פול
אנחנו יושבים לאכול עם כל המשפחה באחוזת קרטייה. קארינה יושבת ואוכלת בשתיקה.
"איך עבר יומך?" אני שואל אותה רק כדי לשבור את השתיקה המעיקה, לא כי באמת מעניין אותי.
"יש לי דגם של עגילים שיצרתי בהשראת הצדפים. מסתבר שהוא נחטף כמו לחמניות. קיבלתי הזמנה לעשרת אלפים זוגות," היא אומרת ועינייה נוצצות.
"את מסוגלת לייצר כמות גדולה כזאת?" אני שואל אותה.
"דורי הבטיחה לעזור לי. העניין הוא שאני רוצה לתת נגיעה יחודית לכל אחד. חשבתי לשבץ בכל אחד אבן קטנה ודורי מאד התלהבה מהעניין. אז התשובה לשאלה שלך היא כן."
היא מסתכלת עליי ואני רואה את המבט הצמא למילה טובה.
"אני גאה בך סטאר. ידעתי שאת מסוגלת להגיע רחוק. את מאד מוכשרת," אני אומר לה. לא שכל מילה באה לי בקלות אבל אני יודע איזה השפעה יש למילותיי עליה.
"אתה לא יודע כמה זה חשוב לי לשמוע זאת ממך. זה נותן לי המון כוח," היא אומרת ומחייכת אליי בבישנות.
אני שם לב שסול לא מתעניינת במה שסטאר מספרת. הדיעה שלה חשובה לי ולכן אני בוחן אותה.
רק כאשר היא מניחה את הנייד על השולחן אני מבין שהיא הייתה מרוכזת כל הזמן בשיחה. האצבעות שלה מקלידות משפטים קצרים והפנים שלה מאד רציניות.
פתאום היא מרימה את עיניי מהמסך ואני רואה שעינייה מוצפות דמעות.
"תראה אהוב שלי מה כתב בריאן," היא אומרת בקול רועד.
"כריס קורא במהירות את הטקסטים. "בואי ניסע," הוא אומר לה בטון רציני. אני רואה את המתח על פניו.
"אתה יכול לקחת את לונדון אליך?" מבקש ממני כריס.
"בטח," אני עונה ומחכה שהוא יסביר מה קרה. אני מרגיש שאני לא נושם.
אני רואה שסול מחייגת ומקשיב במתח לשיחה.
"פאפא איפה אתה?" שואלת סול, "אנחנו בדרך אליה."
אני לא יודע מה קרה ללילה, אבל מרגיש הקלה שלפחות הכל בסדר עם סול. מאז מה שקרה לסטאר אני רגיש מאד בנושא ההריון של סול.
*
לילה פאפאדופולוס
אני מרגישה שהעולם מסתובב ואני לא מצליחה להתייצב. הכל קורה בתנועה איטית ואני מחפשת במה להאחז כדי לא ליפול.
אני מרגישה את ריצפת השיש הקרה מתחתיי ועם זאת מרגישה שאני מרחפת. מין הרגשה שאני לא יכולה להסביר לעצמי, לא כל שכן לפאפא שרוכן מעליי ומנסה לדובב אותי.
"אתה לא תבין," אני ממלמלת.
"בכל זאת תנסי," הוא אומר לי.
אני כבר לא צעירה. הבנים שלי בשנות העשרים שלה. ד"ר בריאן אמר לי שכשחל שינוי הורמונלי בגוף המחזור משתנה.
"את מדממת," אומר פאפא, "והרבה."
אלה המילים האחרונות שאני שומעת לפני שאני מתעלפת. אני מרגישה שאני מרחפת, כאילו צמחו לי כנפיים, ומתבוננת על דמותי השכובה על הריצפה.
"היא נושמת," אני שומעת את הפרמדיק אומר.
כל כך נעים לי לרחף שאני לא רוצה לחזור לגוף הכואב שלי. אני לא מרגישה דבר ממה שעושים לי. לא את דקירת המחט כאשר מחברים אותי לעירוי, לא את החמצן שמזרימים לי באמצעות המסיכה ולא את המכשירים שמחברים אותי אליהם כדי למדוד מי יודע מה.
אני שומעת את פאפא מסביר להם שרגע אחד דיברתי, ואז מילמלתי משהו על העולם שמסתובב.
אני שומעת הכל אבל לא ממש מחוברת למציאות.
אני מזהה את קולו הרגוע של ד"ר בריאן. תמיד תהיתי איך הוא יכול להיות כל כך רגוע גם במצבים כל כך קשים.
'חדר ניתוח,' מהדהדות המילים באוזניי בזמן שאני מרגישה שמישהו מכבה את האור ואני נופלת לחשיכה גדולה.
וזהו. אני לא קיימת יותר.
*
אני שומעת את קולה של סול. "מאמי אני פה. את אחרי ניתוח ואת בסדר."
