מייסון
"מנשקת אותך," כך היא חותמת את המסרון בו היא מודיעה לי שהיא באה מייד.
אני מרגיש שאני תלוי בה במובן הטוב של המילה. היא המלאך שמאזן אותי.
זו הפעם הראשונה שהמילה 'חופש' לא נשמעת לי כמילה גסה.
תמיד הרגשתי שזה לא מגיע לי. שישנם אנשים שזקוקים לי והם חשובים יותר.
"לרגע נראה לי שאני מושך אליי את כל הסיפורים הקשים האלה," אני אומר לעמיתי ד"ר בן דה מרקו שנכנס לחדרי עם ספל קפה.
"שוב אתה מדבר שטויות," הוא נוזף בי, "אתה עובד כמו חמור וזקוק דחוף לחופש, אבל זה לא מה שגורם לאנשים להשתגע אצלך. לך אני צריך להסביר שזה שלהם?
ברגע נדיר של כנות אני אודה בפנייך שמבין כולנו את הרופא הטוב ביותר. כמובן שאכחיש זאת אם תחזור על דבריי."
הוא גורם לי לפרוץ בצחוק.
"אם גרמתי לך לצחוק, אז מצבך טוב. עכשיו אני רגוע," אומר בן, "ואני מזהיר אותך. אתה לא חוזר על דבריי."
ואז אנני נכנסת וגורמת לי להחסיר פעימה.
"אני מבין שאת הדבר הטוב שקרה לו," אומר בן וסוקר אותה בהערכה.
"אני מקווה. מה שאני בטוחה הוא שהוא הדבר הטוב ביותר שקרה לי. אתה יודע מה זה להיות בת זוג של פסיכיאטר? נגמרו לך כל הבעיות בחיים," היא אומרת לו.
בן מסתכל עליה מבולבל.
"לא," היא אומרת לו, "אני לא מטופלת שלו."
"חשבתי שכבר התגברנו על זה," אני אומר לה ומתקרב אליה. אני מתעלם מנוכחותו של בן ומנשק אותה ארוכות. היא נענית לי ואני מרגיש אותה נכנסת לי למחזור הדם ומלטפת אותי מבפנים.
"לא יכולתי להתאפק," אני אומר לה כאשר אנחנו מחוץ לבניין. "אני יודע שזה לא מקצועי, ואולי לא ראוי להתנשק כך לעיני אחרים, אבל התגעגעתי אלייך כל כך."
"אני הייתי מגיבה אותו דבר לו היית מופיע באמצע היום במשרדי. אני מודה שהייתי עסוקה יותר בך מאשר בעבודה. אתה יודע מה בא לי? בא לי שמתישהו ניסע מכאן. זה לא חייב להיות דווקא לאיים המלדיביים, זה יכול להיות ממש מעבר לפינה, רק שיהיה במקום שמנותק מהסביבה שלנו שנוכל להיות רק שנינו.
אני כל הזמן עובדת ולא זוכרת מתי הייתי בחופש."
אני מוקסם מההתלהבות שלה. כל הרצינות של העבודה, כל הכאבים שאני מתמודד איתם כל יום נמוגים כשאני לידה. אני מרגיש שפוי, אם אני יכול להגדיר זאת כך. או אולי אני צריך לאמר שאני מרגיש חי.
אני חשוף, אבל לא פגיע. אני מרגיש שאני באמת יכול להיות רגוע ומאושר בזכותה.
"תנהג אתה," היא אומרת ומגישה לי את המפתחות לרכב שלה, מקיפה את הרכב מתיישבת במושב הנוסע ומכניסה את הכתובת של היעד למכשיר הניווט.
אני מתניע את הרכב והמנוע נוהם בשקט. אני מעיף עליה מבט ורואה שהיא חולצת את נעלייה ומניחה את רגלייה סמוך לשמשה הקדמית.
החצאית שלה גולשת ונעצרת על קו התחתונים. זה בדיוק מה שאני צריך כעת. לראות את הרגליים השזופות שלה.
בלי לחשוב אני מושיט את ידיה לכסות את רגליה, אבל ליד שלי רצון משלה והיא גולשת בין רגליה.
"אתה לא יכול..לעשות לי…את זה," היא מתקשה לדבר.
"אני לא יכול לעשות את זה גם לעצמי," אני משיב לה ומושך את ידי, "בסך הכל רציתי לכסות מעט את רגלייך. אני לא שולט בעצמי כשאני רואה אותך חשופה כך."
"יכולת לפקוד עליי להוריד את הרגליים," היא אומרת ומציצה לעברי.
"את רוצה שאשחק איתך את התפקיד הזה?" אני שואל אותה, לא מראה לה שאני מתפלא על בחירת המילים שלה.
