אני לא יודעת מה היה השבוע באוויר, איך עמדו כוכבי השמים זה מול זה.
הרבה רסיסי לבבות שבורים התפזרו על הריצפה מסביב.
דווקא בשבוע זה היה חשוב לי לומר שלמרות הכל אני מאמינה באהבה.
???
נורי
אני נושמת עמוק. אני שמחה לעזוב את הבית הזה שעל קירותיו צרובים כל כאבי המריבות הקשות בינינו, כל המילים המכוערות, המתנשאות והשנאה.
אני, שהאמנתי כל כך באהבה, לא נותר בי דבר כעת פרט לשריטות עמוקות ממילותיו שכואבות לי הרבה יותר מהמעשים שעשה לי ומהאשמות שאני אשמה בכל.
'מה בסך הכל עשיתי?'
יותר מהכל קשים עלי שקריו. הרי הכל היה מרוח על פניו, על גופו, על חולצתו. כיצד יכולתי להתמסר לו בשעה שהוא מריח מאשה אחרת? הרי ברור לי כי ביקש שאתמסר לו רק כדי שלא אחשוד שהיה איתה.
קצת כבוד לאינטליגנציה שלי. בכל זאת יש לי קצת משהו בקודקוד, אחרת לא הייתי הופכת למנהלת מחלקת המחקר.
אני עומדת במבואה העצומה של הבית שלו, כך הוא מגדיר את זה, כאילו לא הייתי שותפה בתשלום עבורו. שומעת עדיין בראשי את מילותיו מטפטפות הארס.
הוא היה בטוח שאנסה לסחוט אותו כמה שרק אוכל. הוא לא ציפה לכך שאוכל להסתדר בלעדיו, ועל כך הוא סמך.
דבר אחד הוא לא ידע. באותו היום שעמדתי אמיצה מולו, כבר היה לי מקום מגורים משלי.
כמובן שביקשתי לדחות את הרישום על שמי כדי שלא יהיה לו בו חלק, אבל הוא בהחלט שלי.
הוא אישר לי לקחת את הילדים אם אוותר על הכל, אז ויתרתי לו. הוא לא יודע שבכל מקרה הייתי מוותרת בשבילם.
עכשיו הם בבית הוריי עד ש…
הם אינם יודעים דבר וחצי דבר על הבית החדש. רק כשאוכל לקחת אותם מבית הוריי אספר להם. אינני רוצה להכניס אותם בינינו, להעמיד אותם באי נעימויות שהם יאלצו לשקר לו.
אני עומדת ומסתכלת על הבית הזה בפעם האחרונה, מנסה למצוא בו זיכרון טוב, ולא מוצאת. גם לא מתעמקת. אני יודעת שאם אעשה כך אגלה שבגידותיו מעולם לא נפסקו.
אני טורקת את הדלת. את המפתח השארתי על שולחן העבודה שלו. כעת כשהדלת טרוקה אין לי אפשרות להתחרט ולחזור אליו. אין לי גם סיבה.
כל הארגזים שלי ושל הילדים נמצאים במשאית ששכרתי. גם זה משהו שחשבתי עליו, שלא יישארו אחרי עקבות. הרי בחברת הובלה היה יכול לברר את יעד הנסיעה, כעת זה חסום בפניו.
יחד עם המפתח השארתי לו את כרטיס הביקור של רמונה עורכת הדין שלי. היא הבטיחה להתנהל מולו, ולי יישאר רק לחתום.
**
אני מוחה את הזיעה מעל פניי. הכמות הבלתי נגמרת של הארגזים שאבה ממני את כל הכוחות.
לשמחתי החדרים של הילדים כבר מסודרים וגם חדר השינה שלי. אני יורדת לקומה התחתונה ונאנחת למראה הארגזים בחדר העבודה שלי. דווקא מה שבתוכם הוא הדחוף לי ביותר.
ארגזי המטבח מפוזרים במטבח כולו וממש אין לי כוונה להתחיל להבין מה יש בכל אחד מהם.
אני לוקחת את מפתחות המשאית הקטנה ונוסעת למרכז העיר לקנות לי משהו לאכול.
