קרה לכם פעם ששמעתם קולו של אדם ושלווה גדולה נפלה עליכם גם אם לא ראיתם את פניו?
*
אומרים שאם תסתכל על התנהגותו של אדם תוכל לדעת במה הוא עוסק. זה נכון, וגם לא, שכן יש אנשים שלוקח להם זמן עד שהם מוצאים את מה שמתאים להם בדיוק.
למה הוא בחר להיות פסיכיאטר?
יש לי כמה השערות לכך.
מי מהן נכונה אינני יודעת.
אנני מיילס
אני מגיעה באיחור. אם יש משהו שבאמת שנוא עליי זה לאחר גם אם זה לא בשליטתי. אני נושמת עמוק.
'תרגעי,' אני מדברת לעצמי.
החלון של הרכב פתוח ומאפשר לרוח הקרירה להקפיא אותי קצת. הטריק הזה תמיד עובד עליי, מעיר אותי ומאפס אותי.
'את חייבת להשתחרר מהאובססיה הזו של לא לאחר,' אני ממשיכה לדבר אל עצמי, 'ביחוד שאת בדרך למסיבה שאין לה זמן קבוע של התחלה או סוף.'
*
את האובססיה הזו אני "חייבת" לחמותי.
" את תמיד חייבת לאחר," היא סיננה לעברי בארס, מה שלא היה נכון. דווקא אני ידועה בתור אחת שאוהבת להקדים.
"איפה בדיוק הסתובבת בזמן שהבעל שלך נפצע אנושות?"
שתקתי. ניסיתי בכל כוחי לזכור שהיא איבדה את בנה היחיד, הבן שאמנם הייתי נשואה לו אבל כבר לא היה בינינו כלום.
"אף פעם לא הבנתי למה בכלל הוא התחתן איתך," היא לא הניחה לי.
"עבדתי מחוץ לעיר," לא התאפקתי ועניתי לה, "עבודה כמו שלי לא מבצעים בלב עיר הבנויה ממגדלי מגורים."
"היית יכולה להתרכז בעיצוב בתים, אבל לא, היית צריכה ללכת אחרי החלומות שלך, ועכשיו הבן שלי מת."
כמובן שלא היה היגיון בדבריה, שכן לא היה קשר בין זה שעבדתי לבין זה שבנה נהרג בגלל שנהג כמו מטורף, אבל כידוע לא שופטים אדם בצערו.
**
אני לוחצת על הפלייליסט ונותנת לרשימה אקראית להתנגן ברקע. אמנם השיר מתנגן ברקע אבל המחשבות שלי רחוקות מכאן, נודדות אליו, אל הגבר שאיתו חלקתי חמש שנות חיים. כמובן שאינני שמחה שהוא איננו, אבל היה לי ברור שהוא לא היה הנצח שלי כבר הרבה זמן.
**
"באת אליו בלי כלום," נבחה לעברי חמותי כאשר יצאנו מקריאת הצוואה, "אני מצפה ממך להשאיר את הכל ולצאת כפי שבאת, עם הבגדים שלך בלבד."
"אני לא יודעת מאיפה את שואבת את המידע שלך," עניתי לה בקור. "השקעתי לא מעט כספים בבית הזה, אולי יותר ממנו. תאלצי לקבל את העובדה שלמרות היחסים העכורים בינינו, בינך וביני, הוא החליט להשאיר לי הכל."
ועדיין, בחרתי להמנע ממלחמות והשארתי לה חצי מהרכוש.
**
'די עם המחשבות על העבר,' אני נוזפת בעצמי בקולובוחנת את דמותי במראה ופורצת בצחוק למראה השיער המבולגן שלי.
כאשר אני מגיעה למקום המסיבה, דבר הראשון שעליי לעשות לאחר שמצאתי חנייה, הוא לסרק את שיערי. כיוון שהוא ארוך וחלק תוך דקות אני שוב מסודרת.
