," היא אומרת לי ונכנסת לחדר הארונות לבחור לה בגדים.

אני שמח שהלכנו לקנות לה בגדים. המבט בעיניה כשראתה את המלתחה שלה בארון של הבגדים שקניתי לה וכעת לא מתאימה לה, הראה לי כמה היא זקוקה להתחדש, למרות שלא אמרה זאת במילים.

אמנם היא מרבה ללבוש שמלות, אבל היום בחרה בחליפת מכנסים כחולה שמדגישה את עיניה, חליפה עשויית בד רך שמחמיא לה מאד.

"אישה יפה שלי את נראית מדהים," אני מחמיא לה.

"אין לך מושג כמה זה נעים על הגוף," היא עונה לי ואני יודע שאם אגע בה זה שוב יחזיר אותנו למיטה.

"אני שמח," אני עונה לה ונכנס להתקלח.

המחשבות שלי נודדות לפול. הוא נשמע כל כך בטוח בעצמו, כאילו משא כבד ירד מכתפיו. אני חושב לעצמי האם שמר לעצמו את מה שהוא מרגיש כדי לא להכביד עלינו או פשוט לא התמודד עם רגשותיו כיוון שהיה בסביבה המוגנת שלנו.

תהיה הסיבה אשר תהיה רווח לי לשמוע אותו כעת נחוש בהחלטתו לפעול למען עתידו.

אני חושב גם על סול שהייתה מאופקת כל כך הרבה זמן. היא דחקה את ההתרגשות של ההריון שלה, לא שיתפה הרבה, והתנהגה כאילו הכל כרגיל.

אני יודע שכמוני גם לה חשובה הפרטיות שלה איתי. היא אוהבת את השיחה שלנו לפני השינה בה אנחנו משתפים אחד את השניה בהכל. מין שיחת נפש יומית שהיא התחילה בה ועכשיו גם אני מחכה לה מידי לילה.

אני מרגיש שגם אנחנו שוב נושמים אוויר, כמו בראשית דרכנו, וכי אנחנו קשורים הרבה יותר אחד לשנייה.

"כייף לי הלבד איתך," אני אומר לה בזמן שהיא יושבת ליד האי במטבח ומכינה כריכים, "לא ידעתי כמה זה היה לי חסר."

"אתה יודע שפול מאד יקר לי ואני לא מצטערת לרגע על התקופה שהתגורר בביתנו. אני מודה שהימים האלה שלנו כאן בניו יורק, רק אתה ואני, ממלאים אותי בשמחה ומטעינים אותי. רק עכשיו אני מבינה כמה הייתי זקוקה להם.

עכשיו כשהוא מגיע וישאר איתנו זה יהיה אחרת. לקארינה יש מין אופי קודר כזה ומצד שני יש בה יהירות כאילו הכל מגיע לה.

גם אם היא בהריון ואצטרך לתמוך בה, היא כבר לעולם לא תהיה מה שהייתה עבורי. העזרה תהיה רק כדי להקל על פול."

"אני מזדהה עם כל מילה שלך. הקירבה של פול אלינו מאד טבעית בגלל אופיו הנוח. אני אומר זאת רק לך שאת קארינה, או אם לדייק מי שהיא הפכה להיות, אני לא סובל. עכשיו כשפול מתרחק ממנה אני בטוח שהוא יתקשה להיות לידה."

"אני מאמינה שאחרי שיפגש שוב עם מאיה הכל ישתנה לטובה," היא אומרת ועוטפת את הכריכים.

אני מביט בה מרוכזת במעשיה וחושב כמה מתאים לה להיות אימא. היא דואגת לכולנו בהמון אהבה. אני כל כך שלם עם הבחירה שלי בה. אם חששתי שאולי לחצתי עליה להתחיל להקים משפחה, אני יודע שהיא מוכנה לכך.

אני מתמלא אושר כשאני מסתכל על האישה היפה שלי ומחייך בהנאה.

"על מה אתה חושב אהוב שלי?" היא שואלת וכורכת את זרועותיה סביבי.

"עלייך יפה שלי וכמה התפקיד של אימא מתאים לך," אני אומר לה.

"בהתחלה היו לי פחדים כי אימא שלי ואני לא היינו קרובות. חששתי שהבנים לא יהיו קשורים אליי. אני יודעת שאלה מחשבות שגויות. זה תלוי רק בי, ואני יודעת שאתן את כולי בשבילם, וגם יודעת שאתה תהיה שם לעזור לי," אומרת סול ומביטה בי באהבה גדולה.

"הבטחתי לך שאהיה אבא נוכח. מתי שתזדקקי לי, מתי שתבקשי אהיה שם. לכן אני עובד כל כך קשה כעת לפתח את ברוקלין חוף מערבי, כדי שתמיד יהיו עורכי דין לתת מענה אם אעדר מהמשרד," אני אומר לה ורוכן לנשק אותה.

"את זה אד מעולם לא היה אומר לאשתו," היא אומרת פתאום, "אני פתאום מבינה שהוא יודע שאתה מראה לו את מה שהוא לא יכול להיות, לא רק מבחינה מקצועי,  אלא כגבר."

