מייסון
"זה מדהים כמה שאת גלויה איתי למרות שזה מביך אותך. זה אומר משהו את לא חושבת?" אני חושב לעצמי שעם כל כישוריי כפסיכיאטר אני מתקשה לתקשר איתה.
"אני מודה," היא משתתקת לרגע ושוקלת את מילותיה, "שקשה לי שלא לחשוב שאתה פסיכיאטר."
אני מרגיש שכל הקסם בינינו מתפוגג.
"בואי נחזור," אני קם ומיישר את הז'קט שלי, "אני בטוח שהיידי כבר שלחה כוחות הצלה לחפש אחרייך."
"אני מניחה שאתה צודק," היא אומרת וקמה, אולי מהר מידי, כיוון שהיא נראית מעט מסוחררת, כאילו שהיא מאבדת משיווי משקלה.
"רק שתדע שאני באמת לא מבינה למה זה מעליב אותך. אפילו לא ניסית להבין למה הגבתי כך. בכל מקרה היה נעים להכירך," היא אומרת ומשאירה אותי לעמוד דקה ארוכה ולהרהר בדבריה.
'מה באמת ציפית שיקרה' אני מדבר עם עצמי.
אני מניח שהעובדה שתמיד נשים מתרשמות ממני גורמת לי להיות מופתע שהיא לא. אולי זה מה שגורם ליצר של הצייד שבי לרצות לכבוש אותה?
אין לי מושג. ואלי כי לא עמדה מולי אישה חזקה כמוה, אפילו שהצהירה שגרים בה לא מעט שדים.
אנני
אני חוזרת לתוך הבית. הראש לי מרגיש קצת מסוחרר. כנראה בגלל ששתיתי על בטן ריקה. אינני זוכרת מתי אכלתי פעם אחרונה, וכל מה שעולה לי בראש הם דגני הבוקר וכוס קפה אחת.
"הכל בסדר?" שואלת היידי בדאגה, "את נראית נסערת מעט."
"בטח," אני עונה לה ועוטה חיוך על פניי.
"אני מכירה אותך כבר כמה ימים. מה עובר עלייך?" היא לא מרפה ממני.
"אני מניחה שהיין סיחרר אותי מעט, בעיקר שלא אכלתי כלום כל היום," אני מתרצת לה.
"אם כך בואי אאכיל אותך," היא מובילה אותי בידה למזנון, "מה בא לך?"
"תגידי אנני איך את עושה את זה?" אומרת אלי חברתי מהתיכון שנעמדת לידי ומעמיסה סלטים לצלחתה, "איך את תמיד לוכדת את הגברים המשובחים ביותר?"
"על מה את מדברת?" אני מביטה בה ומראה פניי בהחלט מלמד על הבילבול שמילותיה משרות עליי. "כמה גברים לכדתי בחיי? הייתי נשואה חמש שנים לאותו גבר."
"נו באמת. את חושב שלא ראינו אותך יוצאת עם הפסיכיאטר?" היא נוזפת בי כאילו הסתרתי ממנה סודות מדינה.
"אז החלפתי איתו כמה מילים. זה עדיין לא הופך את זה לרומן סוער," אני עונה לה בקול אדיש.
"אני לא לגמרי בטוחה שזה מה שהוא חושב," היא ממשיכה להעמיס על הצלחת ולדבר, "המבטים שהוא שולח לעברך."
"אמנם לא הייתי פנויה כמה שנים," אני צוחקת, "אבל לא שכחתי מה זה אומר אתה רווק ומחפש לך מישהי שתבלה איתך את הלילה. איתי זה לא יקרה. אני לא שם."
כשאלי עוזבת מגלגלת היידי את עינייה. "אם היא הייתה יכולה להתחבא מאחורי שיח ולהקשיב לשיחה שלכם היא הייתה עושה זאת. לצערה אין באזור שעמדתם שיחים."
"את צריכה להפסיק להצחיק אותי," אני גוערת בה, "את הורסת לי את תדמית האלמנה."
"הפסיכיאטר דווקא נראה מבסוט מהעובדה שאת שוב פנויה. אלי צודקת העיניים שלו לא סרות ממך, ואני בטוחה שהיא לא היחידה שמבחינה בזה," אומרת היידי.
"אני אהיה גלויה איתך. העובדה שאתם כל הזמן קוראים לו הפסיכיאטר מקשה עליי לראות בו גבר רגיל. הוא נעלב שאמרתי לו את זה," אני מספרת לה למרות שגם אותה יותר מעניין על מה דיברנו.