אני רואה בעיני רוחי את אימי גוערת בי "ממתי את אוכלת ג'אנק פוד?"
לאמא קל לדבר. את אבא הכירה כשהתקבלה לעבודה כמזכירה בחברה בבעלותו, תוך זמן קצר נישאו ומאז לא עבדה. יש לה את כל הזמן שבעולם להיות במטבח, ביחוד שלידיה היא זו שמנהלת לה את משק הבית.
אני לעומתה תמיד הייתי עסוקה שעות רבות במחקר, ועדיין ניהלתי בית למופת. אם תשאלו את ילדי אם בא להם לאכול בחוץ, הם מיד יגיבו בתמיהה: "מה אין אוכל בבית?"
'אז זהו שלא,' אני אומרת לעצמי, 'ואני לא מתכוונת ללכת היום לקניות. איש לא מת מזה שאכל כמה ימים בחוץ.'
בכל זאת יש גבול.
אמנם אני אוכלת בחוץ אבל עדיין לא אוהבת ג'אנק פוד ולכן אני מזמינה לעצמי סלט בריאות עם שיק פירות. אני זקוקה לדחיפת האנרגיה הזו כיוון שעליי לנסוע את כל הדרך חזרה עוד הלילה כדי להחזיר את המשאית לפני חצות.
אני מגיעה מותשת לבית הורי, אחרי שהשארתי את מפתחות המשאית בתיבה כפי שהורו לי, וחיכיתי עוד ארבעים וחמש דקות מורטות עצבים באמצע שום מקום לנהג המונית שלא הגיע בזמן.
אני חולצת את מגפי הקצרים ועולה בשקט לחדרי הישן. הבנים ישנים שניהם במיטתי. למרות שאני משתוקקת להתקלח אני מתכרבלת בכורסא, מניחה עלי את שמיכת הטלאים שסבתא סרגה לי שהייתי בכתה…לא זוכרת, ונרדמת מיד.
אני מרגישה יד מטלטלת אותי. "ראי איך את מתישה את עצמך," גוערת בי אמא. אני מעיפה מבט על השעון השעה ….שש בבוקר.
אין לי כח להתווכח עם אמא שעוד מוקדם, אני מתמתחת וגוררת את עצמי למקלחת. "ספל קפה, אחד סוכר, קצת חלב," אני אומרת לה לפני שאני נבלעת בחדר האמבטיה הצמוד לחדרי.
"ממתי את שותה רק כפית סוכר אחת," קוראת אחריי אמא.
"מאז ומתמיד," אני עונה לה.
אני לא מבינה למה היא מתעקשת שאני שותה עם שתי כפיות סוכר. אני גם מניחה שהיא לא תקשיב לי, ושוב תכין לי קפה מתוק מידי לטעמי. ואם לא די בכך, תוסיף לי לחמנייה עם חמאה ושכבה עבה של ריבת אוכמניות.
זה לא שאני לא אוהבת את ריבת האוכמניות שהיא רוקחת לבדה, אלא שהכמות המוגזמת שהיא מורחת משאירה בפי מתיקות יתר.
"עם אמא שלך אי אפשר להתווכח," אומר לי אבא בשקט בשעה שאני טועמת את הקפה המתוק, "אם היא החליטה שזה כך אז שום דבר לא יזיז אותה."
"ובכל זאת אתה משוגע עליה," אני עונה לו.
"ברור," הוא עונה, "תראי איזו אשה יפה. ראית פעם חיוך כזה מושלם?" כך אומר אבא ומביט בה במבט של נער מאוהב בן שבע עשרה.
"אז בגלל שאת ישנת לך," ממשיכה אמא בעניין הבלתי גמור ממקודם, "הכנתי לבנים את ארוחת הצהריים לבית הספר." אני מחניקה חיוך.
"מה את מחייכת אלאונורה," אומרת לי אמא. תמיד היא חייבת לומר את שמי המלא, בניגוד לכולם שקוראים לי פשוט נורי.
"הרי ברור לך שגם אם הייתי מתייצבת במטבח בחמש בבוקר, עדיין היית מכינה לבנים את האוכל. תגידי מי יכול להתחרות בך אמא?" אני עונה לה.