אני מרגישה את ידה החמה של סול מלטפת את ידי הקפואה. 'למה כל כך קר לי?' אני חושבת לעצמי.
"למה אימא כל כך קרה?" שואל טרוי כשהוא מניח ידו עליי.
אני מרגישה פתאום עטופה. אני שסול מניחה עליי שמיכה. הידיים שלה חמות ונעימות.
"אין לך מה לדאוג. ככה זה תמיד כשאדם יוצא מחדר ניתוח," היא עונה לטרוי.
"מעניין," הוא עונה לה, "ומאיפה את יודעת זאת?"
"ד"ר בריאן הסביר לי זאת ביום שקארינה עברה את הניתוח," היא עונה לו.
ואז זה מכה בי. סול בהריון והיא לא אמורה להסתובב בבית חולים. אני נאבקת להתעורר. 'זה לא…' אני ממלמלת, 'זה לא מקום…'
"הכל בסדר מאמי, את תהיי בסדר," אומרת לי סול ומלטפת את ראשי.
אני מתוסכלת והדמעות זולגות מעיניי.
"איך היא?" שואל ד"ר בריאן את סול.
"היא מנסה לדבר, אבל ללא הצלחה," עונה לו סול, "תאמר לי אתה איך היא?"
"כבר כמה חודשים שהיא מאד סובלת. התגלו תאים סרטניים ברחמה ונקבע לה תור לניתוח. כאשר היא הגיעה היום החלטנו לא לחכות יותר ולנתח אותה מייד," הוא אומר.
"היא לא אמרה לי מילה," אומרת סול. אני מרגישה את הכאב בקולה.
"היא לא רצתה להדאיג אותך. היא חשבה שתוכל לחכות עד אחרי הלידה," עונה לה בריאן, "אני מודה שניסיתי לשכנע אותה. לא יכולנו לדעת מה המצב לפני שניתחנו אותה. לשימחתי היא עדיין בשלב שהצלחנו להוציא הכל ואין צורך בטיפול נוסף."
אני מרגישה שהגוף מתחיל להרגע. אני פותחת את עיניי. "ילדה שלי את לא צריכה להיות פה," אני אומרת לה.
"באמת? גם לך אני צריכה להסביר שהריון זאת לא מחלה? אני בסדר גמור," היא עונה לה.
סול
חודש עבר מאז הניתוח של לילה והיא כבר עומדת על רגליה.
אני כבר כבר בחודש השביעי להריון."אמנם ההריון מתקדם ללא בעיות אבל עדיף שניסע כעת. אף פעם אי אפשר לדעת מה יקרה," אני אומרת לכריס כשאני ומציעה לו שניסע לביקור בניו יורק.
הוא מתקשר לפול שאומר לו שהפעם הוא מעדיף להשאר פה.
"אז זה רק את ואני ילדה יפה שלי. כמה זמן לא היינו רק אנחנו סביב לשעון?" הוא שואל ומנשק אותי, "לפעמים אני זקוק ללבד הזה איתך בלי לדאוג לאף אחד אחר."
"אני יודעת אהוב שלי. זה מוזר שלפעמים אני מתגעגעת אליך ואתה ממש קרוב, אבל אנחנו לא לבד. ובקרוב זה הולך להשתנות כי באמת לא נהיה לבד."
"את מצטערת שההריון קרה מהר?" הוא שואל.
"ממש לא. זאת יצירת האהבה שלנו ואנחנו נמצא תמיד זמן להיות לבד. אני מבטיחה לך שלא אחסר לך."
"אני מזמין כרטיסים להיום בלילה. מתאים לך?" פתאום זה דחוף לו.
"בטח. אני כבר ניגשת לארוז," אני עונה לו.
"סול, יש לך מלא בגדים בבית בניו יורק," הוא אומר.
"שכחת שגדלתי קצת?" אני צוחקת.
"צודקת. אז מחר אנחנו יוצאים למסע קניות," הוא קובע.
New York here we come!
כריס נכנס למחשב ומבצע הזמנת כרטיסים. אני מניחה את ראשי על כתפו. "כל כך נעים לי שאתה מטפל בי," אני אומרת לו.
"כך את מרגישה?" הוא מופתע, "אני מרגיש שאת מטפלת בי כל הזמן."
"אני מתכוונת להודיע לחברים רק כשנהיה בעיר. אני לא רוצה שיתחילו לארגן לנו מסיבות," אני אומרת לו.
"את זוכרת שעוד לא אמרנו דבר לאחים? הסיבה שנחפזתי לקנות כרטיס להיום היא שמחר כולם מתאספים אצל ההורים. זה יהיה הזמן לעבור את טבילת האש איתם. אולי טוב שפול לא בא."
