בר אבידן -מאמינה באהבה

מכורה לקולו 9 – גבר ואישה

מייסון

 אני נוהג לאמר לאנשים שמדברים איתי על מה שאחרים עשו להם שזו למעשה המראה של עצמם.

אני הולך עם אנני לאורך שביל המוביל לשער הכניסה. ידי אוחזת חזק בידה. אינני משלב את אצבעותינו. יש  לי צורך לרכז את כל העוצמה בכף ידי. זה נראה כאילו אני זה שאוחז בה, אבל אני יודע שאני זה שתלוי בה כעת.

אני תוהה האם היא מודעת לנואשות שלי, האם היא יודעת כמה כח היא מעניקה לי כעת.

"אני מבין כעת מה שלא הבנתי. הפצע הזה מצולק והוא לא יגליד אם לא אטפל בו. זה יכאב, מי כמוני יודע, אבל הכרחי. אני יודע שהוא הוביל אותי לכל מיני שבילים שלא הייתי צריך לפסוע בהם.

אני מקווה שאת תהיי שם. אני יודע שזה מסע כבד ואין לי זכות לבקש זאת ממך, ביחוד שאיננו מכירים כמעט."

"אנחנו מכירים הרבה יותר ממה שאתה חושב. אם לא כן לא הייתי מגיעה היום לבית הקברות. תסכים איתי שזה לא המקום שהיית רוצה לצאת בו לדייט," עונה אנני ומניחה יד על ידי האוחזת בה.

"חתיכת סיפור לספר לילדים. הדייט הראשון שלנו היה ליד קברו של דוד שלכם," אני אומר בציניות.

"אתה טועה. הדייט הראשון שלנו היה בבית קפה להזכירך, והסתיים בצורה לא פחות הזויה. אתה ואני על מיטה בחנות רהיטים," היא עונה לי בשקט.

"אני רואה שלא הפחדתי אותך עם המילים שאמרתי," אני אומר לה מרוצה.

היא מחייכת חיוך ביישני.

"מה מתוקה?" אני שואל מוקסם מהחיוך שלה.

"אני מתחילה לגלות את הגבר מתחת לחלוק הלבן, ומה שאני רואה מוצא חן בעיניי," היא מדברת בשקט, כמעט לוחשת את המילים.

"בגלל שאני גבר שבור?" אני זקוק שתגדיר לי אותי.

"אני לא יכולה להסביר לך את זה. אבל איכשהו נסדקה המסיכה של הפסיכיאטר. ותפסיק לקרוא לעצמך שבור. אני כמראה לך זוכר? אני עוד עלולה להתחרות בך על התואר."

"לפחות לך יש איש מקצוע שמבין דבר אחד או שניים," אני אומר בזמן שאנחנו מגיעים לרכב ואני ניגש לפתוח בפניה את דלת הנהג ברכבה.

"אם כך זה אומר שאתה מרים ידיים. עוד לפני שנגעתי בנפש שלך אתה אומר שאני לא מסוגלת לעשות זאת? אתה שוכח כמה התאמצת לשכנע אותי שאתה גבר וכשאני מתחילה לראות אותך ככזה אתה נסוג.

אולי באמת זו אני שצריכה להרים ידיים ולחזור לחיים הרגועים כביכול שלי. אבל לא. אני לא אוותר לך."

אנני תמונת סלפי
אנני תמונת סלפי

אנני

אני לא אודה בפני איש אבל מייסון תופס מקום רב במחשבות שלי. הוא יודע לגעת בי במדוייק. נו מה כבר אפשר לצפות מפסיכיאטר.

ניתקתי אמש את הנייד. לפני זמן לא רב הפעלתי אותו שוב. כמה זמן אני כבר יכולה לברוח? זה לא מתאים לי לא להתמודד עם המציאות. התמודדתי עם דברים גרועים ממילים של אישה שרע לה ומטילה את הרפש על כל מי שמסביבה.