"נו באמת אלאונורה, כולם יודעים שאת בשלנית מעולה," היא עונה.
"ועדיין לא היית מרשה לי להכין להם דבר ואת יודעת זאת," אני עונה לה.
"עקשנית הילדה שלך," אומרת אמא לאבא. הפעם תורו להחניק חיוך.
"ואתה, למה אתה צוחק?" היא שואלת.
"סתם, אני מנסה להבין איך יצאה לנו בת כזו עקשנית."
"אני עם שניכם גמרתי," אומרת אמא ברוגז ומתכוונת לצאת מהמטבח.
שנינו קופצים מיד לפייס אותה. "את האמא הכי טובה בעולם," אני אומרת לה ונושקת לה על לחיה.
"באמת?" היא אומרת מבויישת פתאום ומתרצה לשבת איתנו . "עכשיו תכיני לי את קפה לאונורה. אני יודעת שאת מכינה קפה מעולה."
כך אנחנו יושבים שלושתנו בשעת בוקר מוקדמת במטבח בבית הוריי. כמה שקט ונעים פה. הגוף שלי כולו רפוי. אני לא מצפה במתח למילים שינעצו בי, בתלונות, בהאשמות. שקט.
אבא פותר תשבץ, מידי פעם שואל אותנו לפתרון מילה.
אמא מספרת לי על המבצע המיוחד בחנות הבגדים שהיא אוהבת. "אולי תבואי איתי," היא מבקשת. מאז ומתמיד אהבה שאבוא איתה כדי לקבל אישור לקנות בגדים "שהיא לא ממש צריכה." היא יודעת שתמיד אעודד אותה לקנות, בתנאי כמובן שהבגד מחמיא לה וישנם רק מעטים שלא. ובמקרה כזה זה בגלל שהם "מזקינים אותה."
"היום אני קונה גם לך," היא מכריזה באזניי, "עכשיו שאת פנויה את צריכה לחדש את המלתחה."
לפעמים אני מנסה לעקוב אחרי ההגיון שלה. הרי אני קונה כל הזמן בגדים.
"טוב אמא, מה שתגידי," אני אומרת, "אני הולכת להעיר את הבנים כבר מאוחר."
"כן," אומרת אמא, "החיים ממשיכים."
אמרתי לכם? לפעמים קשה לעקוב אחרי ההיגיון שלה.
שגרת הבוקר, בדיוק כפי אמא אמרה, נמשכת כרגיל. אולי היא בעצם צודקת ויש בכל זאת הגיון בדבריה.
אנחנו נוסעות למרכז הקניות. עדיין מוקדם ואנחנו נפגשות בבית הקפה עם דורות'י חברתה הטובה ביותר של אמא.
"את דווקא נראית מעולה," היא אומרת לי.
"נו באמת דורות'י איך חשבת שנורי נראית?" עונה לה אמא מיד. אני לא שומעת את המשך השיחה מפני שבאזניי מהדהדת המילה "נורי." אמא שלי קראה לי "נורי."
"אני צודקת?" שואלת אותי אמא.
אני לא אודה בפניה בשום פנים ואופן שאני כעת נסערת ועונה לה-"אמא, את תמיד צודקת."
חיוך גדול מתפשט על פניה. "אמרתי לך!" היא אומרת לדורות'י בניצחון.
שעה מאוחר יותר אנחנו מודדות את הבגדים בחנות. אני מציעה לאמא מה לנסות והיא מדגמנת לי את הבגדים.
"מה אומר לך אמא? הכל הולם אותך, אני לא יודעת את מה אני מעדיפה יותר. פשוט קחי את כולם."
עכשיו אתם מבינים למה אמא מעדיפה ללכת רק איתי לקניות?
"את לא שמעת דבר ממה שדברנו בבית הקפה, נכון?" אומרת לי אמא בשעה שאנחנו צועדות לעבר הקופה.
"איך יכולתי לשמוע אחרי שקראת לי נורי?" אני עונה לה.
"יש לך בכלל מושג שאני זו שקראתי לך לראשונה נורי?" היא אומרת לי.
