בר אבידן -מאמינה באהבה

דקה של חוסר ריכוז

 הריסון ג'ו

כל המספרים מתבלבלים לי בראש. אני יודע שלא הייתי מרוכז בגלל הריב המטופש עם שרלין  אמש.

היא תמיד חייבת לפטפט איתי כשהראש שלי עסוק במשהו אחר. כמה פעמים אני צריך להסביר לה שיש לי בעיית קשב וריכוז וכשהיא מתחילה עם הנאומים שלה אני מאבד עניין.

תגידו  לי אתם בכנות. אם הייתם צופים במשחק של הקבוצה אותה אתם אוהדים, האם היה מענין אותכם לדון באיזה שמלה תלבש שרלין למסיבת סוף שנה במשרד?

"מה אתה לא מבין?" היא הרימה את קולה, "אני עושה את כל זה למענך."

"מה שתרצי," עניתי לה בהיסח הדעת.

"תקשיב לי טוב הריסון ג'ו. אני לא באה אתך למסיבה, וזה סופי," היא אמרה ויצאה מביתי בטריקת דלת, שנדמה היה לי שזעזעה את כל ארבעים ושמונה הקומות של בניין מגוריי.

אני שמח שלא שמעה את אנחת הרווחה שלי. "הלוואי שתעמדי במילה שלך ובאמת לא תבואי," קראתי לעבר הדלת הטרוקה.

*

אז עכשיו אני בעבודה ובאמת מנסה להתרכז בה, אלא שכל שניה יש לי טלפון מחברה אחרת שלה.

"באמת הריסון ג'ו," אומרת לי מאשה, כאילו שאם תאמר את שמי המלא השיחה תהפוך לרצינית יותר, "אתה לא יכול לשחק איתה ככה. היא נותנת לך את הנשמה ומה היא מבקשת בתמורה?"

("ממש מאמא תרזה," אני חושב בליבי.)

"נו באמת מאשה," אני עונה לה, "כל זה בגלל שמלה?"

"תגיד לי הריסון ג'ו," אומרת לי רייצ'ל, "אתה לא מבין שכולם מסתכלים על השמלה של האישה שאתך?"

("אני באמת צריך לעשות סקר בנדון בין חברי," אני מחליט.)

"את באמת חושבת שזה מה שמעניין גברים?" אני שואל.

"לא, אתה משהו מיוחד אם אתה חושב שגברים לא מתעניינים בשמלה של האישה שלך," מטיפה לי ג'ודי.

(מה קורה פה? הן מדברות ביניהן? כך זה נראה כי כל אחת מתחילה את השיחה מהיכן שחברתה סיימה.)

"אז מה ג'ודי אני לא גבר בעינייך?" אני עונה לה.

הטלפונים האלה מתחילים להימאס עליי. כאילו שזה הדבר הכי חשוב ברומו של עולמי ואין לי חברת השקעות גדולה לנהל.

כיוון שאני לא מרוכז אני הולך להכין לי קפה וחוזר לשולחני. אני לוגם מהקפה, נותן לנוזל החם לחמם לי את הגרון ושב לעבודתי. שוב מצלצל הנייד שלי. אני לא מאמין! עכשיו זה בריאן.

בריאן הוא ה"חברה הכי טובה," הידיד שאיתו חולקים את כל הסודות. "תגיד לי הריסון ג'ו, אתה נהנה לראות את שרלין המתוקה ממוטטת?"

תמיד היה לי ספק בקשר לנטיותיו המיניות של בריאן, אבל אני בוחר לדבר אתו כגבר אל גבר. "אתה מבין שאני מותקף בשיחות טלפון רק בגלל שמלה לנשף של סוף שנה?"

"רק- בגלל- שמלה? הריסון ג'ו אני מזועזע ממך. הרי בשביל מי היא לובשת את השמלה הזו?"

"בוא נעמיד דברים על דיוקם," אני עונה לו. הפעם זה כבר ממש מעצבן אותי, "היא לובשת את זה בשביל עצמה. לי באמת לא איכפת מה היא תלבש. חוץ מזה שהיא הודיעה שאיננה מגיעה לנשף, שזה בסדר גמור מבחינתי. עכשיו כשאנחנו מבינים אחד את השני ברשותך אחזור לעבוד."

כבר ברור שאין לי מה לנסות להתרכז יותר. "אני יוצא לפגישה בחוץ. יתכן שהיא תתארך ולא אשוב עוד היום," אני מודיע ל מייקל העוזר שלי.

אני לובש את המעיל כיוון שקר בחוץ, יורד לחניון ויוצא ממנו בנהיגה מהירה, עולה על המחלף שמקיף את העיר ממזרח ופונה לדרך המהירה מחוץ לעיר. אני נוסע עד למרכז הקניות בעיר הסמוכה, ורק אז עוצר את הנסיעה המטורפת שלי, מודה שלא נתקלתי בדרך באף שוטר.