"אתה צודק. הדחקתי את זה. אני יכולה לדמיין את התגובה שלהם. אני לא יכולה להבין את הריחוק שנוצר מאז שהתחתנו," אני משתפת אותו בהרגשתי.
"הנחיתה בשמונה בבוקר כך שאוכל להתקשר לאבא כשנגיע לדירה שלנו. אני מתחיל להתרגש. את ואני והבנים שלנו במקום שהכל התחיל בינינו," הוא אומר ומנשק אותי ארוכות.
"מדהים אותי כל פעם שאתה מדבר על הבנים כאילו שכבר נולדו," אני אומרת לו בזמן שהוא מלטף את בטני.
"את יודעת שמאד רציתי אותם, אבל את גם יודעת שהיו לי פחדים. האם אני אהיה אבא טוב עבורם, האם אדע להוביל אותם בדרך שאני רוצה. תודות לך כל חששותיי נעלמו.
שמעתי שלפעמים האבות מרגישים מוזנחים, שיש להם קינאה בתינוקות. מבטיח לך שזה לא יקרה. את מעצימה אותי כל יום יותר ויותר, נותנת לי להרגיש בטחון מלא במה שעתיד לקרות.
מה שיאמרו לי האחים שלי לא יגרע במאומה מההתרגשות והאהבה שיש לי אלייך ואליהם."
אני בכל זאת ניגשת לארוז כמה בגדים עבורי, וגם עבור כריס. הוא שוכח כמה השתנה הטעם שלו בבגדים. אני עומדת לארוז לו גם את הנשר הלבן ושמה לב שהבקבוק כמעט גמור."
"ממש בזמן," אני אומר לכריס ומראה לכריס את הבקבוק.
"סחטתי אותו עד הסוף. אני יודע כמה את מכורה לריח הזה," הוא אומר לי בחיוך.
"לך אני מכורה אהוב שלי, לריח של הגוף שלך. הנשר הלבן הוא רק בונוס," אני אומרת לו ונאספת לחיבוק החם שלו.
אני לא מתאפקת ושולחת הודעה לטרה.
סול ברוקלין: שלא תגלי לאיש. נוחתים מחר. נהיה בבית בניו יורק. מצפה לראותך. אשמח לנשר לבן ❤️❤️❤️
טרה פיליפס: מתרגשת. מתרגשת. מתרגשת. ❤️❤️❤️
סול ברוקלין: זקוקה למלתחה חדשה.
טרה פיליפס: תהיה לך.
"בכל זאת ארזת," אומר כריס כשהוא רואה את המזוודה ליד הדלת.
"אתה שוכח שרוב הבגדים שנשארו לך בדירה הן חליפות?" אני אומרת לו ומרימה גבה מולו.
"אני מתרגש לחזור ולראות את החברים. מאז שקרה מה שקרה עם סטאר הם לא באים לבקר. אני מתגעגע אליהם מאד אבל קולט כמה השתניתי. אני אדם הרבה יותר רגוע. אבל לא רק. אגב את צודקת שאני מתלבש היום אחרת לגמרי," הוא אומר לי ומוריד את המזוודה לקומת הכניסה.
פול מתפרץ לבית. "אני אתגעגע אליכם. אמנם היחסים שלי עם סטאר על מי מנוחות, אנחנו ישנים יחד ויותר מזה," הוא מחניק חיוך, "אבל הכח האמיתי שלי נמצא בבית הזה."
"אתה יודע שאני עומד להיפגש עם המשפחה. אני באמת חושב שעדיף לך שלא תהיה שם. יש לנו את המשפחה הקטנה שלנו פה, שמוקפת בהרבה אהבה ממשפחות קרטייה ופאפאדופולוס.
אגב פאפא אמר שאם אתה זקוק למשהו בהעדרנו, או בכלל, שלא תהסס להתקשר אליו. אתה יודע שהוא כמו אבא עבור סול ולכן רואה בך בן משפחה.
בינינו פול, כמה זמן אתה חושב שבאמת נחזיק מעמד שם? זה כבר לא בית בשבילנו. הבית שלנו פה לידך."
"בואי לונדון, את באה לישון אצל דוד פול," הוא אומר ללונדון שמביטה בעצב במזוודה שלנו. היא מתחככת בי ונוגעת בי בכף ידה.
"אני אחזור מתוקה. אנחנו נוסעים רק לכמה ימים," אני אומרת וכורעת לידה כדי ללטף אותה. המבט העצוב בעיניה קשה לי. היא בהחלט מבינה את המשמעות של המזוודה.
פול מסיע אותנו לשדה התעופה. אני יושבת מאחור ועוצמת את עיניי. אני נעשית פתאום חסרת סבלנות. אני רוצה להגיע כבר לדירה. הלוואי ולא היינו צריכים לטוס כל כך הרבה זמן כדי להגיע לניו יורק.
