כריס
מזג האוויר מחייך אלינו הבוקר. שמש חמה מאירה את העיר הקרה בימים הראשונים של חודש ינואר.
סול ארזה אתמול את המזוודות כדי שנוכל להנות מהבוקר האחרון בניו יורק. בקרוב נצא ברגל לעבר המסעדה בה נפגש עם המשפחה לבארנץ'.
פול ביקש קצת זמן לעצמו. הוא חסר שקט ועדיין לא החליט אם יעלה לטיסה איתנו הלילה. אני מבין כמה חסרה לו העיר, ובעיקר החברים.
"אתה יודע אח קטן שאני בקליפורניה בגלל סול, וגם כי מצאתי את עצמי שם. שמעת שסול אמרה שתחזור לניו יורק אם אבקש.
אין זה אומר אתה מחוייב להישאר. אם אתה מרגיש שמקומך כאן בעיר, אם זה יעניק לך שלווה, תרגיש חופשי להישאר, לתמיד או לתקופה. אבא ישמח שתחזור לעבוד במשרדו."
"חוסר השקט שלי זה בגלל קארינה. מצד אחד היא מוצאת חן בעיניי, מצד שני מריח לי משהו באוויר שאני טועה בקשר אליה," אומר לי פול, "שלא יהיה לך ספק. אני רוצה להיות איתך ולא אחזור לעבוד בניו יורק."
"אם כך אני מציע שתעמיד את יחסיכם במבחן. תפגש איתה. תראה אם מושך אותך להתקרב אליה, או שתרגיש שהיא לא האחת," אני אומר לו, "לא כל אהבה נדלקת מייד. יש כזאת שלוקח לה זמן להתעורר. לא שאני מומחה גדול. סול הייתה ותהיה אהבתי היחידה," אני צוחק.
"אתה יודע מה? אתה צודק. אתה נותן לי להרגיש שזה בסדר שאני מהסס," עונה לי פול.
"זה עניין רציני מידי בכדי להיכנס אליו בפזיזות. תן ללב שלך להוביל אותך. אני מצאתי את האהבה רק סמוך לגיל שלושים. זוכר איפה הייתי לפני שנתיים?" אני עונה לו. קשה לי לראות אותו כך.
"אני חוזר איתכם," הוא אומר, "זה באמת לא מתאים לי לשקוע כך במחשבות. אני חושב שריבוי ההודעות שהיא שולחת לי מרגיש לי חנוק מידי. בכל מקרה אני מבין שאנחנו חוזרים לאחוזת קרטייה כך שיהיה לי את המרחב שלי."
"אני מבין שאתה מסכים לחזור לעבוד מהאחוזה אחרי שנקים את המשרד בעיר. בסך הכל זה מרחק של שעה ומשהו נסיעה, תמיד נוכל להגיע למשרד. מה גם שסול בטח תרצה לעבוד בחלק מהזמן במשרד שלה בעיר גם."
"בסדר סמואל," אני שומע את סול ברקע, "אני סומכת עליך בעיניים עצומות. אם יש לך עוד התלבטויות תתקשר. אנחנו עולים לטיסת לילה כך שנוכל להיפגש מחר במשרד. כפי שכבר הסברתי לך אני לא עוזבת, רק שאעבוד בחלק מהזמן במשרדי באחוזת קרטייה."
"הנה קיבלתי את התשובה ," אומר לי פול, "אני מודה שאני מתגעגע לחיים בעמק נאפה." החיוך שב לפניו ואני שוב רגוע.
אנחנו יוצאים להיפגש עם המשפחה. "כמה לא מפתיע שהאחים שלנו צריכים לעבוד," אומר פול, "ואל תאמר לי שעכשיו אמצע השבוע וכולם עובדים רגיל. אתה יודע שכולנו מנהלים בחברה ויכולים לתכנן את הזמן שלנו כרצוננו."
"עדיף שלא יבואו מאשר שישבו עם פנים חמוצות וחסרי סבלנות כי 'יש להם עומס של עבודה.' אמרתי להם שאני מאד שמח שהשתתפו בטקס ביום ראשון ואני אבין אם לא יוכלו להגיע למסיבת החתונה בקליפורניה," אני עונה לו.