"אני לא חושבת. אולי הוא הופתע מהישירות אמרת לו את זה. בכל זאת גבר כמוהו לא רגיל לנשים כמוך,"
היידי, תמיד מנצלת כל הזדמנות לאמר לי שאני חזקה. אין ספק שאני כזאת בעיניה כי כך אני רוצה שתחשוב.
**
אני מניחה שלא מעט נשים לא נולדות באמת חזקות. אני מאמינה שהחיים הם שכופים עליהן להיות כאלה.
אני חושבת שאם באמת הייתי חזקה, היה לי הכח לעמוד מול הגבר שחלקתי איתו את חיי ולאמר לו שאני לא מוכנה להמשיך כך.
זה לא אומר שאני לא עצמאית.
בסופו של דבר בניתי לי עולם שלם בלעדיו, עולם שמורכב רק ממני.
**
אני מרגישה רוויה מהשיחות על הפסיכיאטר. קשה לי להבין למה היא דוחפת אותי כל הזמן לעברו. מה האינטרס שלה? האם היא חושבת שאני זקוקה לטיפול.
עומד לי על קצה הלשון לשאול אותה איך היא מכירה אותו. האם היא מטופלת שלו או אולי וורן. את לא באמת יכולה לדעת מה אנשים מסתירים בתוכם אם אינם רוצים שתדעי.
המחשבה שצצה לי בראש על איך הייתי נראית לו הייתי באה לטיפול שוכבת על הספה הלבנה, כך היא לפחות מצטיירת בדימיוני, מחבקת כרית ומדברת, מעלה חיוך על שפתיי.
מה שמשעשע אותי עוד יותר הוא שמה שמעסיק אותי הוא מה הצבע של הכרית. עכשיו כבר עליי להחניק את החיוך כדי שלא אפרוץ בצחוק. אז אולי יש לי באמת צורך לקבוע פגישה?
"שתפתי אותי מה מצחיק אותך," אני שומעת את קולו המלטף מאחוריי. מתי הוא נעמד שם?
"אני חושבת שגם שכשאני מדמיינת משהו, הוא קורה בתפאורה של המציאות היום יומית שלי," אני אומרת לו ויודעת שאין לו מושג על מה אני מדברת.
"תסבירי," הוא אומר וקולו רציני.
אני עוצמת עיניי ומנסה לדמיין האם זה המטפל שבו או גבר ששואל שאלה מתעניינת.
אני לא מתאפקת ופורצת בצחוק.
הוא נאנח. "את לא יכולה שלא לראות בי פסיכיאטר. את הראשונה שלא מתרשמת מזה אלא רואה בכך פגם."
"אתה, יותר מכולם צריך לדעת שמחשבותיו של אדם הן שלו ואינן קשורות למי שמולו," אני עונה לו ופונה ללכת ממנו.
"את מסקרנת אותי, את מאתגרת אותי. כגבר, אם לא הבנת," הוא אומר כשידו אוחזת בזרועי.
"תצטרף להתאפק אם כך. כי אני לא מתכוונת לספק לך תשובות היום. לא באתי לכאן במצב רוח פטפטני במיוחד," אני משווה לקולי אדישות. כמובן שלא אתן לו לדעת שהקול שלו דווקא גורם לי לרצות לדבר איתו עד הבוקר.
"רק שתדעי שאני לא חושב שאת זקוקה לפסיכיאטר. את דווקא נראית לי לגמרי שפויה," הוא אומר במטרה להצחיק אותי.
"אנני את נראית נפלא", קוראת לעברי ג'נבייב שמתקרבת אלינו. למה אני חושבת שזה בגללו יותר מאשר בגללי?
כל יום אחר הייתי מסתספקת בחיוך מנומס, רק שעכשיו אני באמת שמחה שיש לי סיבה להתחמק ממנו.
"ג'ני, השמלה שלך מדהימה. מיו מילאן אני משערת?" אני אומרת לה בקול עליז ומחבקת אותה. "שמעתי שקיבלת קידום רציני. ספרי לי מה קורה איתך."
היא מגניבה מבט לפסיכיאטר שעומד מאחוריי ומסמיקה. אני מעמידה פנים שלא שמתי לב, נתלית על זרועה ומובילה אותה הרחק ממנו. "נו, אני סקרנית לשמוע," אני אומרת לה כאילו רק בגלל זה באתי למסיבה.
בזווית עיני אני רואה שהיידי מחליפה מבטים עם הפיסיכאטר שלא מסיר עיניו ממני. 'הוא יצטרך ללמוד לוותר,' אני חושבת לעצמי.
"מה לך ולמעלף הזה?" מזכירה לי ג'נבייב את נוכחותה לידי.
"אני לא יודעת על מי את מדברת? נראה לי שאת לא רוצה לספר לי עלייך," אני משווה לקולי טון נעלב.
