בר אבידן -מאמינה באהבה

כמו עוף החול 15 – הזמנה לישיבה

 אנאבל

"מה שנשאר לנו כעת," אומר לי אוונס, "הוא להעלים את הפעילות שלנו הלילה. אני לא רוצה שיהיה זכר לכניסות מהמחשב שלך או של קונור למערכת."

"אני מסיימת לעבוד בשעה כל יום בשעה שלוש," אני אומרת לו והוא מריץ בדיקה של הכניסות שלי.

"האם אני יכול למחוק כל פעולה שנעשתה אחרי השעה  שלוש?" הוא שואל.

"כן," אני עונה, "הכניסות כולן נעשו לבקשת קונור שביקש מידע. לא נעשתה בהן אף פעולה."

"מעולה," הוא מדבר אל עצמו, "עכשיו אין זכר לפעילות שלך. כעת נטפל בך קונור. יש משהו שעבדת עליו שאתה רוצה לשמור?."

"את כל המידע בקשר לחשבונות קיבלתי מאנאבל. הכניסות שלי נעשו רק ביממה האחרונה כדי להבין מה קורה. את זה אתה יכול למחוק."

אוונס מוחא כפיים לעצמו. "כל הכבוד לי. איש לא יוכל לראות את טביעות אצבעותיכם במערכת."

"מה כעת?" אני שואלת אותו, "ברור לך שמישהו ישאל מחר בבוקר מדוע אי אפשר להיכנס למערכת."

"מה לא הייתי נותן כדי לחזות בהצגה שלך. אני בטוח שזה יהיה משעשע מאד. אני אדבר עם פטריק ונכין לכם סיפור כיסוי. אני מניח שנפגש מחר במשרדי החברה."

"חשוב לי שתדע שהסיבה שהתחלתי לרדת לעומקם של דברים היא שגיליתי שלמרות שאני בעל החברה ובעל המניות העיקרי מנסים לנשל אותי ממנה בדרכים לא חוקיות," אומר קונור, "כשהייתי ארבע שנים מחוץ למדינה, עבדתי קשה מאד ליצור לנו בסיס רחב במזרח הרחוק. החיים שם לא היו טיול ארוך ומהנה. עבדתי שעות ארוכות וחוויתי בדידות מעיקה.

מסתבר שסמכתי על האדם הלא נכון שימלא את מקומי כאן בניו יורק. עכשיו כשחזרתי אני מתכוון לקחת את ניהול החברה שוב לידיי, אבל קודם עליי להחזיר את הסדר, ולדאוג שהספרים שלה יהיו רשומים כראוי.

אני סומך על אנאבל בעיניים עצומות. היא הוכיחה לי בזמן הקצר שהיא מלווה אותי שהיא ראויה לאמון שלי. חשוב לי שתדעו."

אנחנו נפרדים מכריס שמבטיח לקונור להיות זמין בשבילו מחר בבוקר, ומאוונס שאומר שוב בצאתו שהוא מחכה להיות נוכח בהצגה שלי. "אין לי ספק שתהיה אחת כזאת," הוא אומר וקורץ לי.

קונור ממהר להניח את ידו על כתפי, לאותת שאני איתו.

סוף סוף אנחנו לבד.

אני ניגשת לסדר את שולחן האוכל עליו מפוזרים הקרטונים של הפיצה עם זנבות הבצק של המשולשים שלא נאכלו.

"אני עם שלושה גברים מעלפים," מצטט קונור את דבריי לקלייב, "תכניסי לך לראש מתוקה שאת תפוסה חזק על ידי אחד בלבד. אחד שלא יוותר עלייך לעולם."

"אוונס קלט אותי. ההצגה שהייתה פה היא רק ההתחלה. אני אטמטם את קלייב כך שהוא יברח כל עוד נפשו בו," אני אומרת לקונור, "בוא נלך להתקלח."

"ו.." הוא שואל בחיוך.

*

קרני שמש ראשונות חודרות מבעד לתריסים ומאירות את חדר השינה. אני ממצמצת בעיניי ותוהה מדוע לא היגפתי אותם כשהלכתי לישון.

ריח לא מוכר של מי גילוח עולה באפי מהול בריח של סבון גברי. אני מסתכלת סביבי. 'האם אני חולמת?'

"בוקר טוב יפיפיה," אני שומעת את קולו של קונור שנשען על המשקוף של דלת הכניסה לחדר השינה. "איך ישנת?"

