אני לא יודעת ממה להתחיל.
הדירה שלי הפוכה לגמרי.
ההודעה על הפינוי, לא הייתה צריכה להפתיע אותי לכאורה,
הרי ידעתי שלא שילמתי את שכר הדירה.
וכי מה כבר יכולתי לומר לבעל הדירה שעמד מולי ואמר:
"גם לי יש חשבונות לשלם," והתחיל לדקלם את כולם.
"את לא היחידה שלא משלמת ואצלי החובות רק נערמים.
תביני גם אותי. גם לי יש אישה וילדים להאכיל."
עמדתי עם החוזה בידי.
התכוונתי להשתמש בו כנשק האחרון שלי נגד בעל הדירה,
שכן כתוב בו שהוא צריך לתת לי התראה של חודשיים מראש.
כל בר דעת יסכים איתי שהתראה של שלושה ימים זה לא אנושי.
אבל המשפט האחרון נגע בי באופן כזה שהחלטתי לוותר.
הגבר שהיה לי כבר לא שלי, וילדים עוד לא נולדו לנו,
מה שעושה את המצב שלי טוב משלו.
שלושה ימים זה מה שהקציב לי בעל הדירה כדי לבוא עם הכסף
או להחזיר את המפתח.
אני אלופה בלעבוד עם דד ליין.
אף לא פעם אחת איחרתי בהגשת המאמר למערכת העיתון,
אבל הפעם זה מצב שונה.
לא מדובר בעבודה שמחזיקה את קיומי,
אלא תשלום שאין לי דרך לכסות אותו.
*
כאשר בעל הדירה יוצא אני מתחילה לעכל את דבריו.
שלושה ימים ואהיה חסרת בית.
אני עורכת רשימה בראשי:
לבית של אימא אין לי מה לחזור.
אני מכירה את אימא שלי וההבנה שהבת שלה חסרת בית
תגרום לה למתח.
שלא לדבר על מה שיהיה לה לומר לי.
"את עם הרצון שלך לפרטיות. תראי איפה את היום."
לחפש כעת שותפות זה בלתי אפשרי.
כל אחת מחברותיי כבר גרה עם שלושה וארבעה שותפים,
ורק המחשבה על כך שעליי לחלוק את חדרי הדירה עם אחרים
גורמת לי לסלקה ממוחי מייד.
אח שלי גר עם החברה שלו. וגם אם לא היו גרים יחד,
אנחנו לא כל כך מסתדרים. הוא תמיד ראה בי בורגנית,
מה שלא נכון,
ואחת שחושבת שמגיע לה הכל,
גם זה לא נכון.
הוא אף פעם לא העריך כמה קשה אני עובדת.
כשסיפרתי לו שאני נפרדת מבעלי הוא אמר לי שאני טיפשה.
"לא קמים ועוזבים בית מהיום למחר. יש דברים שצריך לתכנן
מראש."
ברור לי שלבית שהיה שלי אין לי מה לחזור.
המקום שלי, כך אני מניחה, מלא בדברים של אישה אחרת.
שתקתי. מה יכולתי לענות לו.
"מצטערת שלא תכננתי שבעלי יבגוד בי?"
ודווקא המחשבה הזו מזכירה לי ששלושה ימים זה המון זמן.
אני מביטה על הבלגן שבסלון שנוצר בשעה שהייתי עדיין מבולבלת,
ומקציבה לעצמי שעה לסדר אותו.
תתפלאו כמה אדם יכול לעשות בשעה כשהוא חדור מטרה.
שעה אחריי אני מביטה בסיפוק על הסלון ששינה את פניו ועל הריצפה הלחה
שעברה ניגוב עם חומר ניקוי ריחני. אני מרגישה שאני שוב נושמת.
זה מדהים כמה דברים מסתדרים לך בראש בשעה שאת מסדרת את הבית.
*
אני נזכרת שלא אכלתי כלום ויורדת לבית הקפה מתחת לבית.
בהיסח הדעת, אני לוקחת כהרגלי את המחשב.
הרבה כתבות נכתבו לי בבית הקפה הזה ולרגע אני שוכחת שאין לי עבודה.
אני מזמינה כוס קפה, יושבת עם רגליים מורמות על הכיסא כפי שאני אוהבת,
ונודדת עם המחשבות.