"ומה אתה מהמר שיקרה?" שואל פול רגע לפני שאנחנו נכנסים.
"תתפלא. הם ישמעו שהחברים מניו יורק מגיעים כולם, ולא אתפלא אם יפתיעו," אני עונה לו, "מה שהכי חשוב לי ולאישתי היפה זה שאתה תהיה שם. כל השאר באמת לא חשוב."
"אתה נהנה לגלגל על לשונך את המילה אישתי," הוא צוחק ומחזיק את הדלת עבור סול שנכנסת ראשונה למסעדה.
ארוחת הבוקר מתנהלת באווירה שמחה. סול דואגת למלא לי את הצלחת לפני שהיא לוקחת לעצמה, תוך כדי שהיא מדברת עם אימא. אני רואה שאימא מרוצה מהפינוק לו אני זוכה. סול יודעת בדיוק מה אני אוהב לאכול.
אני ממתין שתקח לעצמה ורק אז מתחיל לאכול.
אני מביט בהנאה בסול שאוכלת בתיאבון רב. זה רק מראה לי שהנפש שלה רגועה.
״אני עדיין לא מעכלת,״ היא אומרת לאימא, ״ הבן המדהים שלך אירגן הכל. זה הוריד ממני המון לחץ. שמעתי שיש המון מריבות בנושא וקיוויתי שהוא יסכים לחתונה קטנה.
זה מדהים איך לארוע בקליפורניה מגיעות בקשות ללא הפסקה להשתתף בסוף השבוע של מסיבת החתונה. שאלתי את סבתא כמה לאשר, והיא אמרה שאין בעיה של מקום. אני ממש לא יודעת איך להגיב.״
״תראי בזה מחמאה שכולם רוצים לשמוח איתנו. את סיפרת לי שבאחוזת קרטייה מרבים לערוך מסיבות. פעם אחת זאת תהיה מסיבה בשבילך.״
״בשבילנו,״ היא מתקנת אותי.
"בשבילנו, אם כי את יודעת שרובם באים בגללך,״ אני עונה לה.
״ראיתי את השמות. יש רשימה מכובדת של לקוחות שלך, ורוב החברים שלי הם גם שלך. בכל מקרה אני משאירה לך להחליט,״ היא מסכמת את הנושא.
אני מחייך. זה בדיוק מה שאמרה לי מרי שיקרה. ״היא תשאיר את ההחלטה בידך כדי שתרגיש נוח עם ההחלטה.״
עם סיום הארוחה אנחנו עוברים במיו מילאן כדי שסול תמדוד את השמלות למסיבת החתונה. למרות שאנחנו כבר נשואים אני משאיר לה למדוד לבד, וממתין עם פול בבית הקפה.
החברים מצטרפים אלינו, ואני לא יכול שלא לחשוב על כך שהאחים שלי לא מוצאים זמן לבלות איתנו.
"סיימתי," אומרת סול ומצטרפת אלינו. יש בידה שקיות והיא מגישה אותן לי.
"ליאה תביא איתה את השמלות," היא מסבירה לי, "לא יכולתי להתאפק וקניתי לכם קצת דברים."
"הזמנו מקומות לסוף השבוע," אומרת טסה, "לא יודעת למה חשבתי שאין מקומות ללון בעמק נאפה."
"אנחנו לא גרים במדבר," צוחקת סול, "חבל שלא אמרת לי הייתי מסדרת לכם מחיר מיוחד."
"תודה גברת ברוקלין, אבל בעלך כבר דאג לזה.
אגב, ראיתי את התכנית לסוף השבוע אני ממש מתרגשת. זאת בהחלט עומדת להיות החתונה המדוברת של השנה."
"סבתא שלי אלופה בארגון אירועים. אנשים טסים ממדינות אחרות ביבשת לחגוג באחוזה.
אין לך מושג מה אנשים מבקשים. אף פעם לא הבנתי את הצורך בפאר הזה.
אני כבר מבינה שיבואו הרבה אנשים ויהיה שמח, אבל למרות שאין לי יד בתכנון, ביקשתי שאופי החתונה יהיה צנוע.