"באמת?" אני שואלת מופתעת. כל שנות חיי לא היה לי מושג.
"אני תמיד קוראת לך כך כאשר אני מדברת עליך. רק כשאת לידי אני אוהבת לגלגל את שמך המלא על לשוני.
אלאונורה היתה שחקנית מתחילה שמאד אהבתי. אין לי מושג מה קרה איתה, לא שמעתי עליה מאז. הדבר היחיד שאני יודעת שבסרט ששיחקה בו נשק לי אבא פעם ראשונה."
"כשנולדה אחותך היא לא נראתה לי מתאימה לשם, אחר כך נולד אחיך ולבסוף את נולדת. זה היה לי ברור שאת אלאונורה. זה לא ניתן לויכוח אמרתי כשניסו להתנגד לשם הארוך. זה שמה וזוהי נורי שלי. אני יודעת שאת לא תמיד מבינה אותי, שזה מדהים כיוון שאת הכי דומה לי מכולם?"
"אני מתחילה להבין את זה אמא," אני אומרת לה, "אני שמה לב שבפרטים הקטנים אני כמוך. אני דווקא אוהבת את זה."
"אם כך את תביני את זה שאני באה לעזור לך לסדר את המטבח החדש שלך," היא עונה לי מרוצה, "אבל קודם נעבור בסופר ונמלא לך את המזווה באוכל."
?
בסוף אנחנו מחליטות שהבנים ישארו אצל אמא עד שיגמר הסמסטר, שזה אומר במשך חודשיים. עבר מאז חודש.
מידי בוקר לפני שאני יוצאת לעבודה במכון המחקר אני יוצאת לטיול ארוך עם בלאק וויאט שני כלבי הזאב שלי.
כל עוד הייתי נשואה סירב מי שהיה בעלי שאקח כלב. עכשיו שאני חופשיה לעשות כרצוני זה אחד הדברים הראשונים שעשיתי. הלכתי למקלט של בעלי חיים ובחרתי לי את בלייק שהוא רועה גרמני בלגי, ואת וייאט שהיא לבנה כשלג.
אני שמה מוסיקה בטלפון ומתחילה לרוץ איתם. פתאום בלאק נעצר ומסתכל לאחור. אני רואה גבר רץ מרחוק. בלאק נשאר קפוא . הוא לא מוכן לזוז. הגבר הזר מאיט את ריצתו ומתחיל ללכת לקראתנו. בלאק לא מש ממקומו. עוברת לי מחשבה בראש שאולי בלאק מכיר אותו ולכן הוא מתנהג כך.
"הם ידידותיים?" שואל אותי הגבר בפנים רציניות.
"כן," אני עונה לו.
הוא כורע ברך לפניו ומתחיל ללטף אותו.
"אתה מכיר אותו במקרה?" אני שואלת את הזר.
"אני מכיר אתכם מריצת הבוקר שלך. רק שהיום את רצה מאוחר יותר," הוא עונה לי להפתעתי. אני בטוחה שהייתי זוכרת אותו אם היינו נפגשים, אבל אני שותקת. "תמיד אני רואה אתכם מרחוק," הוא מוסיף, מה שמסביר לי מדוע איני מכירה אותו.
"אימצתי אותם לפני חודש ולפי איך שהגיב אליך חשבתי שהוא מכיר אותך," אני מסבירה לו.
"כלבים יודעים להבחין באופיו של אדם," הוא אומר, " ומה אתה חושב עליי חבר?" הוא אומר לבלאק שמתמסר לליטופיו. אני מסתכלת על השנים האלה. למי שמתבונן מהצד נראה ששניהם בעולם שלהם.
"אני חייב לזוז," אומר הזר, "אני אלכסנדר, אלכס. נעים מאד." הוא לא מחכה לשמוע את שמי ומתחיל לרוץ.
"בחירה מעניינת בחרת בלאק," אני אומרת לו בשעה שבלאק עוקב אחריו במבט, "מה יש בו שמשך אותך?"
בלאק מביט בי בעיניו היפות במבט שאני מנסה ללמוד. אני משחררת את האוויר שהיה כלוא בי מסתבר, ושואפת אויר נקי ובתוכו רסיסי מי הגלוח של הזר שנעלם מעינינו.