בסך הכל איב היא לא החברה הכי טובה שלי שאני צריכה לקחת אותה ללב. אני יודעת שמה שאני עושה למענה לא יזכה בתגובה הולמת. כשם שברור לי שלא הייתי מעלה על דעתי לבקש מה שהיא ביקשה ממני ליום הולדתה. לא רק בגלל שאין לי צורך בארועים כאלה מנקרי עיניים כמוה.

אני מפעילה את הנייד והצילצולים מתחילים להתריע על כמות גדולה של הודעות.

אני מגחכת למראה ההודעות מהיידי וורן. כאילו שאם ישלחו לי עשר הודעות כל אחד, אני אענה. 'מעניין כמה פעמים הם ניסו להתקשר?' אני מגחכת לעצמי.

אני תוהה האם גם מייסון חשב עליי.

ואז נשמע צלצול שמתריע שהגיעה הודעה חדשה.

ד"ר מייסון דניאל הוא השם על הצג.

אני לא יודע אם תקראי את ההודעה.

אני מקווה שכן.

הלכתי לבקר את אחי.

אני זקוק לך לצידי.

 

אין לי ספק מה עליי לעשות. אני חושבת איזה אירוני זה שאני האלמנה הולכת לפגוש אותו בבית קברות. אני מחליטה לא לשלוח לו הודעה שאני מגיעה. זו הייתה בקשה לא שאלה. אני צריכה לאגור כוחות.

מסתבר שבית הקברות סמוך לחוף אליו הגעתי לפני דקות ספורות. משום מה התמהמתי וישבתי לקרוא את ההודעות שנשלחו אליי מאתמול בלילה.

אני מכניסה את כתובת בית הקברות  ומגלה שהוא ממש כמה רחובות ממני.

אני מגיעה לחניה של בית הקברות. רק הרכב של כריס כאן.

בכניסה לבית הקברות אני פוגשת בגבר שמטפל בצמחיה. "גם את לקבר של הילד?" הוא שואל אותי.

"הילד?" אני שואלת למרות שברור לי שהוא מתכוון לאחיו של מייסון.

"מרקוס דניאל?" הוא מסביר. אני מהנהן בראשי.

"בואי אקח אותך," הוא אומר לי.

אני מרגישה צמרמורת לאורך עמוד השידרה. מה גרם לי להסכים לבוא למקום הזה. לרגע אני חושבת להסתובב לאחור ולברוח משם, אבל המילים של מייסון שהוא זקוק לי נותנות לי כח להמשיך.

אני רואה אותו עומד ליד הקבר. הלסתות שלו נעולות וידיו מאוגרפות. הפנים שלו לא משדרות כאב אלא זעם.

הוא לא מבחין בי כי כולו מרוכז במצבה. "אחי?" ומה איתי, אני לא קיים," הוא אומר בקול.

זה ממש מקומם אותי. אני בהחלט יכולה להבין למה הוא כועס.

אני רואה את ההקלה על פניו כאשר הוא רואה שהגעתי. שרירי הפנים שלו כבר לא קפואים.

"בואי נלך," הוא אומר ואוחז בידי. הוא לא משלב את אצבעותינו. אחיזתו משדרת עוצמה. השאלה היא של מי. שלי או שלו?

"תקשיבי לרוח הנושבת בין ענפי העץ, איזו שלווה היא משרה מסביב," המילים שיוצאות מפיו, אבל הפנים שלו משדרות סערה גדולה.

"הייתי בדרך לחוף. בא לך להצטרף אליי?" אני מביטה עליו לראות את התשובה על פניו.

"יש לחבר שלי מסעדה על החוף, אולי נאכל משהו?" הוא מציע.

"נשמע לי רעיון מצויין," ברור לי שהמחשבות שלו במקום אחר.

"או שאתה מעדיף ללכת הביתה ולהזמין?" אני מוסיפה כשאני לא מצליחה לפענח מה עובר עליו.

