תמיד הייתי רגישה לקולות.
אולי כי הזיכרון הכי מוקדם שלי הוא הצעקות של אבא שתמיד היה לו על מה להתלונן.
הוא צעק על אימא שאין מספיק אוכל על השולחן,
שהבית נראה עלוב,
ועל כך שהיא שוב בהיריון.
כאילו בכל הדברים האלה לא היה לו חלק.
הייתי מלטפת את אימא כל פעם שחזרה הביתה בוכה וסיפרה שאין יותר תינוק.
נהגתי להתכווץ בפינת החדר שלא יראו אותי, כמעט לא נושמת, ילדה קטנה בת ארבע או חמש, שחושבת שאם תצמצם את נוכחותה זה יעזור.
רגעי האושר היחידים שלי היו כאשר אימי הקריאה לי סיפור לפני השינה. כל כך אהבתי לשמוע את קולה.
אלה היו הרגעים שהייתה רק שלי. אז העולם כולו לא היה קיים. לא עבורה ולא עבורי.
אני חושבת שנמשכתי אליו, אל מי שהיה בעלי, כי היה לו קול שקט. עברו חודשים עד שהבנתי שזה לא נובע משלוות נפש אלא כי הוא כזה. בניגוד להופעה המרשימה שלו, לקומתו הזקופה, הוא היה אדם חסר חוט שידרה. חוכמתו התבטאה בתחומים צרים מאד.
שלא כמוני הוא היה חסר מעוף, מה שהתבטא גם בקריירה שלו. אני מניחה שאם לא היה היורש היחיד של אביו, אולי לא היה מגיע רחוק כפי שהגיע בהנהלת החברה המשפחתית.
הירבתי לעבוד מחוץ לעיר כי אהבתי את צלילי הטבע שעטפו את השכונות השקטות, שקט שהיה כל כך מנוגד לרעש של העיר הסואנת.
מה הפלא שכשמעתי את קולו, עוד לפני שראיתי את פניו הפסקתי לנשום?
