בר אבידן -מאמינה באהבה

כמו עוף החול 5 – חזרה למקום המוכר

קונור

מה גרם לי לדבר עם כריס על מה שאני מרגיש אני לא יודע. זה ממש לא אופייני לי להחשף כך. אני חושב שהטלטלה שעברתי עקב מצבה של אימי הוא שעשה אותי כזה.

אני מביט עליו. הוא לבוש מכנס קצר לבן וחולצה שחורה. הכי רחוק מהגבר בחליפות שאני מכיר. אני מרגיש שהייתה סיבה למפגש בינינו. הוא משמש לי כמראה למי שאני רוצה להיות.

הוא יושב בנינוחות ולוגם בהנאה את הקפה, כאילו העולם כולו עוצר את מרוצו.

"איך אתה עושה את זה?" אני שואל אותו.

"עושה מה?" הוא מרים גבה מולי.

"אתה מקרין כזאת שלווה. כאילו הורדת מעליך את התחפושת ואתה חי את חייך כרצונך," אני מסביר לו ויודע שכך הייתי רוצה להיות.

"אולי כי הפסקתי לראות רק אותי. רציתי להיות טוב יותר עבורה," הוא עונה לי במבט רציני.

אני מהרהר בדבריו. "ספר לי עליה," הוא אומר פתאום.

"על מי?" אני מעמיד פנים.

"עליה, על זאת שאתה חושב עליה ברגע זה," הוא מחניק חיוך.

"איך אני יכול לחשוב על מישהי שעדיין לא היכרתי?" אני שואל אותו.

"זה קצת מסובך להסביר. זה משהו שיודעים עוד לפני שזה קורה. יש מין הרגשה שמשהו שונה היום," הוא עונה לי, "נו באמת קונור. יש לי ניסיון עם אישה אחת שכבשה את ליבי וכך בדיוק זה קרה. הרגשתי אותה מייד כשהגעתי לבראנץ'."

"אם כך מעניין מה יקרה כאגיע למשרד," אני אומר לו.

"אם כך ישנה אחת כזאת," הוא אומר בהבנה.

"איך אני יכול לדעת אם עוד לא הגעתי למשרד?" אני שואל אותו במבט תמים.

"אני מניח שמיצינו את הנושא לעת עתה. עכשיו בוא אספר לך על העסקאות שרקמתי עבורך. אני חייב להודות שגם אני הייתי מופתע איך הכל הסתדר עבורך על הצד הטוב ביותר."

אנאבל

זאת הפעם הראשונה שאני נפגשת עם מייפל פנים אל פנים. אני ממש מתרגשת.

אני מתלבטת מה להביא לה. היא אמרה שתדאג לארוחת ערב, ועציץ או פרחים אין טעם להביא לבית המלון.

למרות שאנחנו נפגשות לארוחת ערב אני נכנסת למאפייה שכונתית שנקרית בדרכי ונמצאת כמה בניניים מבית המלון.

הריח שמקבל את פניי גורם לי לעצום את עיניי בהנאה.

התמונות של פריז גורמים לי לגעגוע עצום. אני יכולה לדמיין את סבתא יושבת ליד השולחנות ומנפנפת לי בידה, מסמנת שאבוא לשבת לידה.

פתאום אני ילדה קטנה, לפני שכל כך הרבה דברים עברו עליי. מה שריח יכול לעורר בך.

אני פונה בצרפתית למוכרת שמחייכת אליי בחביבות.

"פרדו(ן) מדמואזל, אני לא מדברת צרפתית," היא אומרת.

"נסחפתי," אני אומרת לה ונושכת את שפתיי, "המקום מזכיר לי את בתי הקפה בשאנז אליזה." הקסם של המקום עדיין עוטף אותי.

"לא טעית. דברי המאפה שלנו נאפים על ידי אופים מפריז. גם בעל המקום דובר צרפתית."

"הכל בסדר?" שואל גבר שיורד מהקומה העליונה, "היה נדמה לי ששמעתי צרפתית."

"תכירי את  אדמו בעל המסעדה. הוא זכה לכנוי הזה בגלל אהבתו לשירים של הזמר הצרפתי אדמו," היא אומרת.

"זה נשמע לגמרי הגיוני. יש לך טעם טוב," אני פונה אליו.

"את צוחקת עליי. את נראית צעירה מידי בשביל להכיר אותו," הוא אומר לי ומושיט יד, "נעים מאד… אנרי-פול."

"נעים להכירך, אני אנאבל."

"השם הולם אותך," הוא מפלרטט איתי.

"אתה צודק אני צעירה. אדמו היה הזמר האהוב על סבתא שלי. היא שרה את שיריו כשהייתה נכנסת למטבח ורוקדת לצלילם."

"אני יכול לפנק אותך בקרואסונים בטעם של הבית?" הוא שואל. אני מניחה שהוא חושב שאני משם.