"אני רוצה לקבל תשובות, איך זה שהגבר שאני מכירה הוא כזה מלא רגש, אדם שמתחשב בי כל כך, איך הוא יכול להיות…ההיפך הגמור. חסר רגשות ודורסני."
"את לא מכירה את העולם הזה," אני עונה לה מנסה לברור את מילותיי, "את רוצה להתנסות בו?" אני חייב לדעת את התשובה. זה עלול לשנות את הכל.
"אני חושבת ששאלתי שאלה ברורה. לא הבעתי את דעתי. אני מרגישה שאני נקשרת אליך. כששלחת לי הודעה, עזבתי הכל ובאתי. אני רוצה לדעת שלא אתעורר יום אחד ואגלה שאתה… שונה," היא אומרת.
אני מביט בה, מרגיש את הפחדים שלה בין המילים.
"את מפחדת ממני?" אני שואל אותה.
"אני לא מפחדת שתפגע בי," היא עונה לי בשקט, מורידה את רגלייה ומתכווצת בכיסא, "אני מפחדת שלא אהיה מספיק טובה בשבילך."
"ומאיפה באה המחשבה הזאת?" אני שואל.
"אני לא יודעת. זה מין פחד שמקנן בי. אולי כי אני לא בדיוק מבינה מה יכול לגרום לך להשתנות. אני מפחדת שאגע במקום שאסור לי."
"ראית את 'גוונים?' משם זה נובע? המקומות האסורים לנגיעה?" אני רוצה לצחוק. זה ממש לא מה שקורה במציאות, אבל הנושא כל כך טעון בינינו שאני שומר על ארשת פנים רצינית.
"הייתי צריכה לשתוק. עכשיו אתה לועג לי," היא אומרת בהתגוננות.
שתיקה משתררת בינינו.
אני ממשיך לנוסע צפונה כדי להתחבר לכביש המהיר 95 המוביל לקונטיקט.במוחי מתבשלת תוכנית, אבל אני לא משתף אותה.
אני מגשש אחרי ידה. זרועותיה משולבות ואני מסמן לה בתנועת יד קלה שתתן לי את ידה.
"איכזבתי אותך," היא קובעת והסערה נראית על פניה.
"את כנראה לא מבינה מה את עבורי. כמה את משקיטה אותי ואין לי צורך לבעוט בכל העולם," אני אומר וחוזר לשתוק.
כאשר אנחנו מגיעים לצומת המובילה לגן החיות של רובע הברונקס אני פונה לכיוון שלו.
"תודיעי ללקוחה שלך שהתעוררה איזה בעיה ותהיי איתה בקשר מאוחר יותר," אני אומר לה.
היא מביטה בי מופתעת. "זה לא.."
אני קוטע אותה. "זאת לא בקשה," אני אומר לה בטון שגורם לה לעשות כדבריי.
"אני מבקש שלא תגיבי כעת. השתיקה עדיפה לנו."
היא מסתכלת בי בתדהמה.
אני נוסע לכיוון החניה של גן החיות ומחנה את הרכב. רק אז אני מסתובב אליה שוב.
"סיפרתי לך על עברי כדי שזה לא יצוץ ממקום בלתי צפוי ותהיי מופתעת.
הילדות שלי הייתה קשה הרבה יותר ממה שאני מסוגל לתאר לך. לכאורה בית של אנשים משכילים, אבל עם אפס יחסי אנוש. אחד כלפי השניה, וכלפי הילדים שלהם.
אחותי היא הכנועה מבינינו. אבי גרם לה להעריץ אותו והיא עשתה כל מה שצווה עליה. לצערה היא נכשלה בבחינות הכניסה לבית הספר לרפואה אליו חלמה להתקבל בגללו, ולכן למדה סיעוד. העיקר לעבוד קרוב לאבא.
בימים האחרונים אני נובר בזכרונות שלי ונזכר בכל הסימנים שהיו שם לכך שאחי איבד את שפיותו הרבה לפני שקפץ למותו.
אני ספגתי השפלות וגם מכות מהדוקטור הנערץ. תאמיני לי שהמכות פחות כאבו לי מהמילים הדורסניות.
לא ידעתי איך להוציא את הכאב. ברור שלא הייתי מוכן להודות ביני לבין עצמי שיש לי בעיה ופתרתי אותה בכך שכיליתי את זעמי על נשים.
ועדיין, זה לא היה באופן שאת מדמיינת. זו הייתה שליטה מנטלית שאסור הייתה שתעשה.
דווקא בגלל הקלות שהן נשמעו לי התדרדרתי לזה עמוק יותר.