הוא לבוש בחליפה ומקרין עוצמה. "מה את מסתכלת עליי כך? את אוהבת את מה שאת רואה?"

"אני מנסה להיזכר מה קרה פה הלילה. לא חלמתי, נכון?"

הוא מתקרב אליי ורוכן לנשק את שפתיי. "רגע, תן לי להתרענן קודם," אני מבקשת וקופצת נבוכה מהמיטה.

'אז לא דימיינתי,' אני חושבת לעצמי בזמן שאני מצחצחת שיניים ועיניי מביטות על המיטה הסתורה. לרגע חשבתי שדמיינתי אותנו עושים אהבה בתשוקה גדולה. שני אנשים רעבים לאהבה ומגע גוף חם. 'זה באמת קרה!'

"את בסדר?" הוא שואל בדאגה.

"בתפר הזה בין שינה לערות הייתי צריכה להבין מה היה חלום ומה באמת קרה. אני שמחה לדעת שכל התמונות שעוברות לי בראש אכן קרו," אני עונה לו נבוכה.

"אני מקווה שאת לא מתחרטת על מה שקרה. הקשבתי לך, הלכתי בקצב שלך," הוא אומר.

"אחרי תקופה ארוכה של עצב אני צריכה להתרגל להכיל שוב את האושר. אתה יותר ממה שיכולתי לחלום שיקרה לי."

"אמרתי לך זאת כל הלילה ואומר לך שוב. אני אוהב אותך אנאבל. אני יודע שקשה להבין איך בזמן כל כך קצר אתה יודע שהיא האחת. זה לא משהו שאפשר להסביר במילים. אתה פשוט מרגיש מלא בה. את מבינה אותי?" הוא שואל.

"אני מרגישה כמוך. יש משהו בחיבור בינינו שמרגיש לי כל כך נכון.

כשדמיינתי את עצמי נכנסת למערכת יחסים חדשה, לא האמנתי שזה יתגלגל כל כך מהר. אני לא מצטערת על דבר שקרה בינינו," אני עונה לו.

"ועוד יקרה," הוא מוסיף בבטחון אם כי ברור לי שהוא בודק אותי.

"ועוד יקרה," אני מאשרת לו.

הוא אוסף אותי אליו. אני מרגישה את חום גופו. הוא מלטף את פניי, עיניו מרוכזות בי דקות ארוכות. לבסוף הוא עוצם אותן ומנשק אותי.

"אני חייב ללכת. אני רוצה להיות שם לפנייך, וגם חושב שעדיף שלא נגיע היום יחד," הוא אומר.

"אני אתלבש ואגיע," אני אומרת.

קונור

אנאבל מלווה אותי לדלת כשהנייד בכיסי מצלצל.

"השותף החצוף שלך התקשר בחמש וחצי בבוקר. לא עניתי לו וחיכיתי לשמוע את ההודעה שישאיר.  הוא דרש תשובות לגבי המערכת," אומר פטריק גולד.

"בגלל שאני לא אמור לדעת שקרה משהו אני מתכוון לשלוח לו הודעה אחרי תשע שבדקתי את המערכת והכל נראה תקין. בסופו של דבר אשלח אליו את אוונס למשרד שיבדוק," הוא מעדכן אותי.

"אוונס אמר לי שהוא משתוקק להגיע למשרדכם. הוא סיפר שאנאבל מאד משעשעת. הוא ציין בצער שנראה לו שיש ביניכם משהו," הוא מוסיף.

"סיפור אהבה," אני עונה לו בחיוך, "אבל זה עדיין לא לפרסום."

"ברור, ביחוד כעת. אני מחכה לשמוע איך יתפתח היום הזה," אומר פטריק.

אני מנשק את אנאבל ועומד לצאת כשהנייד מצלצל שוב.

"איפה אתה?!" שואג קלייב.

"בוקר טוב קלייב. מה השעה כעת שאתה כל כך לחוץ?" אני עונה לו בשלווה.

"אני צריך אותך פה," הוא אומנם מוריד מעט את הטון אבל נשמע מאד לחוץ.

"עכשיו חמש דקות לשמונה. לפי מה שאני זוכר יום העבודה מתחיל בשעה תשע, או שמא אני טועה?" אני ממשיך בטון הרגוע שמוציא אותו עוד יותר משלוותו.

"טוב, תגיע כבר," הוא אומר.

"אני רק מכין קפה ובא," אני אומר לו.