"זאת בדיוק הסיבה שאני כאן. יש לך כאלה עם קרם שקדים?" אני שואלת ומקווה שיאמר שיש.

הוא נבלע מאחורי דלת המטבח וחוזר עם קופסא מלאה במאפים.

אני מציצה לתוכה ובקושי מתאפקת לקחת אחד.

"כמה אני צריכה לשלם לך?" אני שואלת ומוציאה את הארנק.

"היום זה ממני בשבילך כדי שתחזרי שוב," הוא אומר, "זה רק בגלל שאת כל כך מיוחדת."

אני מנסה להתווכח איתו אבל הוא מסרב לקחת ממני את כרטיס האשראי.

"מבטיחה לחזור," אני אומרת לו כשהוא מלווה אותי לדלת ופותח אותה בפניי.

אני מודה לו בחביבות ועוזבת בצעדים מהירים.

אני עוצרת אחרי כמה חנויות ורואה שהוא עדיין עומד ומסתכל עליי. אני נכנסת לחנות מולה עצרתי רק כדי להתנתק מהמבטים שלו.

אני מחייכת כשאני מגלה שניכנסתי לחנות ספרים שיש בה מחלקה גדולה של ציוד משרדי.

'זה הסימן שלך שהגיע הזמן ליצור לך חדר עבודה.' אני חושבת לעצמי. עם כמות העבודה שמייפל מספקת לי אני בהחלט אמצא עצמי משתמשת בו

"אני דניאלה. אני יכולה לעזור לך. את מחפשת משהו מסויים," אומרת לי מוכרת צעירה שנראית בת גילי.

"אני אנאבל והחנות שלך מדהימה. איך בכלל אפשר לבחור משהו?" אני שואלת והעיניים שלי גומעות בצמא את מבחר הפריטים.

"אני מציעה שתלמדי מה יש בחנות. אני מניחה שאף פעם לא היית כאן. הייתי זוכרת אותך אם כן. את לא חייבת לקנות הכל היום. בואי נחשוב יחד מה את הכי צריכה?"

"האמת שאני ממש חדשה בעיר ואני צריכה הכל. אבל את צודקת. כייף יותר להתחדש כל פעם במשהו אחד.

תעזרי לי לבחור משהו קטן לי ולחברה שבמעבר בין דירות," אני מבקשת מדניאלה.

"ספרי לי עליה," היא מבקשת.

"מייפל היא מעצבת פנים.." אני מתחילה לאמר.

"את חברה של קוקי?" העיניים שלה מאירות כשהיא מדברת עליה, "יש לי משהו מושלם בשבילה, וגם בשבילך."

דניאלה מוציאה קופסה עם לוחות עץ קטנים ועליהם דפי מזכר. "תבחרי," היא אומרת לי, "האמת היא שהזמנתי אותם עבורה. היא באה לקנות ובדיוק אזל המלאי."

אני מחליפה מספרי טלפון עם דניאלה בזמן שהיא אורזת לי את הלוחות בחרתי.

אני נפרדת ממנה וממשיכה עוד שני בניינים עד לבית המלון מפואר ארכידאה ניו יורק  בו מתאכסנת מייפל.

אני ניגשת לקבלה ומוסרת להם את שמי.

"מיס וייאטסטון מחכה לך," אומר לי פקיד הקבלה. "היא בקומה שלושים  חדר שתיים."

הוא מלווה אותי למעלית ודואג שהיא תגיע ישירות לקומה של מייפל ללא עצירות ביניים.

כאשר המעלית נעצרת ודלתותיה נפתחות אני נכנסת ללובי קטן ובו שתי דלתות בלבד, אבל רק על אחת מהן מופיע מספר- שתיים.

אני נוקשת על הדלת והדלת נפתחת מייד.

"איזה כייף שהגעת," אומרת לי מייפל ואוספת אותי לחיבוק.

"את ממש לא כמו שדמיינתי," אני אומרת לה., "את רזה וקטנטונת."

"אני מרשה לעצמי ללכת יחפה בבית," היא אומרת ומצביעה על שורה של נעלים עם עקב גבוה.

"אני כל כך מתרגשת לראות אותך. לא חשבתי שאתרגש כל כך," אני אומרת לה כשהיא מובילה אותי לסלון הסוויטה שלה.

"גם אני. סיימתי היום מוקדם בגללך. פתאום קלטתי שזאת למעשה הפגישה הראשונה שלנו למרות שאנחנו עובדות כבר כמה שנים יחד?" היא אומרת.

אני מופתעת מגודלה של הסוויטה, אבל עיניי נמשכות לחלונות הגדולים המקיפים אותה.

