בר אבידן -מאמינה באהבה

ריגושים (פרק א')

לפעמים
אני מותשת מלהיות
ח ז ק ה .

אני רוצה להניח את ראשי
בשקע צווארך,
להתחפר בו
מפני כל העולם.

לתת לך
להוביל אותי
כרצונך,
למחוזותייך.

ובשקט
שתעניק לי
אוריד
את כל חומותיי.


ב.א.

מתיאו סבסטיאן

אני אוהב את המסיבות של סטפאנו.

אני לא נכנס מעולם לעומקם של עסקיו. יש אומרים שהוא שולט על העולמות התחתונים של העיר. אני מאמין שמה שאני לא יודע לא יכול להזיק לי. אני מכיר אותו מספיק כדי לדעת ששום דבר בחיים שלו לא קורה סתם. שום חברות שהוא קושר לא נבחרת סתם. אני יודע שגם בי הוא מוצא תועלת ולכן הוא משקיע בחברות שלנו.

אני מכבד אותו אבל עירני כל הזמן למילים שהוא אומר ולמה שביניהן.

יש בינינו כעשר שנים לטובתו. האם זה הרבה בגילאים שלנו? ובכן, זה בדרך כלל ההבדל בין רווק לבעל משפחה. אני נוטה לחשוב שזה לא מציב לסטפאנו גבולות שכן הוא תמיד מוקף ילדות יפות. מה אשתו חושבת על כך אין לי מושג. החיוך מרוח על פניה ואינו מסגיר כמה הוא אמיתי וכמה הוא מכסה על מה שהיא באמת מרגישה.

אותי זה לא מטריד שכן אני הרווק בינינו וזוגיות זה הדבר האחרון שאני מחפש כעת. טוב לי עם החופש שלי. אני לא בונה יחסים לטווח ארוך.

כשאני מוזמן למסיבה אני לא מביא אף פעם בת זוג. גם בימים שיש לי אחת כזו, היא זמנית. דבר אחד מובטח לי והוא שאסיים את הלילה עם מיטה חמה.

איני זוכר מה הסיבה למסיבה הלילה ולכן עוצר בחנות המשקאות וקונה כמה בקבוקי ויסקי משובחים. אלה תמיד מתקבלים בברכה.

כאשר אני מגיע הגג מלא באנשים ובעיקר נשים יפיפיות.

*

כשרק פסעתי את צעדיי הראשונים בעולם הנשים למדתי שלא פחות מיופיין, חשוב לי הריח שנודף מהן. מי שלימדה אותי זאת הייתה אישה יפיפיה, בעלת גוף שלא היה מושלם ממנו אז בעיניי. כמובן שהמראה שלי, הביגוד היוקרתי שהתהדרתי בו, והעוצמה שהקרנתי עשו את העבודה והיא גיששה את דרכה אליי.

מהר מאד הבאתי אותה למיטה בחדר המלון הסמוך. היא הייתה מאופקת. לא ידעתי אם ליחס את זה לביישנותה, חוסר ניסיונה או פשוט לאופייה. לא רציתי להתנפל עליה וגיששתי את דרכי אליה לאט באמצעות נשיקות קטנות בצווארה.  היא לימדה אותי כמה קל לכבוש אישה.

חודש אחרי, מצאתי את עצמי משוטט ברחובות פריז בין פגישה לפגישה. התהלכתי בשכונה שקטה ליד בית המלון שלי ונתקלתי בחנות קטנה שמוכרת רק עניבות. לשמחתי החנות הייתה ריקה ומלוא תשומת הלב ניתנה לי. ניסיתי מספר עניבות שעליהם המליצה המוכרת. היא פלירטטה איתי וכבר היה ברור שאסיים את הערב איתה. 

באותו לילה היא לימדה אותי כמה סוערת יכול אישה להיות.

*

אני מזהה מיד את סטפאנו כיוון שהוא בולט מעל כולם בממדיו הגדולים. לא פלא שכולם מייחסים לו תכונות של מאפיונר. אני מפלס את דרכי אליו, עוצר לשנייה בבר המאולתר ומוסר לברמן את השקית עם הוויסקי שהבאתי. הוא מהנהן בהתפעלות כשהוא מבחין מה יש בה.

"אח יקר," קורא לעברי סטפאנו. "אני שמח שהגעת. יש פה מבחר משובח של נשים שמחכות רק לתשומת ליבך." בשעה שהוא מדבר אני לא יכול שלא לשים לב לילדונת שעומדת לידו ומסיחה את דעתי מדבריו.

היא נראית עדינה, שברירית הייתי אומר, בכדי להיות קשורה לאדם כמוהו. אבל לך תבין נשים ומה הן אוהבות.

סטפאנו קולט מידי שעיניי נשואות עליה. אני רואה שהעמידה שלו משתנה, אבל לא החיוך על פניו. "היא הצילה את חיי," הוא אומר לי בלי לטרוח להכיר בינינו, "היא שומרת על שפיותי."

אני שוב מביט בה והפעם האגרופים של סטפאנו ננעלים בכח. אף פעם לא ראיתי אותו כך.

"סטפאנו," היא אומרת לו ומשירה מבט לתוך עיניו. היא מורידה מעט את ראשה למטה ושוב מביטה בו. אני נדהם לראות שהוא עושה כמוה. ראשו מוטה כלפי מטה, הוא נושם לרגע ואגרופיו נפתחים שוב.