"מצד שני, אל תשכחי שאין לו אישה מושלמת כמוך אישה יפה שלי," אני עונה לה ומאמץ אותה חזק אליי. אני כל כך מלא רגשות שאין לי יכולת לבטא אותם.

*

פול

אין זאת הפעם הראשונה שאני חוזר לניו יורק מיום שעזבתי. אלא שהידיעה שהפעם כריס וסול חיכו לי בשער היציאה, גורם לי להתרגש למראה העיר מלמעלה דקות ספורות לפני הנחיתה.

כיוון שכל יום דיברנו בזמן מאז שהם נסעו אני יודע בבטחון מלא, שהם מחכים לי עם החיבוק העוטף שלהם ואינני צריך להתלבט האם להשאר בדירתם או להיות אצל הורים.

כאשר הצטרפתי לכריס סוכם שאשכיר את הדירה שלי כיוון שהוא סול בחרו לא להשכיר את הדירה שלהם כדי שיהיה לנו בסיס קבוע בניו יורק.

"ברוך בואכם לעיר ניו יורק. מזג האוויר בעיר…" אני שומע את קולו של הקפטן. אלא שאז אני מרגיש שהמטוס מתנדנד מצד לצד, ומבין שמשהו קורה.

אני נדרך כולי לא יתכן שהגעתי עד לכאן, ודווקא בנחיתה יקרה משהו. לשמחתי הטייס מצליח לייצב את המטוס והנחיתה עוברת בשלום.

הנוסעים מוחאים כפיים דקות ארוכות. אני עוצם את עיניי ומודה שהכל הסתיים בשלום. 

הגעתי לכאן בגלל מאיה אבל אני לא מרשה לעצמי לצפות יותר מידי. אבל כשאני רואה את סול מחכה לי אני מתרגש.

"זה מדהים כמה אני מתגעגע אליכם," אני אומר לה ואוסף אותה לחיבוק.

"אני מודה שאתה חסר לנו. אני כל כך רגילה לראות אותך גם אם אתה לא עובר בבית שלנו שזה מוזר שאתה לא בסביבה. לא שסבלנו מהלבד שלנו," היא צוחקת.

"את נראת נפלאה. ניכר על פנייך שאת נחה יותר," אני אומר לה בזמן שאנחנו הולכים לכיוון הרכב בו מחכה לנו כריס.

כשכריס מבחין בנו הוא יוצא מיד לקראתי. "אח קטן, כייף לראות אותך," הוא אומר ומחבק אותי.

"התגעגעתי," אני אומר לו.

"גם אני אח קטן," הוא משיב.

אנחנו נכנסים לרכב ויוצאים לדרך. סול מגישה לי קפה וכריך. רק עכשיו אני קולט כמה אני רעב ובכל זאת דחוף לי לשפוך את הלב.

"כל הזמן אמרתי לעצמי שאני חייב לנסות לתקן את מערכת היחסים עם קארינה, אבל מה לעשות שמאיה לקחה את הלב שלי איתה?

אני שמח שסיפרתי לכם איך אני מרגיש. הייתי צריך את האישור הזה שאני לא אנוכי כשאני מקשיב ללב שלי.

אני מבין שבאיזה מקום הרגשתי אשם. מה שאני יודע שאהבה לא הייתה שם. אני בטוח בכך כי שאני יודע שמה שאני מרגיש כלפיי מאיה זאת אהבה. זה משהו שאף פעם לא כבה בי."

"אני אומר לך בזהירות," אומרת לי סול, "שאני חושבת שיש למאיה עדיין רגשות כלפיך, אבל אני מבקשת שלא תפתח יותר מידי ציפיות עד שתשמע אותה. אני לא דיברתי איתה עליך כך שאינני יודעת באמת."

"אני מבין. הידיעה שהיא בכלל מוכנה להיפגש איתי מספיקה לי כעת. אם עדיין קיים בה הניצוץ אני אדע להבעיר אותו. אני רק צריך שתאמין לי שגם אם ההריון נקלט, אני לא אהיה נוכח בחייה של קארינה, רק אהיה שותף בחיי התינוק כיוון שהפעם באמת הייתי שותף מלא ברצון להביא אותו לעולם."

"אתה מדבר כאילו אתה בטוח שזה באמת קרה," אומרת סול.

"הרבה זמן נמנעתי ממגע איתה. היא נתנה לי להרגיש אשם. זה קרה מהמקום הכי לא נכון. רק אחר כך הבנתי שהיא כיוונה את זה לתאריך שיש סיכוי שזה יקרה. זה מה שגרם לשנאה שלי כלפיה להתעורר.

מה שחשבתי שהיה ניסיון להתקרב אליי התברר כגניבה. על טיפשותי אאלץ לשלם.

את יודעת סול מה עלה לי בראש כשישבתי על יד שולחן העבודה של אביך?" אני שואל.

"בדיוק מה שעולה לי כעת בראש. ואתה מתכוון לנהוג כמוהו?" היא שואלת.