אמנם עמדה מולי אישה, אבל אני ראיתי אותו ואת השינאה והבוז שחשתי כלפיו.
ביום שראיתי את הכאב בעינייך התעורר בי הרצון להגן עלייך. לא לרפא, כי לא ראיתי בך חולה. את מבינה את ההבדל?
את המקום הכי שפוי שהיה לי מאז שאני זוכר את עצמי, ויש לי זכרונות מימי ילדותי הרחוקה. הייתי מנחש שאפילו מלפני גיל שלוש.
את מבינה כמה שנים אני נושא על גבי את העול הזה של ילד שהוא יודע שהוא לא אפס, אבל אומרים לו את זה כל הזמן?
את יודעת כמה פעמים רציתי לעמוד מולו ולשאול אותו האם באמת רצה להביא אותי לעולם או נוצרתי ברגע של איבוד שליטה על יצריו?
זו ילדות שבה אתה חש מיותר ולכן רוצה להוכיח לכולם כמה אתה חכם ומוכשר. ככל שטיפסתי למעלה, כך הוא דרס אותי יותר. נדמה היה כאילו הוא מקנא בהצלחה שלי. בכל מקרה עד היום הוא לא מכיר בכך שאני מעולה במה שאני עושה.
בלי לדעת את נגעת בנקודה שידעתי שאני חייב להתמודד עם זה, לנקות את הפצע הכואב מהשורש. לא לכסות אותו יותר עם תחבושות.
כבר כמה ימים מתבשלת בי ההחלטה לעמוד מולו ולפתוח הכל. תתפלאי, אני מתחיל להרגיש שאני כבר לא זקוק להכרה שלו, לאהבה שלו.
אני במקום אחר היום. אני חייב שתביני שאני לא שם במקום הזה שיש לי צורך לשלוט במישהי. הנוכחות שלך לא תתן לי לעולם לחזור למקום הזה מלא השנאה.
את פוחדת שאת לא מספיק טובה בשבילי? השאלה היא האם אני מספיק טוב בשבילך?"
"זו בכלל שאלה?" היא עונה לי, פותחת את חגורת הבטיחות ובאה להתכרבל איתי.
אני מחבק אותה חזק ועוצם את עיניי.
"את המלאך שלי," אני לוחש לה.
"ואתה המגן שלי," היא עונה.
אנני
"מתי היית פעם אחרונה בגן חיות?" הוא שואל אותי להפתעתי.
"אתה רציני? אתה באמת רוצה לבקר בו?" אני עונה לו מופתעת.
"כשהיינו ילדים אהבתי לברוח לפה. הייתי מתבונן בחיות ומדמיין את התכונות האנושיות שבהן, לומד מהן על התכונות שלנו בני האדם."
"אם תשאל אותי," אני עונה לו מהורהרת, "הייתי רוצה לחיות במים. להיות דולפינה אולי. אני אוהבת את השקט של המים, את הליטוף שלהם על העור. הם מאזנים את המים הסוערים שבי."
"ומהמעמקים, מהמצולות, את לא מפחדת?" הוא עונה לי ומביט בי בעיון רב.
"שנים חייתי בבדידות בתוך הזוגיות שלי. השקט הוא הדבר האחרון שמפחיד אותי. במעמקים אני רואה רק את השקט. זה מה שאני מחפש במעמקי הנפש שלי, את השקט הזה."
"את דווקא מצטיירת כאחת מלאת חיים ושמחה," הוא אומר לי מופתע.
"אחד לא בא במקום השני לדעתי. אולי אני טועה. אני לא אדם דיכאוני, אבל טוב לי עם השקט שלי," אני עונה לו.
"ויש לך מקום לעוד מישהו בשקט הזה?" הוא שואל.
"לפעמים מטשטש לי הגבול בין הפסיכיאטר לבין הגבר שאתה," אני צוחקת, "ככל שהשיחה מתגלגלת אני תוהה מאיפה באות השאלות."
"כך או כך הייתי רוצה לקבל תשובה," הוא אומר ומביט בי במבט רציני.
"רוצה.. זו בקשה או דרישה?" אני שואלת. אני לא יודעת למה אני כל כך רגישה היום לניסוח של המילים שלו.
"את שוב נגררת לשם? אני מקווה שיש לך מקום שם גם בשבילי כי אני מאד רוצה להיות שם איתך," הוא בורר את מילותיו.
"אתה לא מרגיש שאתה שם? עצם העובדה שאני שואלת אותך שאלות, חופרת לעומקם של דברים צריך ללמד אותך שאני מרגישה בטוחה לשאול אותן. אתה איתי בתוך החומה שבניתי סביבי."