"לא, המסעדה של ליאו נראית לי רעיון טוב. אני אוהב את הגבר הזה. אני חייב לציין שהוא מטופל שלי, אבל גם חבר טוב," הוא אומר בהיסח הדעת ואני תוהה האם הוא מודע למה שאמר.

אנחנו יוצאים מבית הקברות ועומדים זה מול זה בשתיקה. הוא מסתכל עליי לרגע ומושך אותי אליו לחיבוק. "אני כל כך סוער מבפנים. אני לא יודע מה אני מרגיש. כאב? כעס? געגוע? אף פעם לא היה לי עם מי לדבר על זה."

"אני מבינה אותך," אני אומרת לו אחרי שתיקה קצרה, "מבינה כל רגש מאיפה הוא מגיע. כשתהיה מוכן, כשתרגיש שאתה רוצה לדבר, אני פה להקשיב."

הוא מלטף את שיערי ונושק על מצחי.

אני רואה שהוא רוצה לדבר. המתח מורגש באוויר. אני חייבת לעשות משהו כדי לשבור את זה. "אני יודעת איפה המסעדה של ליאו, נפגש שם?"

*

אני ניזכרת ביום שהיכרתי את ליאו. היידי ואני באנו כהרגלנו לגלוש. הופתענו לראות שבמקום המסעדה של ויקטור הדייג יש שלט חדש מסעדת הדגים של ליאו. את הגלשנים השארנו ברכב והלכנו לראות במה מדובר.

התעלפנו למראהו. גבר צעיר ושזוף שגרם לשתינו להגניב אליו מבטים.

ליאו הבחין בנו מייד וניגש אלינו. "מה זכיתי ששתי מלאכיות כאלה נכנסו למסעדה שלי."

היה ברור שהוא מחזר אחרינו. אני הבהרתי לו מייד שאני לא מחפשת כעת חבר, והיידי דווקא הלכה שבי אחרי המילים שלו. כל זה עד שוורן הגיע לחייה.

**

מייסון נאנח. מרגיש לי שהוקל לו שלא נסחפנו כעת לשיחה כבדה. "בטח," הוא עונה, ניגש לרכב שלי, פותח עבורי את דלת הנהג ופונה לרכב שלו. אני עוקבת אחריו במבטי ורואה את המתח בשרירי גופו. אמנם הוא הולך זקוף אבל ברור לי שהוא עושה הכל כדי לא להתפרק כעת. אני תוהה האם ירשה לעצמו לבכות כשיהיה לבד.

כאשר אנחנו נפגשים אחרי כמה דקות במסעדה הוא נראה לגמרי אחרת. המסכה יושבת היטב על פניו והוא מחייך לעברו של ליאו.

"אז אתה ואנני, יפה מאד," אומר ליאו, "לא יכולת לבחור לך טובה ממנה."

"אני שמח שאתה מאשר," צוחק מייסון ומקיף את כתפי בזרועו, כאילו אין דבר טבעי מזה.

גם כאשר אנחנו מתיישבים ליד השולחן וקוראים את התפריט, ידו מונחת על שלי. אני שמה לב שהמגע ממש חשוב לו.

המילים שלו אני זקוק לך מהדהדות לי בראש ואני תוהה האם העובדה שהוא נזקק לי כעת מכתיבה את ההתנהגות שלו, או שהוא באמת מחזר אחריי.

"מה את אומרת?" הוא מעיר אותי ממחשבותיי.

אני מביטה בו, חושבת לעצמי האם דיבר אליי ולא שמעתי. "אני חושבת שיום מאד נעים היום. מזג אוויר נפלא."

ברור לי שהיא לא איתי, שמחשבותיה נשאו אותה למקום אחר. אני צוחק בקול, משועשע לגמרי מהתשובה שלה. "בקשר לאכול," אני מתכוון.

"דגים וצ'יפס?" אני שואלת.

"איך לא חשבתי על זה? תביא לנו שתי מנות, והרבה קטשופ," הוא מבקש.