מה זה אמור להיות? נראה כאילו שהיא שולטת בו. זה ממש לא מתאים לסטפאנו שאני מכיר, בטח לא למה שאחרים חושבים שהם מכירים.

אני נטוע במקומי והיא קולטת זאת. היא משירה מבט אליי, אבל אין בו שום דבר פוקד. המבט שלי כעת יציב מולה בציפייה לראות מה היא תעשה. היא לא חוקרת את עיניי, רק מסתכלת.

"מי את?" אני שואל.

"אני זו שלא תיקח הלילה כדי להשתעשע איתה," היא עונה לי.

"ברור שלא. אני לא אתן לאף אחת לקשור אותי," אני עונה לה.

"זה הרושם שעשיתי עליך? אתה טועה. אני לא משחקת במשחקים האלה. והוא בטח לא אחד שמישהי תגיד לו מה לעשות כידוע לך," היא עונה לי.

"אם כך מדוע באמת לא  אקח אותך הלילה?" אני מתגרה בה.

"נו אתה יודע…יש לי מחזור," היא עונה.

"אה," אני פולט, "תודה על גילוי הלב. זה אומר שאם לא…"

"נו באמת. אתה חושב שבאמת הייתי מספרת לך אם היה לי?"

עכשיו אני מרגיש מטומטם.

"אז את כזו ששולפת כאב ראש דמיוני?" אני שואל.

"דווקא לא," היא עונה לי, "ועדיין אני מציעה לך להזדרז, כי יש לך מתחרים הערב והבנות מחכות."

"זה נשמע די שחצני מצידך לומר זאת בהתחשב בעובדה שאת אישה בעצמך. או במחשבה שניה זה הגיוני בהתחשב בעובדה שאת עדיין תינוקת," אני אומר לה.

"הכל בסדר?" שואל אותה סטפאנו.

"כן," היא עונה, "החלפנו כמה מילים. חברך הסתקרן לשמוע מה דעתי מי מיפיפיות האלה תיפול לידיו כפרי בשל. אמרתי לו שעם מראה כמו שלו כל אחת מהן."

"בתור אחת ששונאת שקרים, את שקרנית לא רעה," הוא עונה לה וצוחק.

אני חושב לעצמי שאני לא זוכר מתי ראיתי אותו צוחק כך. הוא צדק. אין ספק שהיא משפיעה עליו לטובה.

את הערב אני מסיים עם יפיפייה בלונדינית בדיוק כמו שאני אוהב. אני שמח שהיא מנוסה ויודעת לספק גבר. הלילה אני חושב רק על עצמי וגורם לה לספק אותי בזמן שהראש שלי עסוק רק בעצמי. היא כאן אבל לא נוכחת עבורי.

*

למחרת אני קובע עם אבא שלי לארוחת בוקר.

*

אני אוהב את אבא שלי ונוצר את רגעי הלבד שלנו יחד. הוא מודל לחיקוי עבורי. בזכותו גדלתי להיות מי שאני. אבל כשזה מגיע לעניינים אינטימיים, שם אני לא משתף אותו. לא בגלל שאני חושש מהתגובה שלו אם ידע כמה פרוע אני, אלא בגלל שלא מרגיש לי נוח לדבר איתו. השיחה היחידה שניהל אותי בענייניי מיניות הייתה האזהרה שאדע לשמור על עצמי ושתמיד אהיה מוגן. "ותזכור לחשוב מהלב לא מה…"

*

"נפגש בוורד הכחול?" שואל אותי אבא.

אני יודע שזה בית הקפה האהוב עליו. הוא צופה על המפרץ של פורט ג'פרסון בלונג איילנד וארוחת הבוקר פה מאד לטעמי אבל לא היום. היום אני רוצה מקום שקט.

"נפגש בבית הקפה אצל קריסטין. זה בית קפה קטן סמוך לצומת. אתה מכיר?" אני שואל את אבא.

"תשלח לי את הכתובת, אגיע לשם," הוא ענה.

"נפגש מול חנות הנוחות של בנג'מין בצומת," אני אומר לו. הגישה לבית הקפה היא דרך שביל בחורשה נסתרת ואני חושש שיקשה עליו למצוא אותו.

כאשר אני מגיע לחניון אבא כבר שם. אני רואה את המבט על פניו כשהוא מביט עליי מחנה את ההארלי האיימתני שלי.

המבט הזה זורק אותי ליום שחזרתי הביתה ועל החזה שלי קעקוע של חץ מכוון לעבר ליבי. היה משהו מאוכזב בעינייו, ועם זאת הוא לא אמר דבר.

"מתי תגדל כבר ילד ותרד מהאופנוע שלך? הרי אתה יכול לנהוג באיזה רכב שתרצה," אומר לי אבא כשאני נותן לו הוראות איך לנסוע.

"אתה יודע שיש לי רכב, אבל אני ממעט לנסוע בו. אני לא אוהב שיראו אותי איתו," אני עונה, "אני נוסע בו רק באירועים מיוחדים."

"חשבתי שהתמתנת קצת. אתה יודע שהנסיעה ברכב יותר בטוחה," הוא אומר.

אני נחנק. אני רוצה לשאול אותו אם במקרה שכח שאהבת חייו, אימא שלי שממותה לא התאושש, נהרגה בתאונה שאני ניצלתי ממנה בנס.

"אני מצטער," הוא אומר ברגע שהוא רואה את המבט שלי נאטם.