"תשתה במשרד," הוא אומר בחוסר סבלנות.

"אני אגיע כשאגיע," אני אומר לו, הפעם בטון קר, "תרשה לי להזכיר לך שמיניתי אותך למנכ"ל זמני כששהיתי מחוץ למדינה. עכשיו אני שוב כאן."

"אתה חותר תחתיי??" הוא צורח.

"לא הקשבת למילה ממה שאמרתי. אגיע למשרד ונדבר. הוצאת לי את החשק לשתות קפה."

אני מסיים את השיחה ואוסף את אנאבל לחיבוק. "אני זקוק לך. תגיעי בהקדם," אני מבקש ממנה. אני מנשק אותה בנזקקות, כאילו שהאוויר שאני לוגם שואף ממני לתוכי מאפשר לי לנשום.

אני יוצא לדרכי ומגיע תוך זמן לא רב למשרד, מחנה את הרכב, אבל לא עולה למשרד, אלא נכנס לחנות הספרים בקומת הכניסה.

מה שאני אוהב בחנויות האלה שפרט לספרים יש בהם כל מיני מתנות קטנות. אני מחייך למראה הדברים שנמכרים תחת השלט עבורה .  סט לטיפוח הציפורניים, אולר וורוד, עט מעוטר ביהלומים, כיסוי פרווה לאייפד. לבסוף אני מוצא את מה שאני מחפש. צמיד עם סימן האינסוף.

אני מוסיף לזה אריזת מתנה וחושב מה לכתוב לה על גבי הכרטיס המצורף. לבסוף אני מצייר רק ❤️ שמכיל בתוכו את כל המילים שרציתי לכתוב.

ברבע לתשע אני עולה למשרד ונכנס לחדרי. אני מפעיל את המחשב ובודק את יומן הפעילויות שלי. הגיע הזמן שאחזור למלא אותו.

הנייד שבכיסי מצלצל ושמו של קלייב מופיע על הצג. "מה קורה איתך?!" הוא צועק מייד כשאני עונה.

אני כבר לא בטוח אם אני שומע אותו מהנייד או מחדרו שבמשרד.

"אני מרגיש מעולה. ואתה?" אני שואל ברוגע.

"אתה מתחכם איתי?" הוא שואל בכעס.

"שאלת מה קורה איתי, עניתי לך. אני לא מבין מה אתה רוצה ממני היום," אני עונה לו.

"חשבתי שהייתי ברור כשדרשתי שתגיע למשרד," הוא ממשיך בטון הכועס שלו.

"בוא ננתח עכשיו את מה שאמרת," אני אומר לו וטון קולי משתנה.

"אתה לא תדבר אליי, ובטח לא תדרוש ממני דברים אלא תבקש. אני מבקש שתזמן ישיבה עם כל השותפים. הגיע הזמן שנעשה סדר בחברה הזאת."

"אתה לא תתן לי הוראות ובטח לא כשאני אומר לך לבוא ואתה מתעלם מדבריי," הוא אומר.

"נדון על הכל בישיבה," אני עונה לו.

"ומתי תואיל בתטובך להגיע למשרד?" הוא שואל בציניות.

"להגיע למשרד? איפה אתה חושב שאני נמצא כעת אם לא בחדרי?" אני עונה לו. הוא שותק. ברור לי שהוא לא ציפה לשמוע שאני כבר עובד.

אני סוגר את הטלפון כשאליזה מתקשרת בטלפון הפנימי ומודיעה לי שאני מתבקש להיכנס לחדר הישיבות. אני תוהה מה קורה עם אנאבל. התשובה מגיעה מייד כשאני יוצא מחדרי לכיוון חדר הישיבות.

"בוקר טוב אנאבל, את מתבקשת להכנס לחדר הישיבות," אומרת לה אליזה.

"הכל בסדר?" שואלת אנאבל בפליאה.

"אני לא יודעת. אני רק מכינה אותך לכך שקלייב צורח כאן כל הבוקר, לא שזה חדש," עונה אליזה.

"נו אל תגזימי. כל הבוקר? עכשיו רק תשע ו…שבע דקות," היא אומרת ופונה לכיוון חדר הישיבות.

אני ממהר להקדים אותה שלא יראה שהגענו יחד. אני פונה לראש השולחן, אבל קלייב מאיץ את צעדיו ומתיישב מייד על הכיסא.