אני מבטיחה להגיע ברגל ולא עם מסוק וכל השטויות האלה," אומרת סול, "ברור לי אהוב שלי שבזה לא תפתיע אותי. "
" אישה יפה שלי אני מכיר אותך. זה מסוג ההפתעות שאין חשש שיקרו. זה לא מתאים לך וגם לא לי."
פתאום אני מרגיש צורך להיות עם סול לבד. הגוף שלי זקוק לה. אני מבין שכמה שנעים לי להיות מוקף בחבריי, אני זקוק ללבד איתה. אני מניח את ידי על רגלה.
סול מחניקה פיהוק. " תודה שבאתם להיפגש איתנו באמצע היום. זה באמת לא מובן מאליו עבורנו.
עם כל ההתרגשות מסביב לא ישנו הרבה, והייתי רוצה לנמנם קצת לפני שאנחנו טסים חזרה. נתראה בקרוב מאד."
היא מסמנת למלצרית שתביא את החשבון, ומגישה לי אותו.
"סוף סוף למדת אישתי," אני לוחש לאוזנה.
אנחנו נפרדים מהחברים וחוזרים לדירה.
"זה שלא הגבתי עד היום זה לא אומר שלא התרגשתי לראות שיש פה פסנתר. תנגן לי משהו. אולי את… ? Bell
אין לך מושג כמה שמעתי את הנעימה הזאת. כל פעם שהתגעגעתי אלייך, וזה קרה המון, הייתי מקשיבה לנגינה שלך בלופ, עוצמת את עיניי ומדמיינת אותך מנגן אותה על הגוף שלי. זה היה מרגיע אותי קצת, וגם גורם לי להוציא את הכאב בדמעות."
"אני אדאג שלעולם לא תבכי עוד בגללי," אני אומר לה.
"אני יודעת," היא אומרת בזמן שאני מתיישב על הכיסא ופותח את המכסה של הפסנתר. היא יושבת על הרצפה לידי ומניחה את ראשה על ברכיי בשעה שאני מנגן בשבילה.
"תקנה לנו כזה לאחוזת ברוקלין," היא מבקשת.
"האמת שכבר הזמנתי פסנתר כאשר חשבתי שהדירה בחמש מאות עשרים תהיה שלי," אני משתף אותה.
" היא באמת שלך, " היא מחייכת.
" חשבתי שאנגן בו בלילות כשגעגועיי אלייך יטריפו את דעתי, וקיוויתי שתשמעי את הצלילים ותחזרי אליי."
"וחזרתי," היא אומרת, "כי הלב שלך קרא לליבי."
אני מחפש במבטי את פול. הוא שקוע במחשב.
" בואי," אני לוחש לה, "אני צריך להרגיש אותך. זה מדהים כמה אני מתגעגע אלייך גם כשאת לידי."
"אני מבינה למה אתה מתכוון. אמנם אנחנו יחד כל הזמן, אבל כמעט שלא לבד, ולא על פול אני מדברת. יש לנו חברים ומשפחה סביבנו כמעט כל הזמן מה שלא משאיר לנו הרבה זמן ללבד שלנו. גם לי זה חסר. זו בדיוק הסיבה שאמרתי שאני רוצה לנוח."
אני מודה בליבי לפול שמבין את הצורך הזה.
אנחנו עולים, ובדיוק כמו בימים שהיינו חוזרים מהעבודה, ברגע שדלת חדר השינה נסגרת מאחורינו אני לא מתאפק יותר ומתחיל להפשיט אותה בחוסר סבלנות.
אני נהנה לראות את ההשתוקקות גם בעיניה. " בוא כבר," היא אומרת לי, ומורידה מעליי את הבוקסר שלי.
אני מרגיש שגם אני לא יכול לחכות ומוותר על שביל הנשיקות שאני אוהב לפזר עליה לפני.
אנחנו לא צריכים הרבה כדי להסתחרר בריקוד הזה יחד. כל תנועה שלי מגבירה בה את האש, כל תנועה מצידה מציתה אותי עוד יותר. אני לא חושב על פול שנמצא למטה, ומרשה לעצמי לבטא את התשוקה שלי בקול.