לשמחתי אנחנו מגיעים לבית הקפה. "נראה ממש קסום," אומר לי אבא ושובר את השתיקה שהייתה תלויה בינינו.

אנחנו מזמינים את ארוחת הבוקר המיוחדת לבית הקפה של קריסטין. אבא עוקב אחרי המלצרית כשהיא ניגשת למסור למטבח את ההזמנה שלנו. "עכשיו ספר לי מה על ליבך," אומר לי אבא.

"זה ישמע לך מוזר אבל יש לי שאלה," אני אומר לו, "כשגבר אומר על אישה שהיא הצילה את חייו ושומרת על שפיותו…" אני מפסיק את דבריו מנסה לנסח את שאלתי.

"אתה רוצה לדעת מהי בשבילו?" שואל אבא.

"הבנת נכון," אני עונה.

"אתה מעוניין בה?" הוא שואל.

"אני מנסה להבין מה קורה ביניהם," אני מתחמק.

"או שהיא הזונה שלו או שהיא הפסיכולוגית שלו," אבא עונה, "מה משתי האפשרויות נראית לך יותר?"

נלה מונטגומרי

"את חייבת להרפות, תחיי את החיים נלה שלי," אומרת לי אמא כשאנחנו יושבות ליד מיטתה של אחותי הגדולה והיחידה אנבל. "אני יודעת שבחרת במקצוע שבחרת כי את רוצה להציל אותה, אבל את צריכה להבין שהיא לא רוצה שיצילו אותה מעצמה. את חייבת להרפות."

"הסנדלר הולך יחף," אני אומרת במרירות.

"כשגילינו את המחלה שלה התפללתי שאת לא כזו. בדקתי אותך בזכוכית מגדלת. אני יודעת שלא עשיתי לך הנחות ולחצתי עלייך יותר מידי. את מעולם לא התלוננת, אבל זה לא אומר שלא סבלת," אומרת לי אימא.

"אולי מספיק כבר עם רגשי האשמה כלפיי. את רואה שאני בסדר ואני אוהבת אותך מאד," אני אומרת לאימא. אין טעם שאגלה בפניה את השריטות שלי. מבחינתה שתראה בי ילדה מושלמת. אני יודעת שיקל עליה להתמודד עם אנבל בידיעה שלפחות אני סיפור הצלחה, מה שרחוק מלהיות נכון.

*

אני מוזמנת הערב למסיבה של סטפאנו בעלה של מרינה. "בבקשה תבואי, אני זקוקה לך שם," היא ביקשה. היא הייתה היום שוב על סף התמוטטות מה שהיטה את הכף לכך שאבוא. היא לא מודעת לשמועות שיש עליי ועל סטפאנו.  לו רק היו יודעים כמה זה רחוק מהמציאות.

אנשים אוהבים להפיץ שמועות. איש מהם אינו מכיר באמת את סאטפנו ואת החלטתו להתרחק מעולם הפשע, מה שגרם לנידוי שלו ולהגירה שלו לניו יורק.

שעות הוא שוכב על הספה בקליניקה שלי ומדבר. לא פעם אמרתי לו שהוא יכול לשבת על הכורסא לידי, אבל איכשהו הוא לא מסוגל להוציא את המילים כאשר הוא יושב. הן נתקעות לו ואז הסשיין מאבד מהשפעתו.

איש לא יודע מה קרה לאדל. הוא יודע שאם מישהו ידע ,יאשימו אותו בכך שבגד במשפחה ובחר בחיים מהוגנים, והנה זה מה שקרה לבתו. "עונש משמים," הוא אומר לי לעיתים.

אני יודעת איך לגשת אליו ובמבט אחד והנדת ראש אחת הוא מייד מתאפס וחוזר לשפיותו.

"את היית צריכה להיות שולטת," הוא אמר לי פעם בצחוק.

"זה ממש לא מצחיק אותי," אני עונה לו, "אתה יודע מה דעתי על כאלה."

*

אחר הצהריים.  

הטלפון מצלצל וקולה ההיסטרי של מרינה בוקע ממנו. "היא שוב משתוללת."

"ומה לימדתי אותך לעשות?" אני עונה לה בשקט.

"אני לא זוכרת מילה ממה שאמרת. תבואי בבקשה," היא מתחננת בפניי.

אני מחליפה לשמלת ערב שחורה ארוכה עם שסע בצד ונוסעת לביתם של סטפאנו ומרינה. אני יושבת שעה ארוכה עם אדל עד שהיא נרגעת.

"אז מה ד"ר נלה עכשיו אני פסיכית?" היא שואלת.

"ראשית אני לא ד"ר, ושנית את לא. עברת טראומה ואת בשלבי החלמה ממנה," אני עונה לה בשקט.

"מאיפה את יודעת? את יודעת איך זה מרגיש שגבר נוגע בך נגד רצונך? את יושבת לך בקליניקה היפה שלך ונותנת עצות לכולם, אבל לא מבינה בכלל על מה את מדברת," היא יורה לעברי.

"קראת את קורות חיי?" אני עונה לה בנועם.

"מה??" היא עונה לי.

"שאלתי האם את מכירה את סיפור חיי כשאת אומרת לי את השטויות שאת אומרת. אדל אני ממש מצטערת על מה שעבר עלייך ויודעת שבשבילך זה סוף העולם. אבל זה סוף העולם שלך. חוץ ממך יש עוד נשים בעולם שעברו דברים לא פשוטים. אינך יכולה לדעת האם אני אחת מהן או לא."