אני חושבת על כך שהיו שבועות שהייתי על קו סן פרנסיסקו-ניו יורק כמה פעמים בשבוע. מעולם לא הפריע לי המרחק כמו היום.
"בואי אישה יפה שלי," אומר כריס שפותח את הדלת ומושיט לי את ידו. אני מסתכלת מסביב מבולבלת וקולטת שהגענו לשדה התעופה.
פול
סטאר הציעה לבוא איתי. היא ראתה שאני נסער מהנסיעה הפתאומית של כריס וסול.
למרות שאנחנו חיים כבעל ואישה אני מרגיש שאני רוצה להיות לבד.
קשה לי להסביר מדוע כל כך קשה לי להפרד מהם. עצם הידיעה שהם נמצאים מרחק של כמה דקות ממני נותן לי את הכוח לעשות כל מה שאני עושה.
אני כל כך רגיל לשיחות היום יומיות עם סול, להמצאותה חצי יום במשרד, לאחי שתמיד נמצא לידי שעות רבות.
אני חושב על ריצת הבוקר מחר. אני כבר לא זוכר איך זה לרוץ לבד. אני יודע שאלך לבקר את רפאל כפי שנוהג כריס.
אני נוסע למרכז המסחרי, קונה קפה ונוסע לחוף הים. שם אני מחנה בחניה אבל לא יוצא מהרכב. 'אולי לא הייתי צריך להקשיב לכריס.'
אני יודע שלאחים יש בטח מה לאמר על מערכת היחסים שלי עם סטאר, למרות שאינני יודע מה הם יודעים על מה שקרה.
ועדיין, אני חושב שהייתי צריך להיות שם כשהאחים ישמעו שסול בהריון ולא רק אלא עם תאומים בנים.
אני לא אדם נוקם באופיי, אבל אני לא יכול לשכוח את העקיצות שלהם כלפי כריס. 'אז הנה לכם. מי שימשיך את השם ברוקלין יהיו בניו של כריס. רק שהכל יעבור בשלום,' אני חושב לעצמי.
*
סול הבטיחה לי שהטיסה לא מסכנת את ההריון. "אני מרגישה שיהיה בסדר," היא אמרה לי, "ובכל מקרה במגנוליה יש את כל היסטוריית ההריון שלי," היא התבדחה איתי.
"צודקת," עניתי לה ולא שיתפתי אותה כמה ההריון שלה יקר לי וכמה אני חרד לו.
*
אני בודק מה השעה בנייד בדיוק כשנכנסת ברכת הבוקר של אבא.
אני מתלבט האם לספר לו. אני זקוק לשמוע את קולו ומתקשר אליו.
"בוקר טוב דאדי," אני פותח את השיחה, "אז איך מזג האוויר בניו יורק?"
"החלטת להפתיע אותי פול ולהגיע?" הוא עונה לי מופתע.
"הלוואי. אני מתגעגע אליכם," אני עונה לו.
"אל תגלה לכריס, אבל חשבנו לבוא לביקור בסוף השבוע," אומר אבא.
"לפעמים אדם צריך לשמור סוד ומאד קשה לו לשמור, ואז קורה משהו שזה לא באשמתו וכך קורה שהסוד מתגלה," אני אומר ושוקל את דבריי.
"מה אתה מנסה לאמר בן יקר שלי?" שואל אבא.
"שמעתי שאם תהיה ב JFK בשמונה בבוקר, תוכל לראות את בנך האהוב ואשתו יוצאים מבעד לדלתות היציאה לאחר שהמטוס של חברת אייר אלסקה שמגיע בטיסה ישירה מסן פרנסיסקו ינחת בשדה התעופה,"אני אומר לו.
"אני כל כך מתרגש," אומר אבא בקול חנוק.
"אני מניח שהאחים שלנו יגיעו לארוחת ערב. יהיה מעניין אצלכם הלילה," אני אומר לו.
"אתה יודע מה כריס בשבילי. אתה יודע מה אני מוכן לעשות בשבילו ובשביל סול. מבטיח לך שלא אתן לאיש לפגוע בהם," אומר אבא.
"אבא, כריס מאד השתנה. תמיד הוא היה גבר חזק, אבל עכשיו שיש לו את סול לצידו, איש לא יצליח לפגוע בו או להוציא אותו משלוותו.
אני לא חזק כמוהו כעת ולכן העדפתי שלא לבוא. אין לי רצון להסביר להם מה קורה בחיי."
"אני מבין אותך לגמרי ומאושר שיש לך את התמיכה של כריס וסול שנמצאים שם בשבילך. הם אוהבים אותך אהבה אמיתית ללא תנאים.
עם כל הקושי שלי בשל המרחק מכם, אני יודע שכריס וגם אתה עשיתם את הדבר הכי נכון עבורכם, אבל גם בשביל המשפחה."