"מזג האוויר השתפר מאד וחשבתי שיהיה כייף לאכול בחוץ. בכל מקרה הכנתי לנו שמיכות להתעטף בהן אם יתקרר," אומרת מייפל ופותחת את החלון הצרפתי הגדול המוביל למרפסת המשקיפה על ההדסון.

"את הסוויטה קיבלתי מבעל המלון, אלכס רוטשילד, שהוא בעלה של עורכת הדין שלי. ביום שעזבתי את הבית בחרתי במלון בפאתי העיר. ליאה הציעה לי את הסוויטה במחיר שלא יכולתי לסרב לו," אומרת מייפל.

"מספיק לדבר עליי. איך את בל? זה בטח מוזר לך להתגורר פתאום בעיר סואנת כמו ניו יורק."

"אני חושבת שדווקא עדיף שכך מאשר לגור בבית קטן בשכונה שכולה משפחות," אני עונה.

"אני לא יכולה לתאר לעצמי מה שאת עוברת. הנישואין שלי היו יותר שותפות מחברות אמיתית, ועדיין אני יודעת מהי בדידות," אומרת מייפל ומשתתקת. מבטה נודד ממני ועיניה מצטמצמות. את מה שעובר לה בראש היא משאירה לעצמה.

פתאום היא מתנערת ממחשבותיה. "כפי שראית יש לי כאן מטבחון ואפשרות להכין ארוחות. בהתחלה חשבתי לקחת אותך למסעדה של המלון, אבל פתאום בא לי לבשל לך. תרגישי בבית, תתרווחי על הכיסא. השולחן כבר ערוך ואני אלך להביא את האוכל."

אני ניגשת להסתכל על ההדסון. כמה שלווה הוא נוסך בי. אני אוהבת את הקירבה למים. הם מסמלים בשבילי את החופש, מזכירים לי את החופשות שהיינו נוסעים כמשפחה ואחר כך עם ג'ונתן.

"לא התאפקתי והצצתי לקופסא שהבאת מבית הקפה הפריזאי," אומרת מייפל בחיוך.

"לפי החיוך שלך אני מבינה שאת אוהבת את המאפים כמוני," אני אומרת ומקווה שתאשר לי שצדקתי.

"אני אוהבת לאפות. כאן זה לא נראה לי מעשי. ביחוד כשאני גרה לבד."

אנחנו מבלות שעות בלי להזכיר במילה אחת את העבודה. מתחיל להיות קריר בחוץ ואנחנו אוספות את הכלים מהשולחן. מייפל רוחצת את הכלים ואני ניגשת להכין קפה.

אני מוציאה תבנית אפייה מהטוסטר אובן, מסדרת עליה את המאפים ומחממת אותם. ריח של אפיה מתפשט בחלל החדר.

"ריח של בית," אנחנו אומרות פה אחד.

"הבאתי לך מתנה," אני אומרת לה ומגישה לה את לוח העץ עם המיזכרים.

"היית אצל דניאלה," היא אומרת בשמחה, "נכון שבא לך לקנות את כל החנות? אני מחכה לרגע שאחזור לדירה שלי ואתחדש לי בליין שלה. קלעת בול לטעמי."

"גם לי יש משהו בשבילך. אני יודעת שזאת מתנה גדולה, אבל לא יכולתי שלא לחשוב עלייך כשבחרתי אותה עבורך.

כשהתגרשתי היה לי ברור שלא אעבוד עוד בחברה שנושאת את שם משפחתו של לירוי. בגישור בינינו הוא ביקש את העובדים שלי ואת המשרדים.  מה שהוא לא חשב עליו זה שלא דנו בציוד והכל נשאר בידי."

"רק שנייה. אם הבנתי נכון הוא הסיר ממך את ההתחייבות שלך לחוזה של עשר השנים לשכירות של המשרד," אני אומרת לה מהורהרת.

"הבנת נכון," היא מחייכת, "רק שהוא לא קלט שבעצם הוא פותר לי בעיה גדולה."

"וגם לגבי העובדים," אני ממשיכה, "אלא אם כן לא הבנתי נכון."

"את מבינה את מה שהוא לא הבין. גם את התחייבויות לעובדים שלי הוא לקח על עצמו ואני לא חייבת לאיש דבר.  החברה נשארה שלי …" היא אומרת ואני קוטעת אותה.

"מה שמשאיר בידייך את נכסיה, ולקוחותיה  וגם את  חשבון הבנק שלה."

"עכשיו את מבינה למה אני לא מוכנה לוותר עלייך? כי את תמיד רואה את הפרטים הכי קטנים," אומרת מייפל.  "אני עובדת על פרוייקט ענק ואני זקוקה לך. עכשיו ספרי לי על החברה למסחר בינלאומי."

"הייתי חייבת לחפש עבודה. אמנם קיבלתי פיצויים בגין מותו של ג'ונתן מהצבא וקיצבה חודשית, אבל עדיין אני צריכה לבנות חיים שמים בלעדיו.

