הם דיברו כבר על הכול. לא נשאר יותר מה לומר. בעצם זה לא מדויק. הם הפסיקו כבר מזמן לדבר אחד עם השנייה, מזמן הפכו לשני זרים. הפרידה הייתה בלתי נמנעת. היא יזמה אותה כיוון שהרגישה בדידות, והוא אמר שבאמת הגיע הזמן, כעת שאינו מרגיש יותר כלום כלפיה.
סוכם שהיא לא תהיה בבית למחרת, כיוון שהוא אינו עובד ביום שישי בבוקר. כך יוכל להגיע כדי לפנות את חפציו. "לא תצטרך לחייך אליי ולהעמיד פנים," אמרה לו.
כך קבעו והוא עזב את ביתם המשותף .
היא אהבה אותו כל כך והתקשתה לתפקד. "לא אגיע לעבודה," היא שלחה הודעה למזכירת החברה. היא לא יכלה לנשום. למרות שזו הייתה יוזמה שלה היא קיוותה בסתר ליבה שיאמר לה שהוא אוהב אותה וילחם על האהבה שלהם.
היא גררה את עצמה בקושי מהמיטה, לא הייתה מסוגלת להחליף את בגדי השינה. לאחר שצחצחה את שיניה, קשרה ברישול את שיערה הארוך עם סרט והביטה מסביבה.
הרדיו השמיע מנגינות עצובות, כאילו התאים עצמו אליה.
"ממה להתחיל?" חשבה לעצמה והרגישה אבודה. לבסוף החליטה שאם הוא עזב, אז קודם כל היא תפנה את הבגדים שלו מהארון. הכי בא לה להכניסם בערבוביה. אבל היא לא כזו . לכן נשמה עמוק כדי להשקיט את הסערה הגדולה שהתחוללה בליבה. עד מהרה התמלאו שלוש מזוודות בבגדיו. כמובן שטרחה לקפל כל בגד למשעי שלא יתקמט.
עכשיו משהתפנה מקום בארון הקיר הגדול, החליטה שהגיע הזמן לסדר גם את הצד שלה. כבר מזה זמן חשבה שיש בו יותר מידי בגדים, ואת אלה שאינה לובשת ראוי שתתרום. היא לקחה כמה שקיות זבל גדולות והניחה בהם את הבגדים שידעה שלא תלבש עוד.
הארון שנראה פתאום מרווח יותר ומסודר שימח אותה מאד. זה עודד אותה להמשיך ולסדר את הדירה בת שני החדרים שלהם.
"גם פה יש דברים שלו," היא נזכרה בהיכנסה לחדר האמבטיה. עד מהרה מצאה עצמה משפשפת את המקלחת, מוחקת כל זכר ממנו. רק כאשר הקירות הבהיקו מניקיון היא נרגעה.
זה משך אותה גם לעשות סדר במטבח. היא רוקנה את הארונות וניקתה אותם במרץ. בשעה שעמדה להכניס את הכלים חזרה, לא יכלה להצביע על משהו שהיה רק שלו ולכן החזירה את כולם לארון. גם כאשר עברה על מצרכי המזון הבינה ששניהם אוהבים את אותם הדברים, ולא היה שום דבר שיכלה להגדיר כ"שלו."
המקרר היה האחרון ברשימת הניקיון האובססיבי של הבוקר והיו בו מעט שאריות מארוחת הערב שאותם זרקה לפח. היא רוקנה את התאים, ניקתה והשיבה את המעט שהיה בו למקומו. את הכלים המלוכלכים הכניסה למדיח והפעילה אותו.
הסלון היה מסודר ונותר לה רק לשטוף את הריצפה. היא הביטה בעצב בעציץ שנבל כי שכחה להשקות אותו. מחשבותיה נדדו אליו. כבר חודשים רבים שלא הביא לה פרחים לשבת.
*
אחרי מקלחת קצרה החליטה לצאת לקניות. "גם אם אני לבד אני צריכה לאכול," אמרה לעצמה.
החנות הראשונה הייתה חנות הירקות. היא מלאה את הסל שלה בירקות טריים לסלט. היה לה ברור שלבשל לא יהיה לה כוח. היא אהבה פירות ולכן בחרה לה כמה סוגים. כאשר הניחה אותם ליד הקופה חשבה על כך שאלה גם הפירות האהובים עליו. זיכרונות של הימים שהיו יושבים יחד מכורבלים מול הטלוויזיה, היא עם ספר, הוא עם השלט של הפלייסטיין שלו, ועל השולחן הייתה מונחת צלחת עם פירות חתוכים וקוביות של גבינה צהובה.
זה מה שגרם לה ללכת למכולת שם קנתה במעדנייה כמה סוגי גבינה. על הנקניקים ויתרה כיוון שזה מה שהוא אהב. "לא שכחת לחם?" שאל אותה בעל המכולת.
"יש לי עוד כיכר שלמה," שיקרה לו. היא ידעה שהיום בא לה משהו אחר.