אני נושמת עמוק ומכינה את עצמי לתגובות של חברותיי שלא ראו אותי מאז התאונה.
"אנני, את דווקא נראית טוב." במילים האלה מקבלים את פניי מייד עם הכנסי לבית בתוספת מבט של השתתפות בצערי.
"תודה," אני מחייכת אליהן והולכת לחפש את המארחת, חברתי היידי.
"כמה אני שמחה שבאת," היא לוחשת לאוזני כשעינייה בוחנות סביבה לראות אם שומעים אותה, "הייתי משתגעת אם לא."
"עד כדי כך?" ממש לא מפליא אותי.
"אני מותשת מהחיוכים המזוייפים," היא ממשיכה ללחוש לי, "ועכשיו כשאת באת כולן נועצות בך עיניים כאילו את חיה נדירה בגן החיות."
"אני מקווה שהן לא חושבות שלהיות אלמנה זה מדבק," משווה לפניי הבעה רצינית.
היידי לא מצליחה לשלוט בעצמה ופורצת בצחוק שגורם לי בהתחלה להחניק חיוך, אבל גם אני לא שולטת בעצמי וצוחקת.
"אני דווקא חושבת שיש כמה שהיו מוכנות להידבק בזה," היא אומרת כשצחוקה נרגע.
"כייף לראות אותך אנני," אומר לי וורן בעלה של היידי, "ותודה שאת שומרת על שפיותה של אישתי. אני לא יודע איך הייתה שורדת את הערב הזה בלעדייך."
"אף מילה על כך שצחקנו," היידי משתדלת לא לצחוק אבל שוב זה מתפרץ.
"אז איך אתה?" אני שואלת את וורן. כבר ברור לי שעיניי כל נשואות אלינו ואני משתדלת בכל כוחי לא לצחוק.
"אני דווקא נראה טוב כאחד שמארח אנשים שלא את כולם הייתי רוצה לראות," הוא נאנח, "שמעתי איך כולן מדברות אלייך, הייתי חייב," הוא מסביר לי למה אמר זאת.
"זה כבר נעשה מעיק," היידי ניתלת על זרועי ומובילה אותי הרחק מכולם.
"עכשיו כשבאת את מושכת אלייך את האש. מקודם זו הייתי אני והחקירות למה אני לא רוצה ילדים. מי כמוך יודעת כמה שאני מנסה."
אני לוקחת את כף ידה ומנשקת אותה. "אני יודעת יפה שלי. אני גם יודעת שזה לא עניינו של אף אחד."
**
"אפילו ילד לא היית מסוגלת לתת לו," הייתה חייבת חמותי לעקוץ אותי.
לא רציתי לענות לה שממש, אבל ממש, לא ראיתי עצמי מביאה ילד לעולם עם הבן שלה.
זה לא שלא דיברתי איתו על גירושים. הוא התעקש שהכל בסדר וככה זה אצל כולם. 'בהתחלה יש אש ועם השיגרה היא נעלמת.'
כך גם היה ביחסים האינטימיים בינינו. האש כבתה מהר. זה הפך לעוד אחת מהמטלות שלנו כזוג.
"למרות שאני מבינה למה הבן שלי לא רצה ילדים ממך," המשיכה חמותי במסע העקיצות שלה.
לא רציתי לאמר לה שזו דווקא אני שהתחמקתי מכך, בכך שנטלתי גלולות למניעת היריון כדי שלא יקרה מה שלא רציתי שיקרה.
**
"אני מפחדת להיכנס שוב לתהליך של ההפרייה ולהיכשל," היידי ניצמדת לזרועי כאילו שאני מקנה לה אומץ.
"את לא חייבת כעת. את יודעת שוורן מאד אוהב אותך ויתמוך בך בכל מה שתחליטי."