דמעות ממלאות את עיניה של אדל. "את שונאת אותי?"

"מה פתאום מתוקה," אני עונה לה, "אני רוצה שיהיה בינינו סימן. כשאני עוצמת את עיני ושמה יד על הלב, את עוצמת את שלך ונושמת עמוק."

אני מדגימה לה את התנועה והיא עוצמת את עיניה. אני יודעת שעברה רק חצי שנה אבל יש לי הרגשה שהיום היא תקשיב לי. מין תחושת בטן כזו, תחושה שעד היום לא אכזבה אותי.

"אני רוצה שתדמייני אותך במקום שקט ושמח…"

כאשר אני מסיימת את הדמיון המודרך היא רגועה ומחייכת.

"את מצילה אותי כל פעם מחדש," היא אומרת לי, "תודה שאת מאמינה בי."

"הכי חשוב שאת תאמיני בעצמך," אני אומרת לה.

"המסיבה כבר התחילה," אומרת לי מרינה בהתנצלות שנכנסת בחשש לחדר, "גזלתי מספיק מזמנך."

אני יוצאת מהדירה אבל במקום לעלות למסיבה בגג, אני חומקת דרך המדרגות למטה. אין לי חשק לפגוש באיש. אני שמחה שהדירה נמצאת בקומה נמוכה כך שעליי לרדת כמה קומות. אני יוצאת לרחוב ופוסעת לעבר הג'יפ שלי. אוויר קריר מקבל את פניי וזה בדיוק מה שאני צריכה כדי לכבות את הבעירה שבוערת בי בפנים. מונית אחרי מונית עוצרת לרגע ליד הבניין, אנשים ממהרים לצאת מתוכה ולהיבלע בלובי של הבניין.

"איפה את??" שואל בטלפון סטפאנו בקול כועס.

"אתה שוכח עם מי אתה מדבר?" אני עונה לו.

"אני רוצה שתבואי מייד," הוא פוקד.

"אתה מבקש," אני מתקנת אותו, "אל תשכח מי אני."

אני לא אוהבת שסטפאנו שוכח שאני הפסיכולוגית שלו, לא חברה שלו.

אני חוזרת לבניין ועולה במעלית, עוצרת בבר לקחת בקבוק מים, וניגשת לעמוד לידו.

"את לא מבינה שאני זקוק לך?" הוא אומר לי.

"פשוט תנשום," אני אומרת לו.

"אני מרגיש שהאמת כתובה לי על המצח," הוא אומר.

"איש לא יודע דבר על מה שקרה ולשם כך לא הגשתם תלונה," אני אומרת לו.

"את תמיד יודעת לומר את הדברים הנכונים. את כזו חכמה," הוא אומר.

"תודה," אני אומרת לו בחיוך.

חיוך כיוון שאני מסתירה את מה שאני רוצה לומר לו באמת. לו היה יודע את האמת על הפסיכולוגית שלו. אם היה יודע מאיפה למדתי להישיר מבט לרגע ומיד להשפיל מבט.

*

אני שוב נסחפת במחשבות על ידיים הגדולות והקול הפוקד שרצה לשעבד אותי אליו. זה היה קשר קצר מאד בן כמה שעות, אבל הצליח להכתים את נפשי התמימה. עד אז האמנתי שאני חזקה ויכולה לכבוש את העולם.

*

ואז אני רואה אותו.

הוא מעיר אותי באחת מהמחשבות. העוצמה שלו מהממת אותי. אני עושה מה שאני תמיד נוהגת לעשות מעיפה מבט מהיר בתווי פניו וחוקרת את שפת הגוף שלו. השפתיים שלו, בא לי להתעלף מולן, והידיים…

"אח יקר," קורא לעברו סטפאנו. "אני שמח שהגעת."

אני מתעשתת מיד למשמע המשך המשפט: "יש פה מבחר משובח של נשים שמחכות רק לתשומת ליבך."

אני רואה את האש בעיניו בוערת כשהוא מבחין בי, מה שמרגיז את סטפאנו, ואולי הייתה הסיבה למילים שאמר.

אני מסתכלת על סטפאנו ומסמנת לו בתנועה כמעט לא נראית שישפיל עיניו. אני כל כך נלחמת בזה שלא יקשרו אותי אליו. אני לא אוהבת שהוא דוחק אותי לפינה. הוא מקשיב לי ועוצר בעצמו.

הגבר מולי קולט את השינוי וקובע שאני שולטת בו. השיחה מתגלגלת בינינו. אני נהנית מהחריפות שלו, ובכל זאת מאיצה בו שיבחר לו את זו שירצה לבלות איתה את הלילה. אני מרגישה לא בנוח, אבל חייבת להסיט את תשומת ליבו ממני דווקא בגלל מה שהוא מעורר בי. אני לא מוכנה עדיין לקשר.

*

כאשר אני חוזרת הביתה באותו לילה ונמצאת לבד עם עצמי אני מנתחת את מה שקרה. אני עורכת מין רשימת סיכום. אני מבינה שאני חייבת להתרחק מסטפאנו שמשום מה חושב שהוא יכול להתערב בחיי הפרטיים.

מאוחר יותר עולות תמונות מהמסיבה מה שמשמח אותי, שכן הן מוכיחות שלסטפאנו אין מה להסתיר, וכי איננו קשור לעולם האפל, אבל למרות שאני רואה תמונות של הגבר הזר וקולטת שסטפאנו נמנע מלהכיר בינינו, אינני מחפשת את זהותו.