"אני רוצה לדבר. אני מבין כמה אני זקוק לזה, אבל צריך קודם לעבד את זה עם עצמי," הוא אומר לי, "כפי שאמרתי לך אף פעם לא הייתי בטיפול."

"שום דבר לא דחוף. העובדה שאתה מכיר בזה ורוצה לדבר היא כבר התקדמות. אני אחכה עד שתהיה מוכן," אני אומרת לו בלי להבין למה בכלל אני מכניסה את עצמי לסיפור שלו.

הוא אוחז בכף ידי, מקרב לשפתיו, עוצם את עיניו ונושק לה נשיקה ארוכה.

אני מרגישה שזה מה שהייתי צריכה כדי להבין. אני מניחה את ראשי על כתפו. נעים לי המגע שלו, של הגוף, של ידו על ידי, של שפתיו על עורי, אבל יותר מכל אלה אני מכורה לקולו.

"אנחנו נהיה בסדר," אני אומרת ומאמינה שכך יהיה.

"נעים לי שאת אומרת אנחנו," הוא אומר, "כבר הרבה זמן אני מתרחק מזוגיות. אולי כי לא הרגשתי שאני מוכן להראות את מי שנמצא מתחת לחלוק כדברייך.

עכשיו אני מבין את מה שאת מנסה לאמר לי. אני מבין שזה אני שפסיכיאטר כל הזמן ומתרחק מהאדם שאני.  

את מבינה כשאני רוצה לפרוק את תשוקותיי אני לא מדבר הרבה, אלא עושה ולכן אין חשש שאחשוף את מי שאני.

נשים נמשכות לחלוק, לתואר, לתהילה ולכסף. אני מצטער לאמר זאת אבל את יודעת שאני צודק. אני גם יודע שאת לא כזאת וזה מה שמושך אותי אלייך. אני יודע שאת מקבלת אותי נטו, כמובן שהיית צריכה קודם להסיר ממני את החלוק בדימיונך, אבל ברור לי שהיום זה קרה."

"אני חושבת שהוא הרג את עצמו. אני חושבת שהסיבה שנהג כמו מטורף כי רצה למות. מעולם לא סיפרתי לאיש על מה שנאמר לי על ידי חברו. אימא שלו בכל מקרה לא הייתה מאמינה לי. היא הייתה מאשימה אותי בהפצת שקרים.

ביקשתי ממנו שישחרר אותי מהנישואים הכפויים האלה. הוא כתגובה ניסה להכניס אותי בכח להיריון. לא היה לו מושג שאני לוקחת בסתר גלולות."

מה גרם לי לשחרר את המילים האלה פתאום?

"בכח?" הוא אומר בשקט.

"הוא אנס אותי," אני לוחשת, "הרסתי הכל, נכון?"

"מה הרסת?" הוא שואל בטון רגוע, אבל זה רק מגביר את הבהלה שאני חשה נוכח העובדה שלא שלטתי בעצמי.

"עכשיו תראה בי מטופלת," אני עונה בלחישה.

הוא שותק. אני מרכינה את ראשי.

הוא אוחז בסנטרי, מרים את ראשי לכיוונו, כשכל הזמן עיניו נעוצות בי בריכוז. בידו השניה הוא מקרב אותי אליו ומנשק אותי בלהט.

"ככה אני רואה בך מטופלת," הוא לוחש לי בקול צרוד. לא מעניין אותו שאנחנו לא לבד. הוא מודע לכך שליאו כאן וגם אחרים, "עכשיו אני מובן?"

אני מחייכת אליו בביישנות.

"אם הייתי יודעת שזה מה שיוביל לנשיקה כזו לוהטת, הייתי שוקלת לספר לך את זה לפניי."

"לא מתוקה. את סיפרת את זה ברגע הנכון, ברגע שאת היית מוכנה. כשם שאני אמרתי לך שאני זקוק לך כשהייתי מוכן שתראי אותי בחולשתי."