שנינו מנסים להחזיק מעמד אבל ההתפרקות מגיעה מהר.
עכשיו כשאני רגוע יותר הגיע תורן של הנשיקות. "תחתום עליי את שמך," היא מבקשת ואני מניח את שפתיי על עורה ומתחיל במסע מחדש.
סן פרנסיסקו, קליפורניה.
האוקיינוס מקבל את פנינו עטוף בערפילים. פה ושם אנחנו רואים את אורות העיר מציצים מבעד לעננים.
"אנחנו בבית גברת ברוקלין," אני אומר לסול כאשר המטוס מתחיל להנמיך לכיוון הנחיתה בשדה התעופה.
"כמה נלחמתי בפחדיי כשעלינו לטיסה שבוע שעבר. כל כך חששתי שיקרה משהו והחתונה לא תתקיים," היא אומרת לי.
"אני שמח שאת מבינה שמה שקרה בין הורייך הוא לא הסיפור שלנו מהסיבה הפשוטה שאני מטורף עלייך ולא יכול לדמיין את חיי בלעדייך."
אני רואה שפול מתוח. אני יודע שמתחוללת בתוכו סערה ועם זאת לסול מגיע לשמוע ממני את המילים האלה מתי שהיא צריכה אותן.
אין הרבה נוסעים בשדה התעופה, אולי כי עדיין שעת בוקר מוקדמת מאד, ואנחנו יוצאים דרך דלתות היציאה תוך זמן קצר. אני לא מופתע לראות שמיגל מחכה לנו בחוץ. הוא מתרגש לראות אותנו למרות שנפגשנו רק לפני כמה ימים בטקס החתונה.
"אני חושבת שניסע ישר לאחוזה. מה דעתכם?" שואלת סול.
"אנחנו איתך" אני אומר ופול מאשר בראשו.
למרות שתתכננו לנוח אתמול לפני הטיסה אחר השבוע העמוס בניו יורק, משחקי האהבה שלנו התארכו ולא נחנו דקה אחת.
את הטיסה העברנו בצפייה בסרטים וכעת העייפות משתלטת עלינו.
"ליאונה הכינה לכם את הבית שלכם. הרהיטים הגיעו אתמול והרשתי לעצמי להרכיב לכם את חדר השינה. אני מקווה שזה בסדר."
סול
"בסדר?" אני שואלת בפליאה, "אני מלאת הערכה על כל מה שאתה עושה למעננו. אמנם אני כעת גברת ברוקלין, אבל אני בשבילך מי שהייתי תמיד.
אני כבר לא יכולה לחכות לראות את הבית. אני כל כך אוהבת את הטעם שלך כריס ובטוחה שהוא מדהים ביופיו."
"עשיתי מה שביקשת," הוא אומר לכריס. כריס מחניק חיוך ומשחק עם הטבעת שלו.
"אני לא מאמינה איך אתה מסוגל לנהל את הכל בלי שארגיש ועוד לתפקד כעורך דין שנותן מענה בשעות לא שיגרתיות.," אני אומרת לו בהתפעלות.
"דברים לא קורים בין לילה את יודעת," הוא עונה לי בחיוך, "ואת? תראי באיזה שלווה את מנהלת את העניינים גם בימים המתוחים ביותר."
"כן, אבל לי אין חתונה לתכנן," אני עונה לו.
"כבר סיכמנו שכל תפקידך הוא להיות האישה היפה שאת ולהיות מאושרת," הוא צוחק.
"הייתי עוזרת בשמחה, אבל אף אחד לא מטיל עליי משימות חוץ מלדאוג לבגדים שלי, ורק שלי," אני מתלוננת.
"יש משהו בכל מה שקרה עד היום שהיית משנה?" הוא מתגרה בי.
"אני שמחה שאנחנו באותו ראש. שלא אילצת אותי להתאים את המפות, לפרחים ולכיסויי על הכסאות. הייתי יוצאת מדעתי," אני עונה.