מתיאו סבסטיאן

 בשבועות שלאחר המסיבה על הגג אני פוגש את סטפאנו במסיבות ליל שישי, אבל היא לא איתו.

אני רוצה לעקוץ אותו ולשאול אם שפיותו כבר חזרה באופן קבע, אבל נמנע מכך. הוא מתנהג כרגיל. הוא נינוח, לא מחייך הרבה כהרגלו, ולא מזכיר אותה במילה.

אני ממשיך לקטוף בסוף כל מסיבה מישהי שתספק את צרכיי ושולח אותה לדרכה מאוכזבת. אני מניח שאף אחת מהן לא באמת מספרת לאחרת איך נהגתי איתה, וכך אני עדיין אחד הרווקים המבוקשים שכל אחת חולמת לביית.

יום אחד מודיע לי סטאפנו שאת המסיבה החודשית הוא עורך הפעם על ספינה. "אם אתה רוצה תרשם," הוא עונה לי ומוסיף, "המחיר לאדם מאה דולר."

אני נכנס לרשימה של האירוע. בתמונה של האירוע הקודם שערך מופיעות תמונות שלה, אבל לא זיהוי שמה. אני נכנס וקורא את רשימת הנשים. חלקן אני מכיר אבל לא את כולן. אני נאנח. אין לי ברירה אלא לשאול אותו.

"התינוקת מגיעה?" אני שואל אותו.

"התינוקת?" הוא שואל למרות שהוא יודע היטב על מי אני מדבר.

"כן, הילדה שהייתה איתך במסיבה הקודמת," אני אומר וכמעט מתפתה לומר לו הזונה או הפסיכולוגית.

"זה לא עניינך," הוא עונה בכעס לא אופייני, "תעזוב אותה בשקט. היא לא הטיפוס שלך."

"ושלך?" אני עונה לו מיד.

"מה הבעיה שלך מתיאו. אני גבר נשוי," הוא עונה, "אני לא מעניין אותה."

שני דברים אני למד מתשובתו. האחד שהוא חושב שאני מטומטם ולא יודע שהעבודה שהוא נשוי לא מפריעה לו לפזול לצדדים, והשני שהיא לא איתו וגם לא רוצה להיות.

נלה מונטגומרי

ההזמנה של סטפאנו למסיבה בספינה מגיעה בצהריי יום המסיבה עצמה מה שדי מפליא אותי. מי מזמין למסיבה בהתראה של כמה שעות?

"מרינה תהייה?" אני שואלת.

"לא," הוא עונה , "היא לא רוצה לבוא."

*

אני לא מספרת לו שאני יודעת על הריחוק שחל ביניהם מאז מה שקרה לאדל, כשם שאיני מספרת לה מה הוא מספר לי בסשן שלי איתו. לעיתים זה די מעיק לטפל בבני משפחה, כשכל אחד בא בנפרד עם העולם שלו, ולא כטיפול משפחתי, אבל זו לא בחירה שלי.

אני שמחה לראות שהטיפול באדל מצליח מעל למשוער. היא כבר לא מרגישה רגשי אשמה ומשתדלת לחזור לחייה, מה שאני לא יכולה לומר על מרינה. כבר רמזתי למרינה שכעת כשאדל מתמודדת יפה, עדיף שתעבור לטיפול אצל איש  מקצוע אחר כיוון שאני מתמחה בטראומות ילדות. אותן המילים אני אומרת לסטפאנו והוא לא מרוצה מכך.

"תבין שיש לי זמן מוגבל ואעדיף שאשקיע אותו בילד שזקוק באמת לעזרה," אני אומרת לו.

"אבל אמרת שטראומות ילדות יכולות להתפרץ בגיל מאוחר יותר," הוא עונה לי.

"העניין סטפאנו הוא שאתה לא סובל מטראומה רק מרגשי אשם. קח את עצמך בידיים ותתפקד למען המשפחה שלך."

סטפאנו נאלץ לקבל את דבריי, אך במקום לתמוך במשפחתו הוא מחפש נחמה במקומות אחרים.

*

"אני לא יכולה לתת לך תשובה," אני עונה לו, "אני מטפלת במקרה חירום. אני אכנס עוד מעט לקרוא את הפרטים. אודיע לך שעה לפני ההפלגה אם אוכל להגיע."

הוא שולח לי קישור לאירוע ואני נכנסת לבדוק את מי אני מכירה. כמובן שאני בודקת רק את הבנות ושמחה לגלות כמה מחברותיי הטובות.  ובכל זאת, אני עדיין לא נרשמת כיוון שאני נמצאת בתחנת המשטרה בהמתנה לפגוש את הנאנסת שהובאה לכאן לפני זמן לא רב.

לאחר המתנה ארוכה היא נכנסת ועינייה מתחמקות ממני.

"אני מבקשת לדבר איתה לבד. אתה מסכים?" אני שואלת את אביה.

"אני לא משאיר אותה לבד. אני לא אתן לך לגרום לה נזק יותר ממה שנגרם לה כבר," הוא עונה לי בכעס.

"זה בסדר מבחינתי," אני עונה לו. שפת גופו מראה לי שהוא באמת רוצה לגונן עליה.