"מה אנחנו עושים כעת עם וורן והיידי שמחפשים אותך?" הוא שואל למראה השם של וורן על הצג של הנייד שלו שמצלצל כבר פעם שנייה.

"משאירה לך לאמר מה שאתה רוצה," אני עונה לו.

"את בטוחה?" הוא שואל.

אני מהנהנת בראשי.

"כן וורן," הוא עונה לטלפון.

"סוף סוף אתה עונה! אפשר להשתגע ממך," הוא צועק לו.

"אני לא מבין מה אתה רוצה. הייתי עסוק," עונה מייסון בנחת, מלטף את לחיי, ולא מסיר מבטו ממני.

"אנני לא עונה לטלפון. זה לא מדאיג אותך?" הוא שואל.

"אני ממש לא דואג," הוא עונה לו ומחייך אליי.

"אבל.." וורן אומר ומשתתק.

"וורן, אנני ואני יחד. לא רק שהיא לידי, אנחנו יחד אתה מבין את מה שאני אומר לך? אני מבקש שתניח לנו כעת. אנחנו מבקשים פרטיות," אומר מייסון.

"אז כל הזמן שאמרת לי שאתה לא יודע?" הוא שוב מרים את קולו.

"כל אותו זמן שאמרתי לך שאני לא יודע, לא ידעתי," הוא עונה, "אנחנו יושבים לאכול." הוא מסיים את השיחה ולא מאפשר לוורן לשאול יותר שאלות.

הוא שוב רוכן אליי ומנשק אותי. הפעם זוהי נשיקה ארוכה ורגועה.

ליאו מסתכל עלינו מרחוק. "אני יכול להגיש לכם כבר את המנות שלכם?" הוא שואל כשאנחנו ניתקים זה מזו.

"אנחנו מביכים אותך?" צוחק מייסון.

"אני מכיר אותך כמה זמן מייסון? אף פעם לא ראיתי אותך.. ככה," הוא עונה לו נבוך.

"אף פעם הלב שלי לא התרגש ממישהי כמו מאנני," הוא עונה לו כאילו אין דבר מובן מזה.

"אמרת שאת אוהבת את הים. ספרי לי מה את אוהבת בו?" הוא שואל ונוגס בדג.

"כל מה שקשור למים אני אוהבת. לשחות, לגלוש, ולשוט," אני משתפת אותו, "כל מה שנמנע ממני אחרי שהפכתי לאישה נשואה וזה לא נחשב לראוי, כי אני כבר לא נערה בתיכון."

"אם כך נחזור לפה בסוף השבוע. לא היה לי מושג שכך יתגלגל היום ואני לא לבוש בהתאם. נוכל אחרי האוכל ללכת לטייל לאורך הטיילת או אפילו על שפת האוקיינוס."

אני מחייכת.

"מה?" הוא שואל.

"אתה עושה תכניות שזה אומר שלא הבהלתי אותך," אני אומרת.

"בואי נאמר שבחרת בגבר הנכון, זה שמבין את נפש האדם," הוא מתגרה בי ומייד מתרחק. הוא כבר מבין שאני עומדת להגיב על זה ועדיף לו שיזהר. "אני לא יודע מה יהיה, אבל אני יודע שאני רוצה אותך."

מייסון

אני לא אומר לאנני שאני חושש לא מהשדים שבה, אני חושש איך היא תגיב כאשר אתחיל לטפל בשלי. אולי חושש זה לא המילה, כי אני יודע בתוכי שזה הזמן הנכון, כי אני לא יכול יותר לתת לזה לשרוט אותי מבפנים.

אני יוצא לדרך חדשה ומרגיש לי שבחרתי נכון. יותר מכל אני יודע שעליי להתכונן לעימות מול אבי. אני יודע שאני חזק מספיק עם כל השברים שבי לדרוש ממנו שיכיר במה שעבר עליי כל השנים האלה. אני יודע שאני לא לבד, אני איתה, היא הכח שלי.