"אני חייב לראות קודם מה קורה עם מאיה. את חושבת שהיא תקבל אותי אם יהיה לי תינוק?" אני רואה את כריס מסתכל עליי מבעד למראה.

"תנשום אח שלי. אני מאמין שהכל יסתדר לטובה," הוא אומר את המילים שאני כל כך זקוק לשמוע.

עכשיו כשאני רגוע יותר אני מתחיל לאכול את הכריך ולוגם מהקפה.

"בא לך לעבור אצל ההורים?" שואל כריס.

"הם יודעים שאני בא?" אני שואל.

"לא. השארתי את זה לשיקול דעתך," הוא עונה לי.

"זה בסדר שנעבור דרכם? את לא עייפה מידי סול?" אני שואל אותה.

כריס מתחיל לצחוק. "האישה הזאת מלאת אנרגיה כמו שנינו יחד. דניאל אמרה לה שהיא צריכה לנוח יותר, לאגור כוחות. בכל זאת אלה תאומים. אבל היא בשלה. פוקחת עיניים ומייד מתחילה את היום."

אני מצטרף אליו בצחוק. היא באמת כזאת. כמה קארינה שונה ממנה.

הנייד של כריס מצלצל והזיהוי דאדי  מופיע על הצג.

"בוקר טוב בן אהוב שלי," אומר אבא.

"בוקר טוב בנים אהובים שלי," מתקן אותו כריס, "אספנו כעת את פול מהשדה ואנחנו בדרך אליכם."

"איזה כייף לי בנים אהובים שלי. אני כבר מספר לאימא." ההתרגשות בהחלט ניכרת בקולו. כל כך נעים לי להרגיש את האהבה שלו, "אני שמח שבאת פול. אני מאד מתגעגע אליך ויש לי חדשות טובות לספר לך. נתראה בקרוב."

"אתה יודע על מה הוא מדבר?" אני שואל את כריס.

הוא מחניק חיוך ולא עונה.

אנחנו מגיעים לבית ההורים וההורים יוצאים לקראתנו. אני מתקבל בחיבוק שכל כך היה חסר לי.

"אני נפגש עם מאיה," אני אומר להם מייד, "היא חוזרת היום מאירופה ואני אחכה לה בשער היציאה."

"מתי זה קרה?" שואלת אימא ומעיפה מבט לעברו של כריס.

"לפני פחות מיממה. אני יודע בבטחון מלא שאיתה אני רוצה להעביר את חיי," אני מוציא את המילים בנשימה אחת.

"אני מקווה שהכל יסתדר כפי שאתה רוצה. הגיע הזמן שתחזור להיות מאושר. עברת כל כך הרבה בחודשים האחרונים. אני כל כך שמחה שכריס וסול היו לצידך. זה הקנה לי הרבה שקט לדעת שאתה לא לבד," אומרת לי אימא.

"אז מה הסוד הגדול שכולם יודעים פרט לי?" אני מסיט את הנושא ממני.

"בוא נדייק. רק סול וכריס יודעים בינתיים," אומר אבא ומחייך, אבל מייד עוטפת עננה של עצב את עיניו.

"אני מניח ששמעת על ארוחת הערב ה'נעימה' שהייתה לנו בשישי בערב," אומר אבא בקול שקט.

הוא עוצר לרגע ונאנח. אני מרגיש שהדיבור קשה עליו.

"אני מרגיש כל כך כשלון," הוא אומר, "חשבתי שאני נותן לבניי את הטוב ביותר, לא הפליתי ביניכם. למרות שכריס הכי קרוב אליי, כיוון שהוא הכי דומה לי, הוא לא קיבל דבר יותר משאר בניי.

אם לדייק, ממנו דרשתי יותר, ונתתי לו פחות. אני מניח שאתם יודעים שאד וויל קיבלו ממני עזרה גדולה בבנית הבית שלהם כאן בלונג איילנד. לא אתה ולא כריס קיבלתם עזרה. כל מה שיש לכם ניקנה מהכסף שלכם, ואף פעם לא התלוננתם.

בניגוד למה שחושב אד, אתה יודע שאת ברוקלין חוף מערבי הקים כריס לבד. ולמרות שבאת לחברה שכבר קיימת הוא לא התחשבן איתך מעולם, כשם שלא עשה קודם אף פעם.

כריס אמר לי שיש לו בטחון שאם הוא יבקש ממך משהו אתה תענה לו.

אם הייתי צריך הוכחה לכך שכל מה שאעשה הקינאה של בניי הבוגרים לא תעלם, אז ראיתי אותה ביום שישי. אבל לא רק.

כשבאתי למשרד ביום שני, ואת זה נמנעתי לספר לך כריס, הותקפתי קשות על ידי אד, שביקש שאעביר לו ולויל את החברה.

אתה קולט מה אני אומר? כאילו אני זקן חסר תועלת. להזכירך אני עדיין לא בגיל פרישה לגימלאות.

מבחינתי זה מרד, ואת זה אני לא מוכן לקבל. בטח לא משניים שלא הייתי מפקיד בידיהם את מפעל חיי."

dresslily.com