אני שמחה שמצאתי את העבודה בחברה כי זה דחף אותי לקחת את עצמי בידיים. אי הסדר שם חוגג. אין לי מושג מי עבד על הספרים קודם כיוון שהמשרה הייתה פנוייה כבר כשהגעתי.

יש שם הרבה דברים שלא מסתדרים לי. כמו למשל שיש לחברה ארבעה שותפים והיכרתי רק שלושה.

המייל שלך האיר לי את מה שאני רוצה לעשות והודעתי להם שלא אעבוד יותר מחמש שעות ביום ואחר כך כולי שלך."

"מעולה!" עונה מייפל, "אני עובדת על הפרוייקט רק אחרי שעות העבודה. נראה לי שנערוך הרבה ארוחות ערב משותפות יחד."

"אני לא מבינה," אני אומרת לה, "הפרוייקט הזה הוא לא במסגרת העבודה אצל סקיי?"

"עדיין לא. אבל אין לך מה לדאוג יש לי משכורת שמאפשרת לי לשלם לך עבור עבודתך."

אנו נפרדות כמעט בחצות. מייפל מציעה לי להישאר ללון במלון, אבל אני מעדיפה להתחיל את הבוקר בדירה שלי.

רגע לפני שאנחנו יורדות לחניון מניחה לפניי מייפל מחשב. "כמה ימים לפני שעזבתי את הבית רכשתי ארבעה מחשבים חדשים.

אמרת לי באחת השיחות האחרונות שהגיע הזמן שתחליפי את המחשב, אז עכשיו יש לך אחד חדש ובו כל התוכנות שאת צריכה."

"מייפל.." אני לא מסוגלת להמשיך לדבר.

"את האחרים החזרתי כיוון שלא היו בשימוש. את זה בחרתי להשאיר בשבילך. היה לי ברור שתחזרי אליי," היא אומרת לי ואני כבר לא יכולה למנוע מדמעותיי להתפרץ עבור כל הימים הרבים שהן נאגרו בי.

"נראה לך שאני יכולה ללכת כעת, אני נשארת לישון פה," אני אומרת לה.

קונור

אני מבלה עם כריס את שעות ההמתנה שהתארכו בעוד שעתיים בגלל האיחור בהמראה. מידי פעם אבא מעדכן אותי בחדשות.

"אישתי באה לאסוף אותי, אביא אותה לכאן. אני רוצה שתכיר אותה," אומר כריס ויוצא במהירות לעבר שער היציאה.

אני מנצל את ההזדמנות שאני לבד ומתקשר לאבא למרות שדיברנו קצרות מספר פעמים. הוא כבר יודע שאאחר להגיע.

"מצטער בן שהדאגתי אותך כל כך. האמת שרעדתי מפחד. אימא מרגישה הרבה יותר טוב וכנראה לא תצטרך לעבור ניתוח," הוא אומר ואני נושם לרווחה.

"אל תצטער אבא, אני שמח לחזור הביתה. הרגשתי כבר שמיציתי את המרחק מהבית, מכם, מהחברים," אני מרגיע אותו.

"תבוא לישון בבית? אני מבין שהדירה שלך מושכרת," הוא מתחיל לחשוב בצורה עניינית מה שמראה לי שהוא באמת נרגע.

"אני לא חוזר לדירה שלי. מכרתי אותה. קניתי במקומה דירה בתנאים מעולים בהלו ספייר," אני אומר לו.

"שאפו בן שלי, אני מבין אם כך שעשית חיל בהונג קונג. הדירות במגדל היוקרתי הזה לא זולות בלשון המעטה," הוא אומר בהתפעלות.

"אתה לא מבין איך דברים הסתדרו לי. כנראה שבכל זאת עשיתי משהו טוב בעולם שריחמו עליי וסידרו לי את העניינים בדיוק בזמן הנכון. כריס ברוקלין, עורך הדין שלי ממש קוסם. אין לי מושג איך הוא עשה את זה. אני כל כך מודה לו."

אני רואה את כריס וסול היפה שלו מתקרבים ומסיים את השיחה עם אבא.

היא בהחלט אישה יפיפיה. אני מבין מדוע היא כבשה את ליבו. הם הולכים יד ביד ושפת הגוף שלהם משדרת קירבה גדולה.

אם חשבתי שהעצירה הזאת בסן פרנסיסקו והפגישה עם כריס נועדה כדי לחתום על עסקאות המכירה והקנייה, אני מבין שטעיתי. היא באה ללמד אותי שיעור גדול ביחסים בין גבר לאישה ואיפה אני רוצה לראות את עצמי בתוכם.

ושוב אני חושב עליה. 'אני מקווה שאת מחכה להכיר אותי כמו שאני משתוקק כבר לראות אותך."