"בזמן שאתה עסוק במי יודע מה ארעה תקלה במערכת של המשרד," פונה אליי קלייב בטון מתנשא.

"אני מקווה שאתה לא מאשים אותי בתקלה. מה גם שאני לא יודע על מה אתה מדבר. הנה תראה המחשב שלי עובד בסדר גמור, אפילו הצלחתי לקבוע לי הבוקר כבר כמה פגישות," אני אומר ומסובב אליו את הצד כשמערכת אושיין  גלוייה לעיניו.

"נודע לי שבהנהלת הספרים יש תקלה," הוא אומר.

"בוקר טוב," אומרת אנאבל, "אני מבינה שקראת לי לישיבה."

"איחרת," הוא מסנן לעברה.

"כזאת אני. כשמעירים אותי מהשינה, כדי להירדם אני צופה בתוכניות טראש. צפיתי אתמול בתצוגת אופנה מפריז. אני לא מאמינה מה אנשים לובשים היום. אתה מאמין שהדוגמנית, ואני לא אומרת שהיא לא יפיפיה עם גוף מושלם, היא לבשה שמלה מפלסטיק שקוף. אתה יודע מה היה קורה אם אני הייתי הולכת כך פה בניו יורק. טוב, נכון שהלנז'רי שהיא לבשה היו סקסיים כאלה בלבן פנינה, אבל עדיין, מי הולך ככה," היא אומרת ומחייכת, "אז אתה מבין כבר לא יכולה להרדם וצפיתי בתצוגות האופנה ולכן אחרתי בשבע דקות. אני אחזיר את הזמן בסוף היום."

היא מתיישבת לידי. אני מוציא מכיסי את המתנה שקניתי לה ומחליק אותה במהירות לתיקה הפתוח. "תנשמי," אני לוחש לה.

"חם פה, אני צריכה לנשום,"היא אומרת ומורידה את הז'קט.

"אני רואה שהעובדה שהמערכת לא פועלת משעשעת אותך קונור," הוא שוב מפנה את תשומת ליבו אליי.

"ממש לא. להיפך, זה מדאיג אותי," אני עונה לו ברצינות.

"ראיתי שחייכת," הוא ממש נטפל אליי היום.

"כן. דמיינתי את הדוגמנית של אנאבל הולכת כאן עם בגד שקוף ולנז'רי בצבע לבן פנינה, אם אני לא טועה. אתה גבר, תודה שזה יכול להיות מעניין," אני אומר לו בטון רציני, "אותי בכל אופן זה הצחיק."

"אולי כי בחרת להתרחק מהצווילזציה ולחיות לך עם הגיישות שלך במזרח," הוא מנסה לרדת עליי.

"בוא נבהיר את הנושא הזה אחת ולתמיד. הייתי בשליחות שהתארכה מהסיבה הפשוטה שראיתי שיש לנו הזדמנות להגדיל מאד את פעילות החברה, בזמן שמיניתי אותך לממלא מקומי הזמני, והרגשתי שאני יכול לסמוך עלייך.

כל הזמן הזה עבדתי קשה קלייב, בתנאים לא תנאים, כששולחן קטן בבית המלון בו גרתי משמש לי משרד שלם.

אני לא גבר של נשים רבות. אישה אחת שממלאת את כולי מספיקה לי. אז אני מצטער לאכזב אותך, לא היו לי שם מאהבות, אפילו לא אחת.

אולי לך מתאים שנשים תשבנה לרגליך, תרחצנה לך את הרגלים, תשרתנה אותך כאילו אתה מלך. אני אישית מרגיש מאד לא נוח עם זה.

הגיע הזמן שתפסיק לספר לכולם שהייתי בחופשה חלומית. תבדוק את מחזור המכירות של החברה לפני ארבע שנים והיום ותראה את הפירות של העבודה הקשה שלי.

הספרים מוכיחים שהגידול ברווחים כאן במשרד לא מתקרב להישגים שלי, ואת כל זה עשיתי לבד בלי משרד שלם מאוחריי."

"אני דורש," הוא מתחיל לומר.

"זאת הפעם האחרונה שאני אומר לך וג'ואי כאן יסכים איתי," אני נוקב בכוונה בשמו של ג'ואי כיוון שאני יודע כעת בוודאות שהוא לא נאמן לי, "שאתה לא במקום לדרוש ממני דברים."

"באמת?" הוא אומר לי בלעג, "אתה עצמך מינית אותי למנכ"ל החברה."