היא חצתה את הכביש והלכה למאפיה שמעבר לפינה. "אפינו היום לחמים חדשים, אשמח לשמוע את דעתך," אמרה לה המוכרת. כל מה שטעמה אהבה, וכך קרה שבחרה כמה סוגי לחמים.
למרות שהריחות של המאפים פיתו אותה היא הרגישה מין צורך שבוער בה לאפות בעצמה. "יש משהו מרגיע באפיה," דיברה עם עצמה בליבה, "אני בהחלט זקוקה למשהו שירגיע אותי."
בקיוסק בפינה קנתה גלידה. היא לא ידעה להחליט בין גלידת ריבת חלב שהייתה אהובה עליה, ובין השוקולד בלגי שהוא אהב. למרות שידעה שהוא לא יהיה שם קנתה בסוף את שתיהן.
היא עמדה לפנות הביתה כאשר הבחינה בחנות הפרחים. היא עמדה לרגע מולה והתלבטה. "קיבלנו רקפות משגעות," אמר לה המוכר שעמד בפתח החנות בפנים מאירות, "בואי תראי."
זה היה מין יום כזה שלא יכלה להחליט לגבי שום דבר ולכן בחרה רקפת אדומה, אחת לבנה, והשלישית ורודה. "את יכולה לקחת את המגש הזה שיכיל את שלושתן," הציע המוכר החייכן. שוב התלבטה ולבסוף אמרה לו: "אני חושבת שאוותר על המגש."
היא חזרה הביתה, סידרה הכול במקום והוציאה את החומרים להכנת העוגה. הייתה לה חוברת המתכונים אבל לא יכלה להחליט באיזה מתכון לבחור. לבסוף התחילה בהכנת עוגת השוקולד האהובה עליה. כשזו הייתה בתנור, הכינה מגש אחד של עוגיות שושנים מלאות בקצף וניל ומתוך הרגל הכינה גם עוגיות במילוי קצף שוקולד. רק כאשר הניחה את המגשים להתקרר על השיש קלטה מה שעשתה.
היא נזכרה ברקפות. היה עליה למצוא להן מקום. היא הצטערה שלא לקחה את המגש ולכן החליטה להפריד ביניהן. את הוורודות הניחה על השולחן בסלון, את הלבנות על השולחן בכניסה, ואת האדומות על השולחן האוכל.
פתאום נזכרה שסל הכביסה מלא בכביסה, שכן יום שישי הוא היום בו היא נהגה לכבס. כיוון שהיו בסל גם בגדים שלו החליטה להקדים ולכבס היום. בשעה שהמכונה השמיעה את רעשיה המונוטוניים בגלל התוף שהסתובב בה, היא התיישבה על הכיסא ליד האי במטבח ופתחה את המחשב.
היא בחרה לה מוסיקת בלוז שקטה, ולמרות שהייתה לבד שמה את האוזניות על אזניה והמשיכה לכתוב את המאמר שהתחילה בכתבתו יום קודם.
הקור גרם לה לרעד קל, הרי השאירה את התריסים פתוחים. היא העיפה מבט לעבר האח. עצב מילא אותה. זה היה התפקיד שלו להדליק בה את האש. היא קמה וסגרה את התריסים ואת החלונות.
שוב חזרה למאמר והמשיכה לכתוב אותו. עמודים על גבי עמודים כתבה. השמש הגיעה למרום השמים, אבל היא לא הפסיקה. היא הרגישה חמימות. "סך הכול זה הגיוני כשהשמש במרום השמים," חשבה לעצמה .
היא דמיינה את הריח של מי הגילוח שלו באוויר ודמעות זלגו מעיניה. מבעד דמעותיה דמיינה אותו ניגש לשיש ומתענג על אחת מעוגיות בטעם שוקולד.
פתאום הרגישה צורך דחוף ללכת לשירותים. היא הלכה לחדר השירותים הצמוד לחדר השינה, מנגבת בכף ידה את דמעותיה. היא התפלאה לראות ליד הכיור את מי הגלוח והדיאודורנט שלו. "שכחתי לשים אותם במזוודה," חשבה לעצמה בשעה ששטפה את ידיה.
כשחזרה לחדרה ראתה ליד מיטתה זר וורדים אדומים. להערכתה היו בו עשרים לפחות. היא הסתכלה על הקיר מתחת לחלון. המזוודות לא היו שם.
"הוא כבר היה פה ולקח את הדברים שלו," היא חשבה לעצמה ופרצה בבכי.
היא נשכבה על המיטה וחיבקה את הכר שלו.
היא הרגישה את כובד משקלו בשעה שנשכב מאחוריה על המיטה. הוא עטף את בטנה בידו האחת ובשנייה ליטף את שיערה. "אני מאבדת את שפיותי," מלמלה למרות שיכלה להישבע שהיא מריחה את הריח הכה מוכר ואהוב של מי הגלוח שלו.
"לא יודע מה חשבתי לעצמי כל החודשים האלה," הוא אמר לה ומילא את כולה בנשיקות. בדיוק כפי שהיא אהבה.
יעל יהל
כותבת מהלב❤️
סיפור סוף שבוע
.11.201922
כל הזכויות שמורות©