אני נכנס לתוך המבנה העצום. מתי פעם אחרונה טיילתי בין חנויות כאלה? את רוב הקניות אני עורך באינטרנט. הגודל של המקום, המדרגות הנעות ללא הפסקה, והקהל הרב שמסתובב כאן באמצע יום עבודה גורמים לי לרצות לברוח.

ליד היציאה ממוקמת חנות הספרים "אינדיגו." בניגוד גמור למהומה שבחוץ, כולם מתהלכים כאן בשקט, כאילו מונחים מגשים של ביצים על הריצפה והם נמנעים מלשבור אותם.

אני הולך בין מדפי הספרים ומחפש ספר שימשוך את תשומת ליבי. אני כל כך לא מרוכז ובוחן אותם על פי התמונות על גבי הכריכה. המוכרת שמבחינה בהתלבטות שלי ניגשת אלי. "תרשה לי לעזור לך?" היא שואלת ומגישה לי ספר עם כריכה לבנה ואותיות מזהב.

אני כל כך מותש שאפילו לא קורא את שם הספר. "אשמע לעצתך," אני אומר לה ורוכש את הספר. העיקר להסתלק כבר מפה.

אני יוצא מהחניה ומחפש לי במכשיר הניווט בית קפה קטן. ליד האגם נמצא אחד כזה.  לשמחתי יש בו  מרפסת השמש המשקיפה על המים. "קפה גדול," אני מבקש ומוציא את הספר מהשקית.

"היא צדקה המוכרת," אני חושב לעצמי. אני ממש נשאב לסיפור הזה.

*

אלכס

 

"אוף," אני פולטת לחלל הרכב, "שוב הוא מבטל את הפגישה איתי. "אני איתך גמרתי," אני מדברת אליו בקול למרות שהשיחה מזמן הסתיימה. אני מתחילה לחייג למשרד, אבל מחליטה שהפעם אני לא חוזרת לפני הזמן. אם המזכירה לא טורחת לאשר פגישות זו לא בעיה שלי. לפחות הפעם טרח להודיע לי כשהייתי במרחק שעתיים ממנו, שלא כבפעמים הקודמות שהייתי ברחוב של העסק שלו.

אני יורדת במחלף הראשון ונוסעת לאורך הכביש הראשי. מכשיר הניווט מראה שאני קרובה לאגם, ובלי לדעת להיכן אני נוסעת אני עוקבת אחרי המפה ומגיעה לבית קפה קטן.

סוף סוף יצאה השמש ואני מחליטה לשבת על הספסל שמולו. אני מוציאה את הספר בעל הכריכה הלבנה. יש לי מין מנהג כזה שאני אוהבת לסמן שורות שמדברות אל ליבי במיוחד ולכן מוציאה גם את הטוש הזוהר. אני שוקעת בעלילה המרתקת ולא מרגישה שהשמש נעה ממרום השמים לכיוון מערב. עוזרת לזה העובדה שאת הנייד השארתי במתקן הכוסות ברכב  ואין לי מושג שהזמן טס.

רוח קרירה מתחילה לנשוב ואני נכנסת לבית הקפה להזמין לי קפה בכוס חד פעמית. אישה שמנה נדחפת מאחוריי. "אני חייבת פיפי," היא אומרת לי וגורמת לי למעוד.    הספר עף מידי ונוחת על שולחן מעבר לדלת הזכוכית.

*

הריסון ג'ו

 

השעה כבר מאוחרת והתנועה על הכביש בשעה זו כבר פחות צפופה, מה שגורם לכך שאני מגיע הביתה תוך זמן קצר. אני פושט את מעלי, ואת הז'קט וממשיך לעבר הסלון, סקרן לקרוא את מתפתחת העלילה. אני פותח את הספר ורואה בו תמונה של בחורה.    מה עושה התמונה בתוך הספר שלי? את הבחורה המצולמת בה לא ראיתי אותה מעולם.

אני נזכר שהשארתי לרגע את הספר על השולחן בשעה שהלכתי לשירותים. "את יפיפיה," אני אומר לתמונה, "אולי את רוצה לבוא איתי למסיבת סוף השנה, עכשיו שאין לי יותר בת  זוג?"

אני ניגש ומוזג לי כוס יין ומתבונן בה, מנסה לנחש היכן היא צולמה. כיוון שדבר לא כתוב עליה מאחור נשאר לי אלא להניח אותה בצד, להישאר עם המסתורין כיצד היא נחתה לי בתוך הספר, ולהמשיך בקריאה.  הבעיה היא שלא שמתי לב באיזה עמוד אני ואני צריך לדפדף בספר מהתחלה.