המחשבות נאספות לי בשורות ומבקשות להתפרץ החוצה.
בלי לחשוב הרבה אני מוציאה את המחשב ומתחילה להקליד את המילים.
בשעה שאני לוגמת מכוס הקפה השלישית עדיין רצות האצבעות על המקלדת.
הפעם אין זו כתבה לעיתון, אלא מלחמה על החיים שלי.
אני קוראת שוב ושוב את המילים שאני כותבת לו ושולחת אותן במייל.
לא נותר לי אלא להמתין.
*
שלושה ימים.
*
*
לפעמים שלושה ימים והידיעה שאת עומדת להפסיד הכל מצליחה להכניס לך
סדר במחשבות. וזה מה שקרה איתי.
*
"את מבינה כמה טעית טפשונת?" אומר הגבר שלי בכאב בשעה שאני יושבת לידו
על החול מול הים, בפינה האהובה עלינו ומשחקת באצבעותיי עם הצדפים.
"לו רק היית נותנת לי לדבר.
תראי כמה חודשים עברו מאז היום שקמת ועזבת,
ואני עדיין מחכה לך.
כך מתנהג גבר שרוצה אישה אחרת?"
"אני כל כך מצטערת," אני אומרת לו, "כנראה שהייתי צריכה שהעולם כולו
יעצור, כדי לעצור בעצמי ולחשוב בהיגיון."
"ועכשיו כשחשבת?" הוא שואל.
"אתה יודע הכל," אני עונה לו, "הרי כתבתי לך את זה במייל."
"ועכשיו כשחשבת?" הוא חוזר על שאלתו.
ולפתע אני מבינה שהוא מבקש את המילים המפורשות.
והן נשפכות ממני כמו גשם על האדמה,
והוא לוגם אותן כמו אדמה צמאה.
וגם כשאני שוב חבוקה בזרועותיו,
גם כשהוא אומר לי שסלח,
גם אז אני לא מפסיקה לומר לו אותן.
*
יעל יהל
מיתרי ליבי©
התפרסם בבלוג שלי באתר
/מיתרי-ליביhttps://baravidan.com/
אני לא יודעת ממה להתחיל.
הדירה שלי הפוכה לגמרי.
ההודעה על הפינוי, לא הייתה צריכה להפתיע אותי לכאורה,
הרי ידעתי שלא שילמתי את שכר הדירה.
וכי מה כבר יכולתי לומר לבעל הדירה שעמד מולי ואמר:
"גם לי יש חשבונות לשלם," והתחיל לדקלם את כולם.
"את לא היחידה שלא משלמת ואצלי החובות רק נערמים.
תביני גם אותי. גם לי יש אישה וילדים להאכיל."
עמדתי עם החוזה בידי.
התכוונתי להשתמש בו כנשק האחרון שלי נגד בעל הדירה,
שכן כתוב בו שהוא צריך לתת לי התראה של חודשיים מראש.
כל בר דעת יסכים איתי שהתראה של שלושה ימים זה לא אנושי.
אבל המשפט האחרון נגע בי באופן כזה שהחלטתי לוותר.
הגבר שהיה לי כבר לא שלי, וילדים עוד לא נולדו לנו,
מה שעושה את המצב שלי טוב משלו.
שלושה ימים זה מה שהקציב לי בעל הדירה כדי לבוא עם הכסף
או להחזיר את המפתח.
אני אלופה בלעבוד עם דד ליין.
אף לא פעם אחת איחרתי בהגשת המאמר למערכת העיתון,
אבל הפעם זה מצב שונה.
לא מדובר בעבודה שמחזיקה את קיומי,
אלא תשלום שאין לי דרך לכסות אותו.
*
כאשר בעל הדירה יוצא אני מתחילה לעכל את דבריו.
שלושה ימים ואהיה חסרת בית.
אני עורכת רשימה בראשי:
לבית של אימא אין לי מה לחזור.
אני מכירה את אימא שלי וההבנה שהבת שלה חסרת בית
תגרום לה למתח.
שלא לדבר על מה שיהיה לה לומר לי.
"את עם הרצון שלך לפרטיות. תראי איפה את היום."
לחפש כעת שותפות זה בלתי אפשרי.