כשאני חוזרת לבית אני נכנסת למקלחת זריזה. ריחו של הזר דבק בי בבגדי והתערבב עם זיעתי.
מה יש בו שאני לא מפסיקה לחשוב עליו? אני יודעת שזה לא החיצוניות שלו. אמנם הוא גבר מרשים ביופיו, וקולו נעים אבל היה שם משהו אחר. משהו שגרם לשרירים שלי להיות רפויים בצורה בלתי רגילה. כאילו צלילי קולו המיסו את החומות שנבנו סביבי.
אני ממהרת להתלבש ושמה לב שמחשבותיי נדדו זמן רב מידי ועליי למהר להגיע לעבודה.
אני מרגישה קלילה יותר. כאילו הגבר הזה, "אלכס" אני מלטפת את שמו בין שפתיי, הגבר הזה כאילו פרם את הכבלים שהקיפו אותי שנים רבות ושחרר בי את הנשימה שהיתה עצורה בי.
"מה יש בך אלכס שיש לך כזו השפעה עליי?"
"בוקר טוב נורי," אומרת לי רות' האסיסטנטית שלי במכון לחקר הסרטן, "את נראית קורנת היום."
"זה בדיוק מה שאני מרגישה בפנים," אני עונה לה בחיוך, "אני מרגישה כמו פרפר שמשתחרר מהגולם בו ישן שנים רבות, בהבדל אחד, שלי נותרו עוד שנים רבות לפרוח."
"יש משהו שאת רוצה לספר לי?" היא שואלת אותי עם חיוך שמבין.
"ממש לא," אני עונה לה, "לא קרה משהו מיוחד. זה מין יום כזה שפשוט זה קרה לי, שהאוויר שזורם בריאותיי נקי יותר."
"זה מעולה," היא עונה לי, "אולי עכשיו תזמני אלייך את מי שיעשה אותך מאושרת."
"את והרומנטיקה שלך. ממש לא מתאים למדענית לשגות באגדות של הנסיכה והאביר," אני עונה לה, ולא מספרת לה שבדיוק כך אני מרגישה כמו הנסיכה ההיא, רק שהאביר שלי הוא גבר מסתורי שבוודאי הוא בלתי מושג.
בדיוק כפי שאמרתי, אני מרגישה בהירה יותר מבפנים, ובהברקה של רגע מגיעה לאיזשהו רעיון, שמתבשל לכדי ביצוע. תשובה לשאלה שאני עובדת עליה זמן כה רב פתאום מונחת לפני. אני לא מאמינה שהצלחתי לפתור את הסוגיה הזו. אני בוחנת אותה שוב ושוב, אבל מגלה שבאמת צדקתי.
"רות'י," אני קוראת לה בחיבה, "את חייבת לראות משהו."
רות' עומדת לידי המומה. "אני לא יודעת מה אכלת היום, או שתית או חלמת, או מה שזה לא יהיה. תראי איך פתרת את התעלומה הגדולה הזו, כאילו היתה תרגיל בחשבון לכיתה אלף. כל כך פשוט וכל כך מסובך לגלות."
כל היום אני מתהלכת בעננים. אני לא יודעת מי מהשניים גורם לחיוך להישאר על פניי. אני מנסה לסלק את אלכס ממחשבותיי אבל הוא שב וצץ. לבסוף אני משכנעת את עצמי שהוא פשוט נשלח אלי כדי להאיר לי את היום. ברור לי שהוא לא מעוניין בי. הוא לא שאל לשמי.
אני שוקעת בעבודה ועובדת בחריצות על התגלית שנתגלתה לי. כיוון שהילדים לא בבית, ויש לי בחורה חמודה שמטפלת בבלאק וויאט, אני נשארת לעבוד עד שעיניי כמעט נעצמות.
את הבוקר למחרת אני מתחילה בעצלתיים. יום שישי היום ואני לא צריכה ללכת לעבודה. זה משתלב נהדר עם היום הסוחט שהיה לי אתמול.
