מייסון
"אני לא מאמין לאיפה התגלגל היום שלנו," אני אומר לאנני בזמן שאנחנו יושבים שוב ברכב, "תכננתי לנו אחר צהריים רומנטי. שחיה באוקיינוס, מעשה אהבה סוער על השטיח.
אבל את יודעת מה? אני מרגיש כאילו אני מרחף כעת, המשקולות שמשכו אותי למטה והכבידו עליי נעלמו.
לראשונה מזה שנים, אני קולט שזה באמת שנים, אני מרגיש חופשי. לא הייתי מסוגל לעשות זאת בלעדייך."
"זוכר שאמרתי לך שבא לי להעלם קצת, לשנות אווירה. להיות רק איתך? זה לא מאוחר מידי. השאלה מתי אתה תוכל להתפנות. בינתיים אני מציעה שנמצא לנו מקום שקט ונבלה בו את הלילה."
"אני מציע דווקא שנחזור אליי. אין לי יותר רצון לברוח. מה שאני מרגיש זה צורך דחוף להיות רק איתך ולהתחיל לחיות כמו זוג נורמלי," אני אומר לה.
"הייתי כל כך גאה בך כשעמדת מול אבא שלך. העמידה שלך הייתה כל כך זקופה, הקרנת כזו עוצמה וגרמת לו להראות קטן לידך.
הוא הבין שלא יוכל לתקוף אותך ולכן פנה אליי.
הרגשתי שזה הזמן שלי לתיקון. להראות שאני לא מפחדת מכלום בזכותך. אתה אומר שאני המלאך שלך. אתה לא יודע כמה כוחות נטעת בי היום.
הרגשתי שאנחנו נלחמים יחד. אביך ניסה להקטין אותך בעיניי ולמעשה רק קירב אותי יותר אלייך."
"אני מבטיח לך שאני אהיה אבא טוב לילדים שלנו," אני לא יודע מאיפה יוצאות המילים האלה פתאום, "לעולם לא תצטרכי.."
היא לא נותנת לי לסיים את המשפט. "אני יודעת מי אתה. כואב לי שאביך לא רואה את זה. לא כל דבר בחיים אנחנו יכולים לתקן במילים, במעשים.
אבל המשפחה שלנו, שלך ושלי, לא חייבת להיבנות על השורשים שלנו, כל עוד היסודות בינינו יהיו חזקים."
"אני רוצה ילד," אני אומר לה.
היא מביטה בי מופתעת.
"אני רציני. אני יודע שאת היא מי שאני רוצה. אני מרגיש שאני מוכן להקים איתך משפחה."
"אתה בקושי מכיר אותי," היא אומרת.
"מרגיש לי שאני מכיר אותך כבר זמן. את הראשונה שעולה לי בראש כשאני זקוק למשהו. זה אומר משהו לא? אני יודע שמה שלמדתי עלייך בהחלט מספיק לי בכדי לדעת שאני רוצה עתיד שלם איתך.
אני יודע שעליי לחכות עד שגם את תהיי מוכנה. רק היה לי חשוב שתדעי מה אני מרגיש."
אנני
כאשר פגשתי את מייסון פעם ראשונה אני מודה שנמשכתי אליו מייד. הוא גבר מאד כריזמטי. אבל יותר מזה. יש משהו בקול שלו שמהלך עליי קסם. הדיבור שלו כל כך מרגיע. זה לא בגלל שזה המקצוע שלו להרגיע אנשים, אלא כי זה מי שהוא.
"אתה מבין," אני מהרהרת בקול, "שהיו לך את כל הנתונים להיכשל. חלק מעיצוב אישיותו של האדם תלוי באיך מעצימים אותו בבית.
אימא שלי אמרה לי כל הזמן שאני ילדה יפה. התביישתי לשאול אותה האם היא חושבת גם שאני חכמה. הייתי חסרת בטחון.
גם העובדה שריחפתי בעולם הדימיון לא עזרה לבנות אותי חזקה.
חיי הנישואים שלי היו כל מה שלא ציפיתי שיהיו, אבל דווקא שם התחלתי לבנות את מי שאתה רואה היום.