אנחנו ניגשות לבר ולוקחות משקה. "אני זקוקה לזה יותר מתמיד. אני שומעת את ההתלחשויות מאחורי גבי ויוצאת מדעתי. והכי מעצבן שכל זה בבית שלי. אני אוהבת את החברים של וורן, אבל הנשים שלהן זה כבר משהו אחר," משחררת היידי אנחה כבדה.
"לחייך," היא אומרת ומרימה מולי את הכוס, משיקה אותה בשלי.
"לחייך," אני מרימה כוסי מולה ולוגמת מעט מהכוס.
"אני חייבת לחזור," היא שוב נאנחת, משחררת את המתח החוצה, "לא סיימתי איתך. עוד אחזור."
היא חוזרת לתוך הסלון המרווח של ביתה. מבטי מלווה אותה, ומשמח אותי לראות את ההליכה שלה מאוששת והמסכה יושבת צמוד לפניה, מעוטרת עם חיוך.
ד"ר מייסון דניאל
אני רואה אותה עומדת ליד הבר. כוס משקה בידה ועיניה עוקבות אחרי היידי. זמן לא רב קודם התגלגלו השתיים בצחוק שעורר פליאה. הסתכלתי עליהן וקינאתי בצחוק המשוחרר שלהן.
על פניו, זה נראה שזה היה משהו פעוט דווקא.
האישה הזרה הזו מסקרנת אותי. יש אור בעיניה, כזה שנראה שדולק שם כל הזמן.
היא מבחינה בי ומחייכת. "גם אתה רוצה לאמר לי שאני נראית דווקא בסדר."
"אני חושב שאת מהממת," המילים בורחות ממני ללא שליטה.
"אתה לא מבין. אתה צריך לאמר שאני דווקא נראית טוב," היא מתקנת אותי.
"דווקא את נראית טוב," אני חוזר על מילותייה, "כפי שאמרתי, את מהממת."
"אתה לא מבין. את דווקא נראית טוב," היא שוב מתקנת אותי.
"את דווקא נראית טוב," אני משווה לקולי טון של פליאה.
היא לוקחת צעד לאחור, סוקרת אותי ומחייכת. "אתה נראה מעלף."
"יש לי שתי שאלות אלייך," אני מחייך ועוצר לחכות לתגובתה.
"אני מחכה," היא מביטה בי בסקרנות.
"השאלה הראשונה היא האם אמרתי זאת נכון?" אני מרים מולה גבה בשאלה.
"אתה רואה, כשאתה משתדל אתה יכול הכל," אני מופתע מתשובתה. "והשאלה השניה?"
"מותר לי להבין מדוע ניסוח המילים כל כך חשוב?" אני מחווה בראשי מסמן שאני מצפה לתשובתה.
"הדווקא בא בעצם במקום לאמר לי שלא רואים עליי שבעלי נהרג לפני חצי שנה. אני דווקא נראית טוב. נשמע משכנע?"
"רגע, תני לי להבין את ההיגיון. אני נראה מעלף למרות שאישתי לא נהרגה?" אני מקמט את מצחי כאילו אני מתעמק בבעיה מאד רצינית.
"שתהיה בריאה אישתך," היא ממהרת לאמר לי.
"אין לי אישה," אני צוחק והיא מביטה בי מופתעת.
"מסתבר אם כך שהתיאוריה הזו לא עובדת, מה שמלמד אותנו שאסור לעשות הכללות," היא מושיטה ידיים לצדדים.
"עכשיו אני סקרן לדעת במה את עוסקת. נראה לי שזה קשור למדע מדויק, כי את מאד מקפידה על פרטים, אם כי זו יכולה להיות הכללה."
"אתה לעומתי שואל שאלות כמו עורך דין, אבל אני משוכנעת שאתה לא," המבט שלה רציני בשעה שהיא בוחנת אותי.
"אני מעלף מידי בכדי להיות עורך דין?" אני מקשה עליה.
"אני אדריכלית," היא משתתקת. נראה לי שהיא רוצה להמשיך לדבר אבל משהו עוצר מבעדה. היא מצמצמת את עיניה ומחשבותיה נודדות הרחק ממני.