גם בלאק וויאט מתמתחים להם בנחת, רומזים לי בעיניהם שהגיע הזמן להאכיל אותם. אני ממלאת את הצלחת שלהם באוכל האהוב עליהם והולכת להתלבש.
היתרון בכך שאני לבד בבית הוא שאני יכולה לישון כמעט בלי בגדים בלילה, מה שמקצר אז זמן ההתלבשות שלי. אני לובשת מכנסי ריצה וגופיה והולכת לנעול נעליים. למרות שלקח לי פחות מדקה להתארגן הם כבר מחכים עם זנב מכשכש, חסרי סבלנות ליד הדלת.
אני לא טורחת להסתכל מה השעה, משאירה את הנייד בבית ויוצאת.
הראש שלי ריק ממחשבות. מין שלווה בלתי מוסברת עוטפת אותי. כיוון שהנייד בבית ואיתו מוסיקת הריצה שלי, אני מעיפה מבט על הגינות היפות שבשכונה החדשה שלי. מתפעלת מהגוונים הרבה של הפרחים ורושמת לעצמי בראש שעליי לקנות כמה עצי פרי. זו בדיוק העונה לשתול אותם.
לפני שאני רואה אותו, אני מריחה את הריח הנעים של מבשם מי הגילוח שלו מתקרב אליי. רק אז אני מרימה את עיני ורואה את עיניו מסתכלות עליי במבט חודר.
??
אלכס
לו רק ידעה שזו לי הפעם השלישית שאני עושה את המסלול היום. כל זה רק כדי לפגוש אותה. זה נכון שאני מאד אוהב כלבים, הרי כל חיי גדלתי בקרבתם. הלשעבר שלי ידעה זאת ודרשה את בוי בהסדר הגירושין. לא בגלל שאהבה אותו אלא בגלל ששנאה אותי ורצתה להכאיב לי. מה שהיא לא הבינה הוא שלמען הילדים שלי הייתי מוכן לוותר על הכל, אפילו עליו.
כמה היא היתה מופתעת ביום ההוא שעמדנו בבית המשפט ודרשה ממני שלוש מאות אלף תמורת הסכמתה לוותר על טרוי.
"יש לך עשר דקות להחליט," אמרה לי אז מול השופטת שחורת העור, "שלוש מאות אלף והילד שלך."
לא היה לה מושג שבאתי מוכן. מששתי את הכיס הפנימי של הז'קט שלי ועניתי לה בשלווה: "נותן לך חמש מאות אלף וגם גרייסי נשארת איתי."
בתור אחת שחתמה על הסכם ממון אין ספק שזה היה הרבה יותר ממה שהייתה מקבלת לו נמשך המשפט.
"יש לך עשר דקות לשלם לי," חזרה על מילותיה.
הושטתי ידי לכיס ושלפתי את השיק. הגשתי אותו לעורך דיני שהעביר אותו לעורך דינה. "עכשיו תחתמי. אני דורש משמורת מלאה."
*
"ומה שמך?" כך אני פותח את השיחה בינינו.
"אלאונורה," היא עונה, "או בקיצור נורי."
"אלאונורה," אני אומר ועיניי מצטעפות. "את יודעת שיש שחקנית די אלמונית שזה שמה?"
"ברור," היא עונה לי, "על שמה אני נקראת."
אני נושם עמוק. לו ידעה כמה השם הזה מסעיר אותי. מצד שני היא בוודאי רואה את זה.
"יש לך זמן לשבת איתי על הספסל ליד האגם?" אני שואל.
"יש לי היום את כל הזמן שבעולם. אינני עובדת בימי שישי," היא עונה לי.
אני אוחז בידה ומוביל אותה לעבר השביל המוביל לקבוצה של שלושה ספסלים.
"ומאיפה אתה מכיר את אלאונורה?" היא מסתקרנת.
אני מספר לה על אמא שלי שאהבה את הסרט, ואיך שבחודשי חייה האחרונים ראתה אותו שוב ושוב.
"אין לך טבעת על היד," אני מגשש את דרכי.
"אני כבר לא נשואה," היא עונה. אני מביט בה והיא מחייכת. "אין שם אף אחד בלב שלי," היא מוסיפה את מה שרציתי לשמוע.