הלוואי והייתי פוגשת אותך לפניו, אבל מצד שני אני לא יודעת את מי היית פוגש.
אני מניחה שאלה החיים. המכשולים שמציבים בפנינו יכולים לגרום לנו לרחם על עצמנו ולהתדרדר לתהום, או לאסוף את עצמנו ולטפס גבוה יותר.
אני יודעת שאתה הגבר שחלמתי עליו כל חיי. דווקא בגלל שיש בך מקומות פגיעים, אתה מושלם בעיניי."
"מושלם מספיק כדי להקים איתו בית?" אני שואל.
"ומה אני נואמת לך כבר כמה דקות? כן מייסון," אני עונה לו.
כיוון שהשיחה מתנהלת כאשר עוד לא התחלנו לנסוע הוא פותח את הדלת שלו במהירות, משאיר אותה פתוחה ומגיע אליי.
הוא פותח את הדלת שלי ומושיט לי יד. "אני חייב לנשק אותך כעת," הוא אומר ולא מחכה. השפתיים שלו נצמדות לשלי כאילו הוא לא נישק אותי זמן רב. הוא יונק אותן בתשוקה כזו שעוד לא הרגשתי ממנו.
"אני זקוק כעת להרבה יותר. לעזאזל, לו הבית היה פנוי כעת…
את צודקת אני לא מתכוון לחכות לחזור לעיר. בואי נמצא לנו מקום קרוב. הגוף שלי בוער כעת."
זה מה שאני אוהבת בו. שהוא לא שם גבולות למה שיוצא לו מהפה. הוא מניח את הרגשות שלו לפניי בלי לחשוב.
אני שומעת את המילים כשעיניי עצומות, אני נמסה, מתפרקת לרסיסים ממנו.
"הייתי בטוח שהנייד שלי על 'שקט'" הוא ממלמל כאשר התראה על הודעה נכנסת מפרה את השקט.
"רוי ריצ'ארדס, מטופל שלי בן שתיים עשרה במצב לא טוב. אישפזו אותו לאיבחון לפי בקשתי. הוא משתולל וצורח שהוא מוכן לדבר רק איתי," נאנח מייסון.
"בוא נחזור," אני אומרת לו ומלטפת את פניו, "אולי כדאי שתתקשר ותבקש לדבר איתו."
"את מדהימה. את יודעת? את מרגישה אותי כל כך טוב," הוא אומר ועיניו מוצפות רגש.
"זו בכלל לא שאלה. העבודה שלך לא ניגמרת כשיום העבודה מסתיים. אני מבינה מהטון שלך שהילד הזה חשוב לך," אני אומרת לו.
"אני מוצא עצמי רוצה יותר ויותר לטפל רק בילדים. אולי בגלל מרק, אולי כי אני מבין מה זה להיות ילד פגוע," הוא אומר לי.
"אני חושבת שזה מתאים לך מאד. המבט שלך מתרכך כשאתה מדבר על הנושא," אני אומרת לו וידי לא מפסיקה ללטף אותו.
"תראי שאני אהיה אבא טוב," הוא שב ואומר לי.
"אני יודעת," אני עונה לו, "ואני?"
"את?" הוא מביט עליי בפליאה, "את תהיי אימא מדהימה."
אני מחייכת למשמע המילה שבחר.
"למה את מחייכת? אני בטוח שאת תהיי," הוא אומר בבטחון.
"אני מחייכת כי אני חושבת על הפעם הראשונה שראיתי אותך, שזה לא היה כל כך מזמן, ועל מה שחשבתי עלייך אז. אמנם זה לא מנע ממני להתאהב בך מייד, כמו כולן…" אני עונה לו.
"כולן לא מעניינות אותי. אפילו לא בשביל…" הוא עונה.
"מעניין מה חשבת עליי," הוא ממלמל אחרי שתיקה ארוכה, "בטוח שלא ראית בי מה שראו האחרות."
"אם מישהי הייתה רואה בך את מה שאני רואה לא היית פנוי," אני צוחקת.
"את חושבת? ולי אין מה לאמר בנושא? את זוכרת שצריך שניים לטנגו ואת היחידה שאי פעם הסתכלתי עליה ואמרתי אותה אני רוצה איתי.