"אני יכולה לומר לך מה שבטח כבר אמרו לך. את לא אשמה," אני אומרת, "אבל אני לא פה בשביל זה. אני כאן לומר לך שאני מבינה מה את מרגישה כעת כשגבר זר חילל את גופך, נגע בך ללא הסכמתך." אין לי פרטים באמת על מה שקרה פרט למילה נאנסה.

"את סתם משננת חומר שלמדת, אם בכלל למדת," היא עונה לי בכעס, "את בכלל יכולה להבין את זה שמישהו נוגע בך ככה?"

"כן," אני עונה לה בשקט, "זה מרגיש כמו שמישהו התפרץ לבית שלך ללא רשותך. למקום הכי בטוח שלך, ועשה בו כרצונו."

"עוד סיסמאות מטופשות שלמדת," היא יורה לעברי.

"אני מבינה שאת כועסת," אני עונה לה.

"את מבינה?? כמה שאת חכמה," היא לועגת לי.

ברגעים האלה אני עוטה על עצמי אפוד מגן. לא נותנת למילים לפגוע בי. יש בה משהו שאני מרגישה צורך לשבור את הדיבור שלה. אני חייבת שתבין שאני לא נגדה.

"את מכירה אותי? את יודעת מי אני?" אני שואלת.

"כן, את פסיכולוגית פתטית שמתיימרת להבין מה אני מרגישה," היא אומרת לי ומביטה בי בשנאה, "בגלל אנשים כמוך…" אני מביטה בה ישירות לתוך עיניה ומערערת אותה.

"תמשיכי… בגלל אנשים כמוני מה?" אני שואלת.

היא שותקת אבל לא משפילה עיניה.

"אז את לא מכירה אותי ולא יודעת דבר עליי פרט לזה שאני פסיכולוגית מהאנשים האלה ש… ישנה סיבה שאני מטפלת דווקא במקרים כאלה, סיבה שאיננה קשורה ללימודיי," אני אומרת לה ומחכה לראות את השפעת דבריי.

"את רוצה לומר לי ש.." היא שואלת מופתעת.

"אני רוצה לומר לך שגם בי נגע גבר בצורה שאסור היה לו לגעת. אמנם לא נאנסתי, אבל עדיין. אני יודעת איך מרגיש המגע הזה, הבל הפה הדוחה, הזיעה המסריחה, כובד המשקל, ולקיחת החופש, גם אם באופן זמני," אני אומרת.

זו הפעם הראשונה שאני משחררת את המילים האלה ממני.

התגובה שלה מפתיעה אותי. היא מתקרבת אליי בהיסוס ומחבקת אותי בדמעות.

"את נראית לי כל כך…שלמה…יציבה," היא אומרת.

"ואת תחזרי להיות גם. לעולם לא תשכחי, תתייקי את זה במגירה נעולה, ותמשיכי לחיות," אני אומרת לה.

"אני אוכל להתקשר אלייך אם ארצה לדבר?" היא שואלת.

"אני פה בהתנדבות, אני לא עובדת במשטרה וגם לא באה לפרסם את הקליניקה שלי. אני מציעה שתבחני גם מטפלים אחרים. בכל מקרה אני אשאיר לאבא שלך את כרטיס הביקור שלי," אני אומרת לה.

"את יכולה להישאר איתי עוד קצת עד שישחררו אותי הביתה? אני צריכה לעבור בדיקת רופא. זה יהיה מוגזם מצידי לבקש שתהיי איתי?"

"אני לא מוגבלת בזמן. אהיה איתך כמה שצריך," אני עונה לה ושוכחת לגמרי מהמסיבה.

כשמסתיימת הבדיקה בבית החולים אני לוקחת את הטלפון לראות אם יש לי הודעות ומגלה שהשארתי את האפליקציה עם האירוע פתוחה.

מבט מהיר בשעון מראה לי שאספיק לעבור בבית להתארגן ולהגיע. אני נרשמת ומשלמת את הסכום הנדרש ונוסעת הביתה.

רבע שעה אחרי אני דוהרת עם הג'יפ שלי לכיוון הנמל. דוהרת, כיוון שאני מאיצה על הגז, רק בגלל העובדה שאני עולה על הכביש המהיר והרחב של לונג איילנד. אין לי צורך להפעיל את מכשיר הניווט כיוון שהנמל הוא בית שני שלי.

אני נכנסת לחניה באותה מהירות מטורפת, משאירה אחריי עננים של אבק.

אני רואה את השילוט המפנה לכיוון מעגן הספינה. אני מחייכת בשמחה כשאני רואה את ג'יין מוארת ומקושטת לפני ההפלגה.

"היי סקיפר!" קורא לעברי דניס. אני נוגעת במצחי עם שתי אצבעות, כפי שאנחנו נוהגים בשעה שאנשי הים נפגשים, מין הצדעה והבעת הערכה אחד כלפי השני.

אני עולה את המדרגות בריצה ונעצרת לגעת בשמה של הספינה. "תהיי טובה אלינו," אני לוחשת לה בשעה שחברותיי קוראות לי מהסיפון. "נו נלה, תעלי כבר!"

"הגעת," פולט לעברי סטפאנו, "אם כך כולם כאן. אפשר לזוז."

אני חומקת מהם ומתרחקת. אני מעבירה יד מלטפת לאורך מעקה הספינה.

*

ג'יין  היא הספינה שהעברתי איתה הכי הרבה שעות בים, ובהפלגה איתה קיבלתי את כל דרגות רשיון השיט שלי. בגיל עשרים קיבלתי את הגבוהה מכולם שמאפשרת לי להשיט אותה לבד עם כמות גדולה של נוסעים. אני מצמידה את ידיי ונושאת תפילה למים בעיניים עצומות.