"מה שבהחלט מסביר למה את כזו מהממת," אני עונה ברצינות, "ומה לגביי?"
"אני רואה שהכרת כבר את הפסיכיאטר שלנו," אומר וורן והורס את הכל.
"אולי זו ההזדמנות שלי להבין למה אני דווקא נראית טוב למרות ש.." אני אומרת לוורן.
"נו באמת אנני. לא רמזתי שאת זקוקה לשירותיו המקצועיים. מצד שני אני חושב ש.. טוב לא משנה," הוא משתתק אחרי שהוא נתקל במבט הבלתי מתפשר שלי ועוזב אותנו.
"אז מה שאקח כרית, אשכב על הספה ואתחיל לספר לך על מה שכואב לי?" אני שואלת.
"אז זה מה שאני? אני מבין שאת לא רואה את הגבר שבי," אני מודה שאני מאוכזב מהתגובה.
"אני מצטערת, זה התבקש מהאופן בו הוא הציג אותך, כאילו אין לך שם פרט לפסיכיאטר. זה לא מתאים לוורן גם אם זה מה שאתה בשבילו," היא אומרת ומישירה אליי מבט.
"אני לא מתכוון לענות לך על זה," אני יורה לעברה.
"זו לא הייתה שאלה. ברור שאתה לא צריך לאמר לי. רק שזה מאכזב אותי שכך הוא מציג אותך. כפי שאמרתי וורן לא כזה שמציג כך חבר," היא מסיטה מבטה ממני.
"אני רגיל שכך מתייחסים אליי. ונשים, הן רואות את לנגד עיניהן את אלף הדולר שאני גובה לשעה ומתכננות כבר על מה הן יכולות להוציא את זה,"אני אומר במרירות בלי לחשוב איך תשפענה המילים שלי עליה.
היא מביטה בי מהורהרת.
אני מרגיש אי נוחות מול השתיקה שלה. למה דעתה עליי חשובה לי? אין לי תשובה.
"אולי זה אני שצריך לשכב על הספה, עם כרית מחובקת ולדבר על השדים שגרים בתוכי," אני בוחן את השפעת מילותיי עלייה.
"אני חושבת ששדים לא אוהבים לצאת כשיש המון אנשים מסביב," היא מחייכת, "יש לי הרושם שהם מפחדים ומסתתרים. בסך הכל הם אוהבים ל.. בעצם מה אני מספרת לך את כל אלה אתה הרי יודע זאת."
אנני
הוא מביט בי בסקרנות. אני יודעת שהיה רוצה שאשלים את המשפט שלי, ואילו אני רוצה לשמוע את קולו שמלטף לי את הלב.
אני מסיטה מבט ממנו. לו ידע שהמחשבות שלי עוסקות כעת רק בו ובמחשבות על מה גרם לו לבחור במקצוע.
"בואי נלך לטייל," הוא אומר לי ומושיט לי את זרועו, "הגן של הבית הזה גדול דיו, נוכל למצוא בו פינה רחוקה מעיניי כל. נוכל לשחרר בה את השדים לחופשי. מי יודע מה יקרה?"
"לא הבנתי," אני אומרת ובכל זאת נענית לו וניתלת על זרועו, "את שלך נשחרר או את שלי?"
"כל העיקרון הוא שנשחרר את שניהם, שיתחברו להם ביניהם, מה שישאיר לנו זמן רק לעצמנו," הוא משיב בטון רציני.
"ואת זה אומר המטפל, או הגבר שבך?" אני באמת רוצה להבין לאיפה הוא חותר. יש לי לב רגיש לשמור עליו.
"אומר לך זאת באופן הכי גלוי. אני מחזר אחרייך. קודם כל אחרי הלב, אם תהית," הוא משתתק לרגע, "יש לי הרגשה שאת מקשיבה לתדרי הלב שלי. אני מרגיש שאת אחרת."