"תקשיבי, אני מכירה אותו הרבה זמן. כל הניסיונות שלי למשוך את תשומת ליבו לא צלחו. היום באתי בעיקר בגללו," היא משתפת אותי.
"הייתי בטוחה שהיידי היא הסיבה לכך שהגעת למסיבה," אני גוערת בה.
"ברור שבגללה, מצחיקה שאת, רק שכאשר ראיתי את שמו ברשימת המוזמנים, ד"ר..את יודעת, אז בחרתי בקפידה את בגדיי," היא עונה לי נבוכה לאחר שהיא קולטת מה שאמרה.
"הבחירה שלך, תהיה הסיבה אשר תהיה, מושלמת," אני אומרת כאילו לא הבחנתי במעידה שלה.
"שמעתי שאת עובדת כעת עם לקוחות מחו"ל. זה בהחלט נשמע מרגש," אני מנסה להסיט את הנושא. העיניים שלה מגלות לי שיש מישהו שיותר מעניין אותה ממני. היא ממש לא איתי.
חייבת להיות פה מישהי שלא הולכת שבי אחריו. לשימחתי מרלן מתקרב לעברי.
"מרלן," אני קוראת בעליזות מזוייפת, "את נראית נפלא. הצבע הזה הולם אותך. מי המעצבת שלך?"
"אני מודה שאני לא מכירה אותה, אבל השמלה הזו כל כך מחמיאה לך. אולי יום אחד נקבע ונלך לקניות יחד?"
אני מכירה את מרלן. דברי איתה על אופנה והיא תהייה החברה הכי טובה שלך. זה בדיוק מה שאני צריכה.
"אני שמחה שיש מי שמעריכה את מה שאני לובשת. את לא מבינה איזה תגובות קיבלתי, החל מהצבע 'הנועז' וכלה בגיזרה," היא מתלוננת והולכת לכיוון הבר. כזו היא. כשמשהו מפריע לה היא זקוקה למשקה.
"אני ממש לא מבינה על מה הן מדברות. הצבע הולם את העור שלך ונותן לו חיות. את עדיין לא בת שלושים, למה שלא תלבשי צבעים כאלה. והגיזרה? תאמיני לי שהן רק מקנאות בך. יש לך גיזרה מושלמת."
"תודה אנני," היא בהחלט מתרגשת ממילותיי, "אין הרבה כמוך שמפרגנות כך לחברה."
"אני יודעת," אני נאנחת בתאטרליות, "תאמיני לי שהרגשתי את זה הערב. רק שאצלי זה היה בגלל שהתאלמנתי. כאילו לא מגיע לי לחיות יותר."
אם הייתי יודעת ששוב אני פותחת פתח למה שאני מנסה להתחמק ממנו…
"מה את שותה מתוקה." אני שומעת את קולו מאחוריי. אני מתעלמת, מעמידה פנים שלא אליי הוא מדבר.
אני לוקחת כוס משקה ומתרחקת מהמקום.
"למה לא ענית לו?" לוחשת לי מרלן.
"למי?" אני מעמידה פני מופתעת, "אף אחד לא דיבר או דיברה איתי."
"הוא אמר מתוקה וחשבתי שדיבר אלייך," היא אומרת ומסמנת בראשה לכיוון הבר.
אני פורצת בצחוק ומפנה ראשי. אני רואה את וורן עומד עם הפסיכיאטר שנשען על הבר ומבטו בוער לעברי. הם מדברים ביניהם והמבט של שניהם רציני.
"ממש לא אליי. החלפתי איתו רק כמה משפטים. אני אפילו לא יודעת איך קוראים לו, ככה אני מכירה אותו," אני מקווה שאני מספיק ברורה.
אני מחפשת בעיניי את היידי ורומזת לה שאני זקוקה שתציל אותי.
"אני לא בטוחה מי משתינו זקוקה יותר לשניה כעת. מה שכן יש מי שטורף אותך במבטים שלו כל הערב. אם חשבת שהפסיקו לדבר עלייך הלילה אז את טועה," היא אומרת לי ומהנהת בראשה להראות לי שהיא מבינה אותי לגמריי.
"החדשות הטובות," אני עונה לה בעליצות, "שהן ירדו ממך. זה היה ברור לשתינו שיהיה להן מה לאמר עליי. אני מקווה שאחרי הופעת הבכורה שלי בגפי הרוחות סביבי ירגעו.
"אני זקוקה למשקה," היא אומרת לי.
מבט מהיר על שני הגברים ששעונים על הבר עוצר מבעדי להצטרף אליה.
"נו בואי אנני. אני אשמור עלייך."