*

"מפחדת מהמים בייבי גירל?" אני שומעת את קולו של הגבר הזר.

"כמה אתה טועה. דיברתי איתם. ביקשתי שהים יישאר חלק כפי שהוא," אני אומרת.

"ומה הוא ענה לך?" הוא שואל בקול מבודח.

"הוא ייתן את התשובה שלו כשנהיה עמוק במימיו, כשהוא ישלוט בנו וידרוש שניתן בו אמון," אני עונה לו.

"את יודעת לספר סיפורים יפים," הוא אומר לי.

"תקשיב למים, אולי תגלה שהם לוחשים סודות. מה איכפת לך, הרי זה לא יכול להזיק," אני עונה לו. "ומה איתך כבר מצאת לך את הבלונדינית שלך?"  

"ומדוע החלטת דווקא על הבלונדינית?" הוא שואל.

"היית פעם עם ברונטית?" אני עונה לו.

הוא מחייך מין חיוך שקשה לי לפענח, וזה לא קורה הרבה.

"ומה עוד יש לך לומר על המפגשים המיניים שלי בייבי גירל?" הוא שואל.

"זה קל," אני עונה לו, "זה מפגשים חד פעמיים. אבל זה בסדר אבאל'ה. אתה עדיין צעיר ולא לוחצים עליך להתחתן . אז למה שלא תתפרע?"

"הוא מטריד אותך?" אני שומעת את קולו של סטפאנו שמגיח מאחורינו.

אני משירה אליו מבט, אבל הפעם לא מסמנת לו דבר. "אני חושבת שהייתי מובנית כשאמרתי שאני יכולה לדאוג לעצמי. יש לי אבא אחד והוא מקסים. אני לא מחליפה אותו באחר."  הוא מביט על הזר בכעס. "הוא בסך הכל שאל אותי שאלה על הים. זו הטרדה בעיניך?"

"מונטגומרי," אני שומעת את קולו של מייק, איש משמר החופים שעולה לספינה ופונה אליי, "אני רוצה להראות לך משהו."

"תסלחו לנו," הוא אומר להם.

"בוא מתיאו, שמעת אותו," אומר סטפאנו.

אז קוראים לו מתיאו עוברת בי המחשבה.

"אני רוצה לשאול אותך כמה שאלות, אבל את מתבקשת להעמיד פנים שאנחנו מדברים על פיתוח הנמל. בלי תנודות ראש של כן ולא בבקשה," אומר לי מייק.

"או.קי." אני אומרת לו, מנסה להבין מה הוא רוצה.

הוא מצביע על קו המים. "את רשומה בהפלגה כאורחת או סקיפר?"

"אורחת," אני עונה קצרות.

"זאת אומרת שאת לא מתכוונת לאחוז בהגה היום," הוא אומר.

"הבנת נכון," אני עונה.

"למה רשמת אם כך שאת כן," הוא אומר.

"אני לא רשמתי," אני עונה, "הגעתי רק לפני כמה דקות. גם לו רציתי לא הייתי מספיקה כבר לרשום הכל."

"הרישום בכתב היד." הוא מתחיל לדבר אבל אני קוטעת אותו.

"אתה לועג לי?" אני שואלת.

"אני יודע שלא את כתבת. עכשיו כשאנחנו מסכימים אני רוצה לשאול אותך שאלה. כמה חשובה לך המסיבה הזו?" הוא שואל.

"אני יודעת שחבריי מצפים לה," אני עונה.

"אני יוכל לבקש ממך שבמקרה של מצב חירום את תשלטי על הספינה?" הוא שואל.

אני נאנחת. "אל תאחל לנו כזה," אני עונה, "תשלח לנו ברכות לים רגוע."

"אני מאשר את ההפלגה רק בגללך. יש בינינו הבנה?" הוא אומר.

כל כך רציתי להנות מסוף השבוע הזה. עכשיו אני שוב לא רגועה. אם הבנתי נכון, שני השייטים לא מורשים להשיט מספר כזה של אנשים.

"הכל עניין של בצע כסף," הוא אומר לפני שהוא נעלם. מה שמאשר לי שצדקתי.

אני חושבת לעצמי כמה הייתי תמימה כשלבשתי את הבגד הים שלי וחשבתי שמגיע לי להנות קצת אחרי הסערה הגדולה שעברתי היום. אני יודעת שהגעתי לקצה היכולת. אני חייבת להפסיק את ההתנדבות שלי במשטרה. זה גובה ממני מחיר כבד מידי.

כל חיי אני משלמת מחיר על דברים שאחרים עושים. הגיע הזמן שאחיה את החיים שלי בשבילי. אני מכסה את עיניי בידיי, ורוצה להעלם.

"את בסדר?" שואל אותי מתיאו שכנראה צפה מרחוק בשיחה שלי כל הזמן.

בא לי לומר לו שלא. אבל אני מחייכת "בטח. למה?" אני עונה לו.

"בייבי גירל, אם יש משהו שאני יכול לעשות בשבילך, רק תגידי," הוא עונה.

"אני מבינה שאתה רוצה למצוא עצמך במים. סטפאנו משום מה חושב שהוא צריך להגן עליי מפניך," אני נאנחת, "הוא יודע שאין סיכוי שיהיה בינו לביני משהו רק מהסיבה שאני… חברה של אישתו," אני אומרת.