כל אחת מחברותיי כבר גרה עם שלושה וארבעה שותפים,
ורק המחשבה על כך שעליי לחלוק את חדרי הדירה עם אחרים
גורמת לי לסלקה ממוחי מייד.
אח שלי גר עם החברה שלו. וגם אם לא היו גרים יחד,
אנחנו לא כל כך מסתדרים. הוא תמיד ראה בי בורגנית,
מה שלא נכון,
ואחת שחושבת שמגיע לה הכל,
גם זה לא נכון.
הוא אף פעם לא העריך כמה קשה אני עובדת.
כשסיפרתי לו שאני נפרדת מבעלי הוא אמר לי שאני טיפשה.
"לא קמים ועוזבים בית מהיום למחר. יש דברים שצריך לתכנן
מראש."
ברור לי שלבית שהיה שלי אין לי מה לחזור.
המקום שלי, כך אני מניחה, מלא בדברים של אישה אחרת.
שתקתי. מה יכולתי לענות לו.
"מצטערת שלא תכננתי שבעלי יבגוד בי?"
ודווקא המחשבה הזו מזכירה לי ששלושה ימים זה המון זמן.
אני מביטה על הבלגן שבסלון שנוצר בשעה שהייתי עדיין מבולבלת,
ומקציבה לעצמי שעה לסדר אותו.
תתפלאו כמה אדם יכול לעשות בשעה כשהוא חדור מטרה.
שעה אחריי אני מביטה בסיפוק על הסלון ששינה את פניו ועל הריצפה הלחה
שעברה ניגוב עם חומר ניקוי ריחני. אני מרגישה שאני שוב נושמת.
זה מדהים כמה דברים מסתדרים לך בראש בשעה שאת מסדרת את הבית.
*
אני נזכרת שלא אכלתי כלום ויורדת לבית הקפה מתחת לבית.
בהיסח הדעת, אני לוקחת כהרגלי את המחשב.
הרבה כתבות נכתבו לי בבית הקפה הזה ולרגע אני שוכחת שאין לי עבודה.
אני מזמינה כוס קפה, יושבת עם רגליים מורמות על הכיסא כפי שאני אוהבת,
ונודדת עם המחשבות.
המחשבות נאספות לי בשורות ומבקשות להתפרץ החוצה.
בלי לחשוב הרבה אני מוציאה את המחשב ומתחילה להקליד את המילים.
בשעה שאני לוגמת מכוס הקפה השלישית עדיין רצות האצבעות על המקלדת.
הפעם אין זו כתבה לעיתון, אלא מלחמה על החיים שלי.
אני קוראת שוב ושוב את המילים שאני כותבת לו ושולחת אותן במייל.
לא נותר לי אלא להמתין.
*
שלושה ימים.
*
*
לפעמים שלושה ימים והידיעה שאת עומדת להפסיד הכל מצליחה להכניס לך
סדר במחשבות. וזה מה שקרה איתי.
*
"את מבינה כמה טעית טפשונת?" אומר הגבר שלי בכאב בשעה שאני יושבת לידו
על החול מול הים, בפינה האהובה עלינו ומשחקת באצבעותיי עם הצדפים.
"לו רק היית נותנת לי לדבר.
תראי כמה חודשים עברו מאז היום שקמת ועזבת,
ואני עדיין מחכה לך.
כך מתנהג גבר שרוצה אישה אחרת?"
"אני כל כך מצטערת," אני אומרת לו, "כנראה שהייתי צריכה שהעולם כולו
יעצור, כדי לעצור בעצמי ולחשוב בהיגיון."
"ועכשיו כשחשבת?" הוא שואל.
"אתה יודע הכל," אני עונה לו, "הרי כתבתי לך את זה במייל."
"ועכשיו כשחשבת?" הוא חוזר על שאלתו.
ולפתע אני מבינה שהוא מבקש את המילים המפורשות.
והן נשפכות ממני כמו גשם על האדמה,
והוא לוגם אותן כמו אדמה צמאה.
וגם כשאני שוב חבוקה בזרועותיו,
גם כשהוא אומר לי שסלח,
גם אז אני לא מפסיקה לומר לו אותן.
*
יעל יהל
מיתרי ליבי©
התפרסם בבלוג שלי באתר
/מיתרי-ליבי/https://baravidan.com