"אני מרגיש גוש שתקוע לי בגרון. כאילו כל מה שעברתי עד היום חונק אותי. אני מרגיש שאני על סף רתיחה וצריך לדעת שאת תהיי שם איתי, שאוכל להרשות לעצמי פעם אחת לאבד שליטה."
"במקום להיכנס כעת לגן החיות בוא ניסע לים. נמצא לנו חוף ריק מאדם ותוכל לצעוק את כל הכאב שלך," אני עונה לו.
"יש לי רעיון," הוא אומר לי, "יש להוריי בית קייט לחוף האוקיינוס. אני אברר עם אימי אם הוא פנוי. הוא נמצא במקום מבודד כמו שאת אוהבת, מקום בדיוק כמו שאני צריך כעת."
הוא מוציא את הנייד מכיסו ומתקשר. "היי אימא מה שלומך?" הוא לא מחכה לתשובה וממשיך "יש מישהו בבית הקייט?"
"לא מייסון. מה פתאום נזכרת בו?" היא שואלת, כך אני מבינה כיוון שהוא עונה לה בשאלה.
"מה פתאום נזכרתי בו? אני נמצא ממש כמה דקות ממנו." הוא עונה לה קצרות.
"אתה לבד?" היא שואלת.
שוב לפי התשובה שלו אני מבינה. "זה משנה עם מי אני נמצא? ממתי זה מעניין אותך?"
הוא מנתק את השיחה.
אני מרגישה את חוסר השקט שלו ומחבקת אותו. "אני פה איתך. תחלוק איתי את השקט שלי."
"מדהימה שכמוך. אני כל כך לא רוצה שתראי אותי כך, ומצד שני אני יודע שאני מאפשר לעצמי להיות כך רק לידך. ללא מסיכת האלפא החזק ששום דבר לא יכול לפגוע בו."
"אם נדמה לך ששיניתי דעתי עלייך, אז לא. אני יודעת, אני מרגישה, שאני יכולה להשען עלייך. זה בסדר גמור שגם אתה צריך להשען עליי. זוהי זוגיות אמיתית, זוגיות שאת המסיכות משאירים מחוץ לה."
"את יודעת להתנסח כל כך יפה, לגעת בי במקומות הכי נכונים. אני יודע שאת כל מה שחיפשתי תמיד בלי שאדע."
אנחנו יוצאים שוב לדרך. הפעם משנים כיוון לעבר בתי הקייט. "אני רוצה שתכירי את המשפחה שלי. הבית שאליו אני לוקח אותך ילמד אותך הרבה על הצביעות בה גדלתי," הוא אומר במרמור.
"אל תכעס, אבל אני לא מתרשמת מבתים של עשירים. אני חיה אותם כל הזמן. אני יודעת בדיוק מהיכן נובע הצורך שלהם להראות לעולם מי הם.
ראית את הדירה שלי. אני יכולה להרשות לעצמי לצפות את הקירות בזהב. בעיקר שיש לי קשרים עם אנשי מקצוע.
זה די ריקני בעיני הצורך הזה להפוך את הבית למוזיאון, לתמונה מירחון. בית צריך להיות חמים ונעים למי שגר בו."
"אני לוקח אותך לשם כי הוא במקום מבודד, ויש לו חוף פרטי. גם אם נרוץ ערומים על החוף איש לא יראה אותנו," הוא אומר לי ונאנח, "הדבר האחרון שאני מנסה לעשות הוא להרשים אותך."
אנחנו מגיעים לרחוב הפונה לעבר בית הקיט. עוד לפני שאנחנו מגיעים אליו נשמתי נעתקת ממראה האוקיינוס ההולך ומתגלה לעינינו.
"ידעת בדיוק לאיפה להביא אותי," אני אומרת לו ומלטפת את זרועו.
"אני חייב לך אוקיינוס מהלילה ההוא של הסערה, זוכרת?" הוא מחייך אליי. כל הסערה שהייתה על פניו נרגעה.
"מיום שהוצאתי את רישיון הנהיגה שלי, זה היה מקום המסתור שלי. לפה התכוונתי לנסוע בלילה שאחי.."
פתאום הוא משתתק.
למרות שאנחנו כמעט ליד הבית הוא עוצר את הרכב. והפנים שלו שוב סוערות.
"בן זונה.." הוא ממלמל בכעס.
"פתאום הכל חוזר לי. אני ממש יכול להרגיש את הלילה ההוא. את יודעת כמה פעמים הייתי פה ושום דבר לא עלה לי בזכרון?
את רואה מה את בשבילי? את מאפשרת לי לא לפחד להביט בשדים ישר לתוך העיניים."
"שתף אותי מייסון מה קרה בלילה ההוא?"
"מה קרה?" הוא הולם בידו על ההגה.