"את כזו מקסימה שאת משקרת," הוא אומר לי.

"מתיאו, אין ולא יהיה לעולם משהו ביני לבין סטפאנו מהרבה סיבות, אך בעיקר כי הוא ממש לא הטיפוס שלי," אני עונה.

"אז את יודעת איך קוראים לי," הוא אומר בחיוך מרוצה.

"אני לא טובה בחשבון אבל כאשר מישהו אומר לך: "בוא מתיאו," אני מחברת אחד לאחד ומבינה שכך קוראים לך," אני עונה לו. אני רואה את החיוך נמחק מעל פניו.

"ואני כבר חשבתי ששאלת עליי," הוא אומר מאוכזב.

 אני רוצה לומר לו שהוא הסיבה שהגעתי לכאן הערב, אבל יודעת שזה לא לעניין.

"בכל מקרה אני שמח שאת פסיכולוגית ולא זו… שוכבת איתו," הוא אומר וצוחק.

"אני באמת פסיכולוגית ואני שמחה שזה מצחיק אותך," אני עונה לו. "בבקשה מתיאו, אני מוצאת עצמי משקרת המון לאחרונה עבור אחרים. זו לא מי שאני ולא מרגיש לי נכון . אני לא רוצה לשקר לך אז אל תשאל אותי יותר."

"אין לי כוונה לשאול. די לי בכך אני יודע שאין ביניכם שום דבר אינטימי ואין לו סיבה להתייחס אליי כך," הוא אומר.

"ועכשיו לך תכבוש את הנשים שמשתוקקות לקרבתך," אני אומרת.

הוא מביט עליי לרגע. אני יודעת שהוא רוצה לומר משהו. האם אני רוצה לשמוע את המילים? האם אני מוכנה להן?

"ואני אלך לרקוד עם חברותיי," אני מסיימת את המשפט וממהרת ללכת ממנו לפני שאומר מה שאינני רוצה לומר.

הוא הולך ממני אבל במקום לפנות לבנות שעוקבות אחרי כל תנועה שלו, הוא ניגש לבר ומרוקן לתוכו כמעט בלגימה אחת כוס ויסקי. מה עובר עליו? מה היה בדבריי שיכול לגרום לו להתנהג ככה?

אני נושמת עמוק, מעלה חיוך על פניי וניגשת לחברותיי.

"על מה דיברתם , את ומייק?" שואל אותי דניס שמשמש כסקיפר של הספינה.

"הוא סיפר לי על תוכניות ההרחבה של הטיילת והמעגן החדש," אני עונה לו.

"ואת חושבת שאני מאמין לך? למה שיספר לך את זה?" הוא שואל. אני לא אומרת לו, אבל יודעת בדיוק למה יש לו סיבה לחשוש ממה שאמרתי.

"כיוון שכעת בודקים היכן תעגון כל ספינה. יש סיכוי שג'יין תעבור למעגן החדש," אני עונה לו.

"ומה כל זה קשור אלייך. רק בגלל שהשטת אותה פעם או פעמיים הוא צריך לשאול אותך?" שואל דניס בלעג.

"אני רוצה להבין," אני אומרת, "אתה מנסה לריב איתי?"

"אני מנסה להראות לך שאת לא כזו חשובה כמו שאת מנסה להציג את עצמך," הוא עונה.

"ומאיפה לך הרעיון הזה פתאום שאני מציגה את עצמי כך?" אני שואלת למרות שיודעת את התשובה.

"נו באמת," הוא אומר בקול רם וטון לועג, "את חושבת שאני מאמין שמתייעצים איתך לגבי התוכניות של המעגן החדש?"

"מילה את יכולה לבוא," אני קוראת לחברתי הטובה, "כמה זמן את מכירה אותי?"

"עשרים שנה אני חושבת," היא עונה לי.

"כמה זמן את מכירה את ג'יין?" אני שואלת.

"אותו הזמן בערך. כשסבא שלך השיט אותה, ואבא שלך, ובשנים האחרונות את," היא עונה, "למה?"

"אתה מוזמן לבדוק מי הבעלים של הג'יין," אני אומרת לו, "יש לך הרי קשרים מאד הדוקים עם מנהלת הנמל." הוא מחוויר. הוא מבין שאני יודעת.

"את לא תעזי," הוא מסנן לעברי.

אני מתקשרת לתחנה של משמר החופים.

"מייק, אתה יכול לומר לי מי הבעלים של הג'יין?" אני שואלת.

"הכל בסדר? את צריכה שנגיע?" הוא שואל בדאגה.

"למה שתגיע? אני בסך הכל רוצה לשמוע ממך מי הבעלים של הספינה," אני אומרת לו.

"מונטגומרי, סבא שלך," הוא עונה.

"עכשיו אתה מבין למה מייק דיבר איתי על המקום של הג'יין במרינה?" אני שואלת את דניס.

אני שומעת את אנחת הרווחה של מייק לפני שאני מנתקת. אני מקווה שדניס לא הבין את הסיבה לכך.

אני מרימה עיניי ורואה את מבטו של מתיאו נעוץ בי ואגרופיו קפוצים.

האם אני מדמיינת או שהוא שומע את פעימות ליבי?

המשך יבוא….

נושבת ברוח- נתן גושן

מתיאו.K.A. Linde

נלה lilyfashionstyle.com

קעקוע inkbox.com