"את יכולה להיות רגועה. גם אני לא עסקתי בזאת. כל שאמרתי הוא שאני מבקש שהחתונה תייצג אותנו כפי שאנחנו. אין לנו צורך בקישוטים מיותרים, הם לא מה שגורם לארוע להיות שמח, אלא העובדה שקשרנו את חיינו יחד לעיניי כל העולם.
לא סתם התחברתי אלייך סול. אנחנו מסתכלים על העולם דרך אותם משקפיים. נכון שהדירה שרכשתי בניו יורק היא דירה יוקרתית. קניתי אותה בגלל שהייתה השקעה טובה. את ראית שהיא מעוצבת להפליא ועדיין לא מנקרת עיניים," הוא אומר.
"אתה צודק," אני עונה לו, "זה בדיוק מה שהרגשתי כשראיתי איך את הבחירה שלך בבגדים. נכון שיש לך מבחר גדול ממיו מילאן אבל הבחירה באה ממקום של נוחות ולא כדי שאחרים יראו כמה אתה עשיר."
"אתה בא איתנו?" שואל כריס את פול.
"ברור. גם אני סקרן לראות את הבית החדש שלכם. ביחוד שגם אני לא ידעתי על התוכנית שרקמת."
אני מתרגשת לראות את השלט בשערי הכניסה. עכשיו זה באמת מרגיש לי אמיתי.
כאשר נכנס הג'יפ של מיגל דרך שערי האחוזה, עולה השמש ממזרח ושולחת קרניים להבריח את הערפילים שכיסו את האזור.
עיניי מתמלאות דמעות כאשר אנחנו מתקרבים לבית האחוזה. כריס קיים את ההבטחה שלו והקים לי בית.
עכשיו אני כבר חסרת סבלנות למלא את הבטחתי לו ולהביא איתו לעולם ילד. אני מוציאה את הנייד ורושם לעצמי הודעה. לקבוע פגישה עם ד"ר בריאן.
אני מניחה את הנייד כך שכריס יראה את ההודעה. הוא אוחז בידי ונושק לה נשיקה ארוכה, מעביר לי דרכה את כל הרגש שלו כלפיי.
אני מביטה על שביל הגישה לבית ורואה משני צידיו שתילי גפן שניכר שנשתלו לפני זמן קצר.
"מיגל?" אני שואלת.
"מה בייבי גירל?" הוא עונה לי בחיבה.
"הגפנים?" אני נחנקת מהתרגשות.
"מה איתם?" הוא עונה לי בשאלה.
"זה נראה כמו שתילים חדשים," אני אומרת מהורהרת, אבל אז אנחנו מגיע לבית ואני ממהרת לצאת מהרכב.
על המרפסת בכניסה לבית יש שני כסאות נדנדה לבנים כאשר המילים 'שלו' ו'שלה' רשומות עליהם, ובנוסף גם נדנדה התלויה מהתקרה ועליה כרית וירחון שמישהו קרא והשאיר פתוח. אני מסתקרנת מי היה פה וקוראת את הכותרת- הירחון של לשכת עורכי הדין סן פרנסיסקו.
עיניי מתמלאות דמעות. אני מסתובבת ומשקיפה על הנוף. כל חיי חלמתי על במקום הזה ועכשיו החלום הופך למציאות.
כריס מנגב באצבעו את הדמעות שזולגות מעיניי.
"בפעם הראשונה שעמדתי כאן על המרפסת הזאת וצפיתי בנוף מסביב הבנתי למה חלמת על המקום הזה. אבל אני יכול לאמר לך בבטחון, שעוד לא ראית ממנו כלום."
הוא נושא אותי בזרועותיו ועובר איתי את סף הדלת כנהוג.
אני בטוחה שהוא עומד להוריד אותי כשאנחנו בתוך הבית, אבל הוא ממשיך, עולה בריצה את המדרגות העולות לקומה העליונה ונושא אותי לחדר השינה שלנו. רק אז הוא מוריד אותי ואוחז בידי.
"אם חשבת שהמראה מהמרפסת בכניסה מדהים," הוא פותח את הדלתות הגדולות ומסמן בידו שאצא החוצה ממרפסת הצמודה לחדר השינה, "אז תסתכלי כעת."
אני מישירה עיניי לאופק ונשמתי נעתקת.
נדנדה #wayfair