לא חסרות נשים להשתעשע איתן. לעיתים כל מה שאתה צריך זה ללבוש חליפה שמעידה על עושרך, ולהזליף מי בושם ריחניים."
"עכשיו אתה נשמע ממש גבר ריקני. זה לא מתאים לך," אני נוזפת בו.
"זה מי שהייתי. לא חיפשתי את האחת, לא רציתי להשקיע באף אחת. עד שבאת את וגנבת לי את הלב."
אנחנו יוצאים לדרך. ככל שאנחנו מתקרבים לעיר הוא עוטה עליו את המסיכה הקשוחה.
אני נוגעת בכף ידו שמונחת על מוט ההילוכים. הוא מושך מיד את ידי אליו ומשלב את אצבעותיי בשלו.
"אני מנסה לשלוט בכעס שלי," הוא אומר לי, "אני משתגע מההורים שלו שהרסו לו את הנפש. אני חייב להרגיע את עצמי לפני שאני מתקשר.
את מבינה שאחרי המפגש עם אבא שלי הכל מתערבב לי כעת. כאילו הגבול מטשטש בין מייסון הקטן לבינו."
"תנשום אהוב שלי," אני אומרת לו, "אולי גם זה חלק מהתיקון שלך."
הוא מביט בי במבט מופתע. "את כל כך חדת הבחנה," הוא לוחש, "אני באמת מרגיש שאת מרפאת אותי."
אני נושם עמוק ומחייג לבית החולים לרפואת נפש לילדים. "ד"ר דניאל מדבר. אני רוצה לדבר עם המטופל שלי רוי ריצ'ארדס."
"אתה לא מבין ד"ר דניאל מה קורה פה. הילד הזה משתולל כמו חיה."
"אני מאד לא מעריך את האופן בו את מכנה אותו, אבל אם כבר השתמשת במילה חיה היה מין הראוי שתצייני שהוא כמו חיה פצועה, ומפוחדת הנלחמת על חייה.
דווקא אתם שם צריכים להבין זאת. עכשיו את יכולה להעביר את השיחה לחדרו?"
"ד"ר דניאל. אני רוצה שתבוא לפה," הוא אומר בקול חלש.
"אני בדרך אליך רוי. עזבתי הכל ואני בא. אני מחוץ לעיר ולכן זה ייקח עוד קצת זמן אבל אני מבטיח לך שאני בא."
"אני לא מוכן שמישהו אחר יתקרב אליי. אני לא רוצה אותם פה," הוא מתחיל לבכות.
"תעצום את עיניך ותחשוב על מקום שאתה אוהב להיות בו. מקום שמרגיע אותך ועושה לך נעים," הוא אומר לו בקולו המרגיע.
אני שוב עוצמת את עיניי ומקשיבה לקולו.
"אני אוהב את הביקורים שלי אצלך ד"ר דניאל. שם אני מרגיש הכי בטוח. אתה אף פעם לא כועס עליי, לא שופט אותי. אתה נותן לי הרגשה שאני… נורמלי," הוא עונה לו.
אני מרגישה שאני לא נושמת ולא מצליחה לשלוט בדמעותיי.
אני מרגישה את ידו החמה של מייסון אוספת את הדמעות. הוא לוקח שוב את ידי ומנשק אצבע אחרי אצבע. "אני אוהב אותך," הוא אומר לי ללא קול.
"אתה שם ד"ר דניאל?" נשמע קולו המבוהל של רוי.
"כן רוי. אני איתך כל הזמן, אבל גם צריך להתרכז בנהיגה."
"סליחה," אומר רוי, "לא התכוונתי להפריע."
"אני ממש בכניסה לעיר והתנועה פה מאד צפופה. רבע שעה אני אצלך. אני מציע שתנסה לישון קצת. ורוי, תתנהג יפה."
מייסון מסיים את השיחה, אבל לא ממהר לדבר איתי. הוא שותק דקות ארוכות.
"את מבינה שהקליניקה שלי, המקום הניטרלי הזה, הדי מנוכר, הוא המקום הבטוח שלו? זה הדבר האחרון שציפיתי לשמוע ממנו. שמעתי על כל מיני מקום מחבוא בבית. הארון הוא בהחלט המקום השכיח ביותר, אבל מרפאה של רופא נפש?"