"אני שמח לשמוע," אני אומר לה.
"ובשלך יש מישהי?" היא מעזה ושואלת.
אני מחייך. "יש מישהי שפתחה את הדלת אליו…ימים יגידו."
אני רואה את האכזבה על פניה. החיוך המתוק שלה נמחק לאט. "אני חושב שאת יכולה לענות על השאלה הזו יותר טוב ממני."
"אני חייבת ללכת," היא אומרת קמה בזריזות. "היי נורי את לא מבינה אותי בכלל. תני לי להסביר לך."
אבל היא מתרחקת ממני בריצה ומשאירה אותי לעמוד לבד.
הייתי נשוי מספיק זמן כדי לשכוח את אומנות החיזור. אולי פשוט הייתי צריך לומר לה שבה התאהבתי אבל פחדתי.
למחרת בבוקר אני יוצא לרוץ מוקדם. הילדים ישנים אצל חברים והבוקר שייך רק לי. אני מגיע לרחוב ההוא בו אני תמיד פוגש את נורי.
מרחוק אני רואה שהכלבה הלבנה נעצרה כדי לעשות מה שכלבים עושים ונורי מרוכזת בה. היא מרגישה אותי מתקרב וכך גם הכלב השחור. "אני כל כך חלוד שלא שאלתי לשמותיהם," אני אומר לה.
"יש להם שמות כל כך מקוריים שלא תנחש לעולם," היא צוחקת, "לשחור קוראים בלאק וללבנה וויאט. הם לא גדלו יחד אבל כנראה שכך הגורל רצה כשהפגיש אותה בבית המחסה לכלבים."
"הגורל הזה יודע מה שהוא עושה," אני אומר לה.
"בהחלט," היא עונה וחיוכה היפה על פניה.
"הוא הביא לי אותך," אני אומר.
היא מחפשת במבטה את עיניי. "כן," אני אומר לה, "זו את שפתחת לי את הלב." אני מרגיש הקלה עצומה בשעה שהמילים יוצאות מפי.
"אז מה בלאק אתה בא איתי?" אני שואל את הכלב שעומד ולא מסיר עיניו ממני. אני לוקח ביד אחת את הרצועה שלו ובשנייה אוחז בידה של נורי.
נורי מניחה את ראשה על זרועי. "בעצם לא הייתי מדוייקת," היא אומרת לי, "אתה התגנבת לי ללב והתיישבת שם בשקט, ולא ידעתי אם מה שאני מרגישה הוא אמיתי או לא.
לפני פחות מחודשיים עזבתי את הבית יש לי עוד זמן עד שיאושר הגט, אבל דבר אחד אני מבטיחה לך, הוא מזמן לא בלב שלי ואין לי כוונה לחזור אליו. השארתי לו את הכל פרט לבנים שלי."
"אני רואה אותך מרחוק כבר חודש," אני אומר לה, “מתלבט מה אומר לך אשה יפה. את נראית לי כל כך סגורה ומתגוננת שרציתי פשוט לבוא ולחבק אותך, לומר לך שיהיהבסדר.
אחר כך התחלת להתגנב למחשבות שלי ולבסוף כבשת לי את הלב. אני לא מכיר אותך, ובכל זאת יודע שאני רוצה להיות איתך. יש בך משהו שמרגיע אותי. אני לא יכול להסביר את זה במילים, זה מרגיש לי בגוף."
אנחנו יושבים שוב ליד האגם.
נורי מספרת לי על פריצת הדרך שלה בכמה מילים, כאילו זה עניין של מה בכך. אפילו אני שאני לא מדען אני מבין את החשיבות העצומה של התגלית.
אבל יותר מכל היא מספרת לי בגלוי מה היא הרגישה מאז המפגש ההוא בבוקר בינינו. היא מטיבה כל כך לספר את רגשותיה, ואני מאזין לה וחושב כמה היא מטיבה לתאר את מה שאני מרגיש.
אם זה מה שהייתי צריך לעבור בשביל למצוא אהבה, אני שמח על כך. כי אני יודע שהיא הגיעה, והיא ממלאת את כולי והיא תשאר שם עוד שנים רבות.
???
בר אבידן©