אני נדהם לראות שמשפטים מהספר מסומנים בטוש זוהר צהוב. עכשיו אני כבר מבין שהגורל החליף בין הספר שלי לשלה, כך אני מניח בגלל התמונה, ואולי אני טועה . אולי הוא דווקא של גבר וזו החברה שלו. אני נשאב למשפטים המסומנים, שאמנם קראתי אותם כבר, אבל לא התעמקתי בהם. כעת הם נראים לי כל כך חכמים ואני שוקע בהרהורים אחרי כל אחד מהם.

אני מקווה שאני צודק והיא, כך אני מעדיף לחשוב, רשמה את שמה בעמוד הראשון של הספר, אבל מתאכזב לראות שלא.

"איפה אני אמצא אותך אישה יפה?" אני שואל. לא נותר לי אלא לחכות. אני שוקע בהרהורים.

אני שומע קול של הודעה נכנסת ומעיף מבט זריז בנייד. המסנג'ר של פייסבוק מתריע על הודעה חדשה. הספר מושך אותי אליו להמשיך לקרוא אותו, אבל הסימן של ההודעה לא מניח לי.

אני לוקח את כוס היין המלאה עדיין ולוגם ממנה. "טוב נראה מי זה עכשיו," אני אומר לעצמי ונאנח.

"היי

מצאת את שמך(?) על קבלה מחנות ספרים.

נראה לי שהספר שלך בידי.

האם זה אתה?

אלכס.

אתם בטח אומרים לעצמכם ידענו! אבל מאיפה אני הייתי צריך לדעת מי היא?

אני כל כך מתרגש ודבר ראשון נכנס לקרוא את הפרופיל שלה ומה היא כותבת.

מה אומר לכם, אם מהתמונה האחת התלהבתי עכשיו אני בכלל שבוי בקסמיה.

היי אלכס

זה בהחלט אני.

לא ידעתי איך להשיג אותך.

מסכימה להיפגש איתי?

הריסון

היא עונה לי מייד.

היי הריסון,

אני מודה שגם אני טיילתי בפרופיל שלך,

אבל אתה מבין שאני צריכה הוכחה.

היא צודקת. הרי אני גבר זר. אני מצלם את התמונה שלה ודף מסומן מהספר ושולח לה את שתיהן.

אני לא מאמינה!

זה באמת אתה!

אני רואה שהיא כותבת ומוחקת. ושוב כותבת ומוחקת.

אני ממתין בסקרנות לראות מה היא רוצה לכתוב.

אולי נדבר בצ'אט?  אני שואל.

בסדר.  התשובה הפושרת שלה נותנת לי להרגיש שאולי טעיתי.

אני לא לוחץ עלייך, אני כותב לה.

"אני לא מרגישה כך," היא אומרת לי. רק אז אני קולט שהיא מדברת איתי ולא כותבת.

"אתה גר באזור בית הקפה?"

"האמת היא שהייתי זקוק לברוח קצת מהעבודה. נסעתי מזרחה ומצאתי את עצמי שם. אפילו לא שמתי לב איפה אני," אני עונה לה.

"אז איפה אתה גר?" היא שואלת.

"אני גר בעיר הגדולה," אי עונה לה.

"איזה יופי. גם אני, מותר לשאול איפה?" היא שואלת, "כי חשבתי שנפגש להחליף את הספרים."

"אז אולי לא כדאי," אני עונה לה, "אני אוהב דווקא את הספר שלך המסומן עם התובנות שלך."

היא שותקת.

"צחקתי אתך אלכס. אני אשמח להיפגש אתך. אני גר ליד האגם," אני אומר לה.

"עכשיו רק תגיד לי שאתה גר ברחוב…," היא אומרת ונוקבת בשם הרחוב שלי.

"אז את יודעת," אני אומר בהבנה.

"ממש לא, אבל שם אני גרה," היא עונה, "ב-212."

"זה לא אמיתי," אני אומר לה, "אני גר כאן בקומה 42."

"אני בטוחה שהנוף שם מדהים," היא עונה לי, "אני רק בעשרים ושבע."

"עכשיו זה מאוחר?" אני שואל אותה.

"אני כבר בטרנינג," היא עונה לי.

"אני בטוח שאת נראית בו נפלא. אני מכין שוקו. את מוזמנת לעלות."

*

ארבע שנים אני גר בבית הדירות הזה. שנתיים גרה בו אלכס. מאות ימים יכולים היינו להיפגש באקראי. במעלית, במכון הכושר הפרטי של הבניין, בחניון, או סתם ברחובות העיר הגדולה. כאשר משהו צריך לקרות, הוא קורה ברגע הנכון. אם שני אנשים אמורים להיפגש ידאג הגורל שהם לא יעבדו בדיוק באותו זמן, ייסעו מחוץ לעיר בדיוק לאותו מקום, יקראו בדיוק את אותו ספר וגם.. בדקה של חוסר ריכזו יתחלפו בספרים ביניהם.

 

 

שבת שלום!

 

יעל יהל

כותבת מהלב

סיפור שישי

13.12.2019