"אתה לא מבין מייסון? זה אתה המקום הבטוח שלו. לא הקירות.למרות שאם אתה שואל אותי, יש אווירה מאד נעימה בקליניקה שלך."
"באמת? מפיך זו מחמאה אמיתית," הוא אומר ומחייך.
אני אוהבת לראות אותו מחייך. יש לו גומות והוא נראה כל כך רגוע.
"אני רוצה שתבואי איתי," הוא מבקש בזמן שהוא מחנה את הרכב. אני שמה לב שיש לו חניה שמורה, "את מרגיעה אותי ואני בטוח שרוי יאהב אותך. אלא אם כן את מרגישה לא בנוח להיות בבית חולים לפגועי נפש."
"אלה החיים שבחרת מייסון ואני איתך בהם," אני עונה לו.
"אז מסתבר שאני לא כזו מפלצת אם את רוצה אותי," הוא אומר ומושיט לי יד.
"ישנם דברים שאני לא מוכנה שתאמר אותם אפילו בצחוק," אני אומרת לו בפנים רציניות.
אנחנו נכנסים לבניין ומייסון ניגש לשומר בכניסה. "הרכב בחניה שלי הוא של אישתי, אתה מוכן לרשום זאת?" הוא מבקש ממנו ומוביל אותי למעליות.
זו הפעם הראשונה שלי במקום כזה. הכל כל כך לבן, חסר צבע. "בא לי לצבוע את הקירות בצבעים שמחים," אני לוחשת לו.
"יש פה מקרים ממש קשים. כאלה שמנותקים לחלוטין מהחיים. עבורם זה ממש לא משנה. הם מביטים על הקירות ורואים בהן מפלצות שזוחלות לעברם. נשבר לי הלב מולם, כי אני יודע שאין ביכולתי לעשות הרבה כדי לעזור להם אלא להעלים את העולם מעיניהם."
"אתה יכול לעשות רק מה שאתה יכול. לא תמיד אפשר לתקן את העולם עבור מישהו. לפעמים אתה יכול רק לעשות אותו יותר נסבל, וזה המון."
"לכן אני רוצה לעבוד עם ילדים. אולי עבורם אוכל לשנות את מסלול חייהם, לרפא את הפצעים שלהם."
"ואין מתאים ממך לעשות זאת. ביחוד היום כאשר את מחלים בעצמך. היית שם ואתה יכול להבין אותם," אני אומרת לו.
מייסון
אני כל כך מלא אהבה לאישה הזו. היא מכירה אותי כל כך טוב וקוראת אותי לפרטי פרטים. לרגע אין לי ספק שאני לא מספיק טוב עבורה. רק מלהסתכל בעינייה אני מקבל את התשובה.
האם אני מתפלא שרוי מגיב אליה מיד? ממש לא.
"הלוואי ואת היית אימא שלי וד"ר דניאל אבא שלי," הוא אומר לה בזמן שהם יושבים ומציירים יחד ציור של משפחה.
"אני בטוחה שאימא שלך אוהבת אותך בדרכה שלה," היא עונה לו ברוך. "כל אחד מביע אהבה בצורה אחרת. לפעמים גם הורים צריכים ללמוד שיש דברים שעליהם לעשות אחרת ואני בטוחה שבזמן שאתה מקבל פה טיפול גם הם יבקשו ללמוד איך אפשר לעזור לך."
"אולי את. הם לא!" הוא מתחיל שוב להתרגז.
"אם הם לא יבקשו לבד אנחנו נלמד אותם שישנם דברים שצריכים להשתנות כדי לעזור לך," היא לא מתרגשת מהטון שלו.
"את מבטיחה לי?" הוא שואל בספק.
"בשביל זה אנחנו פה, נכון? ד"ר דניאל ואני היינו ביום חופש וחזרנו כי אתה חשוב לנו," היא ממשיכה לעודד אותו.
"אני מרגיש את זה שאני חשוב לכם. אני רוצה להרגיש כך גם אצל אימא שלי," הוא אומר לה.