"בגלל?" אני לא מוותרת.
"זו הרגשה פנימית כזו, זה לא באמת שאני מכיר אותך ויכול להסביר לך בהיגיון," הוא מוביל אותי לספסל שבגינה ומצביע שאשב עליו, "זה לא שאני עם חלוק המטפל כל הזמן ומנסה לנתח אותך. אני רוצה יותר להרגיש מי את. שלא אהיה לא מובן, אני לא מדבר באופן פיזי."
"וזה בגלל שאני לוח חלק בעינייך, כי אתה לא מכיר אותי," אני לא יודעת למה אני מתעקשת שיגדיר לי דברים.
"זה בגלל שהבאת איתך אור גדול ברגע שנכנסת. נמשכתי אלייך מאותו רגע שראיתי אותך, בלי לדעת עלייך כלום. לא שאני יודע כעת הרבה יותר," הוא עונה ברצינות.
אני עוצמת עיניים, מתמכרת לקולו.
"אמרתי משהו לא במקום?" הפעם קולו שקט יותר.
אני פוקחת עיניי. "אולי זה ישמע לך מוזר, אבל אני אוהבת לשמוע את קולך."
"זה דווקא מרגש אותי לשמוע," הוא מחייך אליי. הוא מושיט יד לגעת בי אבל מושך אותה חזרה ומכניס אותה עמוק לכיסו.
"מה?" אני שואלת.
"אני מבין שאני צריך לשלוט ברגש שלי," הוא אומר.
"חשבתי שאנחנו כאן לשחרר את השדים," אני מגששת אחר ידו.
"בא לי לנשק אותך," הוא אומר ומישיר מבטו לתוך עיניי.
"למה דווקא בחרת להיות פסיכיאטר? למקצוע שלך יש שם של אנשים שבאו לפתור בעיות לעצמם," אני מישירה מולו מבט שיבין שאני עוד לא בשלה לנשיקות.
"אני שואל את עצמי את אותה שאלה. האם זה בגלל שאחי התאבד. האם יש בי צורך לכפר על כך שלא ידענו שהוא דיכאוני?" הוא משחרר אנחה כבדה, "או כי תמיד הייתי הילד הזה שמביא חיות פצועות הבית, או יותר נכון לויטרינר שתמיד קיבל את פניי בשמחה?"
"אני מצטערת על אחיך," אני אומרת לו ומניחה את ידי על שלו, "אני מבינה כעת שזה מי שאתה. הגבר שעוזר להציל את כולם, אבל לא יכול להציל את עצמו. יש פעמים שאנחנו צריכים מישהו שילך לצידנו כדי שנוכל שוב לנשום."
"אולי זה ישמע לך מטורף, אבל הרגשתי שאני נושם אחרת כשהגעת, בלי שאני יודע עלייך שום דבר עד עכשיו פרט לזה שאת דווקא נראית טוב," הוא אומר ומחייך אליי חיוך עצוב.
"אתה לא יודע כמה זמן ביליתי היום מול המראה. התלבטתי מה ללבוש. כי ככה בוחנים אותנו.
האם ללבוש שמלת ערב עם מחשוף עמוק בגב או בחזית? האם ללבוש שמלה צנועה צבעונית? לבסוף בחרתי בשחור שהוא הצבע האלגנטי, אבל גם צבע האבלות. השאלה הייתה כמה ארוך או כמה קצר ללבוש.
אתה מבין, כל החיים זו הצגה אחת גדולה."
"מאיפה באת לי?" הוא שואל ואני לא יכולה שלא לעצום את עיניי ולהקשיב לקולו כשהוא מדבר.
"את איתי?" הוא שואל כשהוא רואה שאינני פוקחת אותן.
"אני מאד איתך, רק שהתמכרתי לקול שלך, הוא מרגיע אותי," אני אומרת לו נבוכה.