מה אני כבר יכולה לאמר לה. שהקול שלו מכשף אותי?
מייסון
אני מנצל את ההזדמנות שמרלן מושכת אותה לכיוון הבר. ברור לי שזה רק בגללי, אבל לא איכפת לי.
כל פרט שאשמע בשיחה ביניהן יכול לעזור לי לפענח מיהי.
"אני אשמח ללכת איתך לקניות," היא אומרת למרלן.
"בטח. אני מאד אשמח ללכת איתך. את יודעת להעריך בגד טוב, כייף לראות כמה את מפרגנת. אולי תתני לי את מספר הנייד שלך ונקבע מתי? אני מניחה שהחלפת את המספר כשחזרת לניו יורק," מרלן מסבירה לה את בקשתה.
אני שולף את הנייד, מעמיד פנים שנכנסה לי הודעה ומקליט אותה כאשר היא מכתיבה לה את המספר.
אם לא די בכך חוזרת מרלן על המספר. "איך השגת מספר כזה קל?"
"באמת שבמקרה. לא ביקשתי מספר מיוחד. רכשתי מכשיר חדש וכרטיס חדש," היא אומרת לה.
אני מקמט את מצחי.
"אתה לא מאמין לי?" היא מזעיפה פנים מולי.
"עכשיו שיש לי את מספר הנייד שלך, עליי לבקש את רשותך להשתמש בו. הבעיה שעומדת בפניי בבואי להכניס אותו לזיכרון אצלי," אני אומר לה בפנים רציניות, "היא באיזה שם לרשום אותך."
"מטופלת אנונימית," היא יורה לעברי.
עוברת בי המחשבה שאני זה שיהיה זקוק בסופו של יום לשכב את הספה ולדבר כדי להבין אותה. צריך לדעת מתי להרפות ועכשיו זה כנראה הזמן.
"האם זה אומר שהרשות ניתנת לי להשתמש בו?" אני שואל לבסוף.
"אם תחליט שיש לך צורך אמיתי בעיצוב פנים, אז כן," היא עונה, "ואגב, זה מאד לא מנומס לצותת לשיחה של אחרים כשלא הוזמנת, ביחוד שאלה שתי נשים שמדברות על אופנה." היא מחניקה חיוך ומתרחקת, משאירה אותי לנתח את מה שאמרה.
היא לא טעתה. היו לי כוונות לצוד מישהי לזיון לא מחייב הלילה. ברור שזו היא שקילקלה לי את התוכניות. לא שחשבתי שהיא תענה לי, אבל היה בה משהו שעורר בי את הגעגוע למשהו יציב יותר.
את שארית הערב אני מבלה בשיחות עם הגברים, נמנע מכל מגע עם הנשים שמחפשות את קירבתי.
אני חוזר הביתה מרוקן מרגש. היה לי שבוע מאד קשה. המקרים שאיתם נאלצתי להתמודד לא היו פשוטים וסחטו ממני כוחות נפש רבים. כל כך הייתי זקוק להתפרקות שתסיר מעליי את המועקה.
אנשים חושבים שהסכום הגבוה שאני גובה על שעת טיפול יש בו פיצוי על הכל. יש לי חדשות בשבילם.
ברגע זה אני הוא זה שזקוק לטיפול. כמה הייתי רוצה שהיא תהיה פה. אני יכול לדמיין אותנו יושבים על המרפסת, עם כוס יין או תה צמחים, אוחזים ידיים מתחת לשמיכה. סתם כך, בלי להבעיר את התשוקה.
הרגעים האלה שאני נושף החוצה את כל המועקות של השבוע, מרוקן את עצמי מכאבם של אחרים, הם הרגעים הכי בודדים שלי.
אני מרגיש שכל העוצמה שבי ננשפת החוצה ומשאירה אותי הכי חשוף שאפשר.
ברור לי שזה לא המעשה הנכון לעשות ובכל זאת…
אני נכנס ומקיש את מספר הנייד שלה במנוע החיפוש. להפתעתי מופיע מייד שמה- אנני מייסי.
תמיד הייתי טוב בשליטה עצמית. הלילה אני מרגיש שהיא נשמטת ממני ובכל זאת ההבנה שעליי להמתין עוצרת בעדי לשלוח לה את מה שסוער בי בפנים.
אולי קודם עליי להבין את עצמי לפני שאני חושף את עצמי אליה?
דקות ארוכות המבט שלי מקובע על המסך של המחשב והמילים מתרוצצות לי בראש. איפה הגבר הרהוט שאני?
המילים רבות ביניהן מי תצא ראשונה, אבל לבסוף מסתדרות בשורה ונשפכות ממני.
שמי מייסון דניאל, בן עשרים ותשע…