אני נכנס למסמך שהעניק לקלייב את תפקידו.

"בהעדרי מהמדינה אני ממנה אותך קלייב סטון, להיות מנכ"ל זמני, עד שאחזור, אני מצטט מתוך המסמך, "יש משהו במילים האלה שלא מובן לך? המילה זמני אולי, או עד שאחזור?"

"אתה כפוי טובה," הוא מסנן לעברי, "אתה יודע כמה קשה עבדתי?"

אני יודע שעליי לשלוט בעצמי כעת ולא לומר לו מה אני חושב עליו.

"אני מאד מעריך את מה שעשית בזמן העדרי, אבל אין זה סותר את מה שאמרתי.

בוא נסתכל על רישומי החברה ונראה מי הקים אותה ומי בעל המניות העיקרי בה, ובעל זכות הצבעה העיקרי."

עכשיו אני מבין ששלושתם נתנו יחד אחת, כיוון שכשאני ניגש להעלות את הרישומים שלושתם מחווירים.

"הכל בסדר מר סטון?" שואלת אנאבל, "אתה חיוור שאביא לך מים?" היא קמה לפני שהוא מספיק לענות לה, ניגשת למקרר מוציאה ממנו בקבוק מים קרים, פותחת את הפקק ומוזגת לכוס שנמצאת על המקרר.

היא ממהרת להניח אותה לפניו.

היא חוזרת על הפעולה עוד שלוש פעמים ומניחה לפני כל אחד מהשותפים כוס מים צוננים.

היא מתיישבת וקמה שוב. "גם לי לא יזיק לשתות מים. לא שתיתי היום אפילו כוס קפה אחת."

כולם עוקבים אחריה בשתיקה.

היא חוזרת עם כוס המים ולוגמת ממנה לגימה ארוכה. "אני מצטערת שקטעתי אותך קונור, פשוט נראה לי שמר סטון לא מרגיש טוב."  

אני חושב לעצמי שאולי במקום מים קרים היא הייתה צריכה להזמין פרמדיק. שותפיי שחשבו שההצגה שלה עם המים תשכיח ממני את מה שרציתי לאמר התבדו. השאננות ששקעו בה הייתה מוקדמת מידי.

"הבנתי אותך," לא מאפשר לי סטון לדבר, "עד שלא נקבע אחרת אני המנכ"ל," הוא אומר ומחייך לעצמו מרוצה.

"אז אני מבין שלא הבנת, אבל נניח לזה." אני נותן לו להאמין שהוא הצליח להערים עליי.

"אמרת, שיש לנו בעיה שלא ברור לי מהי עם המערכת," אני מחזיר אותו לנושא השיחה.

"את יכולה להסביר לי כעת, כשאת לא ישנה, למה אני לא יכול להיכנס למערכת של החשבונות?" הוא פונה בכעס לאנאבל.

"אתה עוד כועס עליי מר סטון, אחרי שגרמת לי לבהות לילה שלם בדוגמניות על המסלול?" היא אומרת לו, "אין לי מושג למה אתה לא יודע איך להכנס. זה מאד פשוט." היא מוציאה את המחשב שלה ומנסה להיכנס למערכת ונדחית.

"אני לא מבינה. אני תמיד נכנסת עם הסיסמה ניויורק2. משהו פה לא בסדר. אתה לקחת ממני את ההשראה להיכנס? איך אתה חושב שאני יכולה לטפל בחשבונות?" היא עוטה על פניה מבט מבולבל, פותחת מעט את פיה להביע את תדהמתה.

כל מה שאני יכול לחשב עליו כעת הוא כמה אני רוצה לטעום את שפתייה היפות שוב.

"אני רוצה לדעת מה עשית?" הוא יורה מייד לעברה.

"אני לא יכולה להראות לך כי המערכת לא נותנת לי להיכנס," היא עונה לו ומביטה בו בעיני עגל.

"אני שואל מה -עשית – למערכת," הוא חוזר על דבריו באיטיות מעצבנת.

"אני יודעת מה אני שווה," היא עונה לו ואני רואה את מפלס הכעס שוב מבעבע בו, "אני יפה ומוכשרת, מצטיינת במה שאני עושה. מחשבים לעומת זאת זה לא התחום שלי. אני מציעה שתקרא לאיש המחשבים זה שהתקין אתה התוכנה של אושיין על המחשב שלי."

"אני מבין שאת עובדת על המחשב האישי שלך," הוא מושך את האש אליה.