"בשביל זה באת לד"ר דניאל כדי שמישהו יקשיב לך וייתקן לך את העולם שלך," היא אומרת לו.
פתאום הוא מתקרב אליה, חודר למרחב הפרטי שלה. אני דרוך ומוכן לפעול.
מה שקורה אחר כך גורם גם לי להשאר פעור פה. "אני אוהב אותך אנני," הוא אומר לה ומחבק אותה חזק.
אני מרגיש שקשה לי לעצור את הדמעות, אבל לא יכול להרשות לעצמי להראות כל כך פגיע.
אני ניגש לחדר הרופאים. "אני מבקש שרוי ריצ'ארדס לא יקבל יותר תרופות. אין לו צורך בהן," אני אומר לרופאה התורנית.
"אני לא יודעת מי אתה. אני הרופאה אחראית פה ואני קובעת," היא עונה לי בזלזול.
"שמי ד"ר דניאל. רוי ריצ'ארדס הוא מטופל שלי. אם קראת את התיק שלו את אמורה לדעת זאת," אני עונה לה ומסתכל עליה במבט שגורם לה לרעוד, "המטופל שלי לא יקבל יותר תרופות וזה לא נתון לויכוח."
אני חוזר לחדרו של רוי אבל לא נכנס אליו, אלא נשען על המשקוף ומתבונן בנעשה בתוכו.
"עכשיו אני רוצה שנצייר יחד מקום שמח," היא אומרת לו, "תנסה לחשוב על מקום שביקרת בו כשהיית ממש קטן וגרם לך להיות שמח."
"אני יכול לגור איתכם?" הוא שואל שוב פתאום.
"בריחה זה לא פתרון. החוכמה היא לפתור בעיות יחד, הן לא נעלמות מעצמן. תמיד תוכל לדבר איתנו אבל אנחנו לא מתאימים להיות הורים שלך. אנחנו בונים כעת את החיים שלנו יחד וצריכים ללמוד מה זה להיות הורים."
"את חכמה," הוא אומר לה, "אני מבטיח לך להשתדל."
לא ברור לי למה הוא מתכוון אבל מרגיש שהוא בכיוון הנכון.
אני נכנס לחדר. "נתתי הוראה לא לתת לך יותר כדורים. אני מרגיש שאתה מסוגל להתמודד עם החיים בלעדיהם."
"תודה ד"ר דניאל," הוא אומר ומחבק גם אותי, "אני אוהב אותך."
אני מסמן בראשי לאנני שהגיע הזמן לעזוב.
אנחנו חוזרים לרכב ורק כאשר אנני מתיישבת היא מרשה לעצמה לשחרר אנחה גדולה. "זה היה קשוח," היא אומרת לי, "היה לי קשה עם הבקשה שלו שנאמץ אותו. אני מבינה שאסור לי להיות רגשנית מול כל מטופל שלך. אני לא יודעת איך אתה עומד בזה. בעצם כן," היא צוחקת.
אני מאושר שהיא מבינה אותי, את המקצוע בו אני עוסק. מקצוע שהוא לא רק עבודה עבורי, אלא מי שאני. השליחות שבחרתי לעשות בחיי.
"דיברת עם רופאת הנשים בקשר אליי?" היא זורקת פתאום לאוויר בלי שום קשר.
"עדיין לא. אבל כעת אני לא מבין בשביל מה. עוד לא ברור לך שאני לא רוצה להיזהר, אני רוצה ש..," אני משתתק לרגע, "אלא אם כן את לא.."
"אני רוצה," היא עונה לי בחיוך ביישני.
אני לוחץ על הגז. אני כבר לא יכול לחכות להיות איתה בבית.
כשאנחנו מגיעים אני בקושי מחכה שהדלת תיסגר אחרינו. שביל של בגדים מסמן את דרכנו בדרך לחדר השינה.
"בוא אליי כבר.." היא אומרת חסרת סבלנות, נשכבת על מיטה ומושכת אותי אלייה.
זה כל מה שחיכיתי לשמוע.
"דבר אליי," היא מבקשת בשעה שאני חודר אליה, "אתה יודע שאני מכורה לקולך."
