היא הייתה רגילה לרדת כל יום באותה שעה לבית הקפה.
היה לה מקום קבוע ותפריט קבוע שכלל קפה ועוגת גבינה.
פעם ניסה להציע לה משהו אחר.
"יש שני סוגים של אנשים בעולם," היא ענתה לו,
"כאלה שאוכלים כמוני עוגות גבינה, וכאלה שאוכלים עוגות שוקולד.
אתה מבין שהבחירה הזו מעידה באופן מובהק על אופיו של האדם.
מי שטעמו משובח ואוהב עוגות גבינה, הוא אדם רציני ומיושב.
כל השאר הם כאלה שסתם אוהבים משהו מתוק, ולא חשוב להם מה."
כשסיימה דבריה מתחה את שמלה כלפי מטה, שלא יראה בה אף קמט,
שלא תיחשף ממנה אף פיסת עור יותר ממה שהייתה מוכנה לחשוף.
*
אמנם ראה כמה היא מתבצרת בעמדתה כאשר היה מנסה לשדלה לסטות מהרגליה,
אבל החליט שהפעם הוא יוותר לה.
אישה יפה כמוה, לא יתכן שתהיה כל כך…. כל כך….כל כך…
הוא לא ידע להגדיר לעצמו מה, רק ידע שהיא לא במקום הנכון.
הוא החליט לעשות מעשה.
*
ברגע הראשון היא לא שמה לב, כיוון שאותו היום אכלה בהיסח הדעת.
מחשבותיה היו נתונות לדבר מה שלא הסתדר כראוי ולכן נמנעה מלהביט על הצלחת.
לו עשתה זאת הייתה מגלה שבעוגת הגבינה שלה יש נגיעות שוקולד.
רק כאשר נימוח השוקולד בפיה היא התעוררה ממחשבותיה והביטה נדהמת בצלחת.
היא קמה בתנועה מהיר, הכיסא מאחוריה נפל והשולחן רעד.
אבל אז קרה משהו מופלא. והטעם של פתיתי השוקולד החליק לה בגרון והיא הרגישה מין נעימות כזו עוטפת אותה.
היא התכופפה להרים את הכיסא, אבל ידו הקדימה אותה והוא השיב את הכיסא למקומו.
ללא מילים התרחק ממנה ורק צפה בה מרחוק.
היא לא אמרה לו דבר, סיימה לשתות ולאכול והלכה.
*
"אתה יודע מה אני אוהבת," היא אמרה לו והפעם היה על פניה חיוך ביישני.
"כן," הוא ענה לה ברצינות, "קפה ועוגת גבינה שמעידה על רצינותך."
"אתה יודע ש.." היא התחילה לומר אך לא היה בה האומץ לומר את המילים,
יותר בגלל עצמה מאשר בגללו.
איך היא, האישה הרצינית והמיושבת שהיא, תודה שדבק בה יצר ההרפתקנות,
שלא לדבר על המחשבות שעברו לה בראש בשעה שחשבה עליו.
היא הייתה כל כך נבוכה בשעה שחשבה על כך כשהוא הגיש לה את מה שביקשה.
היא הביטה בעוגה מאוכזבת. היא הייתה לבנה כשלג, ואכלה את עוגה בשתיקה. טעמה לא היה מושלם כבעבר, היה חסר לה משהו.
*
"הכל בסדר?" הוא שאל אותה.
היה לו ברור שחלק מהלימוד שלה יחייב אותה לומר בקול רם שהיא מוכנה לנסות אחרת.
הוא את חלקו ביצע.
"כן," היא אמרה, "היה טעים כרגיל."
הוא חייך אליה בנימוס ופינה את הכלים משולחנה בשעה שהיא הניחה את השטר על השולחן.
להפתעתה הוא החזיר לה עודף.
"אבל.." היא אמרה לו.
"את יודעת למה," הוא ענה לה.
*
היא הלכה לביתה.
הפעם כאשר פשטה את בגדיה לא מיהרה לתלות אותן בצורה מושלמת על הקולב, אלא זרקה אותם על הכיסא.
"למה הוא התכוון כשאמר שאני יודעת למה? מעולם לא קיבלתי עודף חזרה."
היא ישנה שינה טרופה, וברגעים שהייתה ערה שבה והרהרה בדבריו.
*
למרות שנהגה לפקוד את בית הקפה לקראת ערב, הפעם הגיעה מיד עם הפתיחה בבוקר.
לאכזבתה הוא לא היה שם ולכן עזבה בלי להזמין דבר.
היא שבה בשעת צהריים מוקדמת ושוב לא היה.
גם לא בלילה ולא בימים הרבים שאחריי.
היא הלכה ונעצבה.
כל כך היה חשוב לה לומר לו שהיא כבר לא כזו,
שטעתה והיא אוהבת בזכותו עוגות שוקולד, ועוגות תפוחים, ושבלולי קינמון.
*
יום אחד הגיעה וגילתה שבית הקפה סגור.
בעל בית הקפה הלך לעולמו.
היא שמעה שהוא היה איש צעיר וחביב על הבריות.
מידי יום הייתה מגיעה בשעה הקבועה שלה, יושבת על הספסל ממול ומעבירה את שעת השקיעה מול בית הקפה הסגור.
באחד הימים ראתה על החלון שלט: "למכירה."
היה לה ברור שהשלט נועד לה.
היא הוציאה את הטלפון, חייגה מיד למספר שהיה רשום עליו ,וקבעה פגישה למחרת בבוקר ,והתחילה לחלום.
*
עורך הדין הצעיר לא היה צריך לשכנע אותה.
הוא נקב בסכום והיא הוציאה את פנקס השיקים שלה ורשמה את הסכום ללא היסוס.
"מחר בבוקר," אמר לה, "יחכו לך השותפים החדשים בבית הקפה."
היא לא ישנה כל הלילה. החליפה את בגדיה שבע פעמים ועדיין לא הייתה מרוצה.
כשעלה השחר החליטה בסוף ללבוש שמלה לבנה כשמלת הכלה, ומיהרה בהתרגשות לבית הקפה, מטופפת בעקביה על המדרכה.
*
הוא חיכה לה לבוש חולצה לבנה וחיוך רחב על פניו.
"ידעתי שזו תהיי את," הוא אמר לה.
היא ליטפה את זרועו והתיישבה לידו.
"מה אזמין לך?" הוא שאל.
"אתה יודע," ענתה וידיה לא הפסיקו ללטף את זרועו.
והוא ידע, והזמין לה עוגה מלאה בצבעים של כל פירות העונות על עוגת גבינה.
*
*
יעל יהל
מיתרי ליבי©
פורסם בבלוג שלי באתר
https//baravidan.com/
/כותבת מהלב