אנני
"חכי," אני שומעת את קולו של מייסון מאחוריי.
אני נעצרת, אוחזת בידי את הדלת הפתוחה של הרכב וממתינה שיתקרב.
"אני לא יודע מה אני רוצה, אבל בא לי לעשות משהו משוגע," הוא אומר לי.
"מאז שחזרתי לניו יורק כל הזמן מבקשים ממני שאעשה דברים, ובו בזמן זורקים לי שאני לא מבינה כלום כי אני אלמנה," אני אומרת לו, "בכל זאת אני ממשיכה לבוא. אולי תסביר לי למה? זה לא שאני מפחדת מהבדידות, הייתי בודדה כל שנות נשואיי."
"לאנשים קל יותר להאשים אחרים מאשר להסתכל לעצמם בעיניים ולהודות שהם טועים," הוא עונה לי, "שמעתי את השיחה ההזויה של איב היום עם בעלה ואיתך. את פשוט היית שם, אחרת הייתה בוחרת במישהו אחר להטפל אליו. הכל כדי לא להאשים את עצמה. היא ממש בלתי נסבלת האישה הזו. אנוכית בצורה בלתי רגילה וקוראת כך לאחרים. את מבינה שאחרים הם המראה שלה בעצם."
"זה עדיין לא גורם לי להרגיש טוב. אני חייבת להתרחק מכאן. כנראה שחזרתי לניו יורק מוקדם מידי. חשבתי שאם אחזור לסביבה מוכרת, איכשהו אני אסחף עם השיגרה של אחרים. אני מבינה שזה לא עובד כך. אני מרגישה מאד שונה מהם. לא בגלל שאני אלמנה, אלא בגלל כל המסלול שעברתי לפני שקרה מה שקרה."
"את במצב השרדות ממושך, הגיע הזמן שתשחררי שליטה," הוא אומר לי.
"וזה בדיוק מה שאני צריכה, נכון? לתת לשולט שישלוט בהם," הטון שלי מראה שאני בהחלט לא מרוצה מדבריו.
"אז זה מה שהבנת ממה שאמרתי? אולי את באמת צריכה פעם להתנסות במה שאת מביעה דעתך עליו," הטון שלו לא מבהיר מה בדיוק הוא חושב ואני מרגישה לא בנוח.
"ואתה מציע את עצמך? " אני שואלת, משתדלת שלא ירגיש בסלידתי מהנושא.
"זה לא משנה אם אני כן או לא. ברור לי שאני לא מי שמעניין אותך," הוא אומר ועוזב בצעדים מהירים.
אני נכנסת לרכב, מתניעה ויוצאת במהירות ממגרש החניה עמוס המכוניות, משאירה אחרי ענן של אבק.
מייסון
אני חוזר לדירתי, ממלא לי כוסית של וויסקי וניגש לשבת במרפסת. בעיניים עצומות אני מבקש למחוק ממני את היום הארור הזה.
אני מתעורר באמצע הלילה מהקור. אני מביט מסביבי מבולבל. 'מה אני עושה פה?' אמנם שתיתי רק כוסית אחת, לפי מיטב זכרוני, אבל הראש שלי כבד.
אני נכנס לתוך הדירה בצעדים כבדים. אין לי כח להתפשט ולהגיע לחדר השינה שלי. אני מתמוטט על הספה, מושך מעליי שמיכה שמקופלת בקצה ונרדם.
כאשר אני מתעורר הבית מוצף באור כל כך חזק שמקשה עליי לפקוח את עיניי.
לוקחות לי כמה דקות להתאפס על עצמי, עד שאני מבין שזה הצלצול של הנייד שלי שהעיר אותי.
אני המום למראה מספר השיחות של נענו. חשש מתגנב לליבי כשאני רואה חמש שיחות מוורן. 'מה כבר יכול היה לקרות?'
אני ניגש להתרענן בחדר המקלחת, אחר כך שותה כוס מלאה מים בניסיון לשתן ממני את מה שיושב לי בפנים. מקלחת קרה עוזרת לי להתעורר ולהתאפס.
אני לובש מכנס קצר וניגש להתקשר.
"סוף סוף אתה עונה," אומר לי וורן כשאני מתקשר אליו.
אני מעיף מבט מהיר לראות מה השעה.
"אתה רציני? אפשר לחשוב שעכשיו אמצע היום, אפילו לא תשע בבוקר!," אני נוהם לעברו, "מה קרה, העולם התמוטט?"
"אנני איתך?" הוא לא מתייחס למה שאמרתי.
"אתה חוצפן! מה זה עניינך עם מי אני מבלה את הלילה?" אני יורה לעברו בכעס.
"אני יודע שהיא עזבה כועסת אתמול. ראיתי שהלכת אחריה," הוא ממשיך כאילו כל אחד מאתנו מדבר אל עצמו.
"תרשה לי לתקן אותך. היא הלכה בגלל איב, אני הלכתי כי מיציתי לעצמי. אין קשר בין שני המקרים," אני עונה לו בעייפות, "ותפסיק כבר לחפש קשר ביני לבינה כי אין אחד כזה."
"מה אתה כועס? זה לא שדבר כזה לא יכול לקרות. ראיתי איך המבטים שלך נעוצים בה כל הזמן," הוא מתגונן, "בכל מקרה היא נעלמה. ניתקה את עצמה מהנייד, החשבון ברשת החברתית שלה לא פעיל."
"אני מבין שאתה פונה אליי בתור אחד שמעניק לה שירותי תקשורת," אני עונה לו, "אז טעית. אין לי מושג היכן היא."
הפחד מתגנב לליבי. אני יודע בדיוק באיזה מצב נפרדנו.
למרות מה שאמר וורן אני מחפש אותה ברשת החברתית, ומנסה להתקשר אליה.
בלית ברירה אני מסיים להתלבש וניגש לבניין שלה.
"מיס מייסיס לא חזרה הביתה מאז אתמול," אומר לי השומר בקבלה.
אני יכול להעמיד פנים כמה שאני רוצה. אני יודע שאנני כבר מצאה לה מקום בליבי.
אני חייב להתאפס ולחשוב בבהירות.
אני מריץ בראשי את השמות של החברות שלה שאני מכיר.
היידי – לא יודעת כלום שכן בעלה הוא זה שהתקשר אליי.
מרלן – ברור לי שהיא מדברת כל הזמן על עצמה והיא לא באמת אשת סודה של אנני.
אני עובר על כל הנשים שראיתי אותה מדברת איתן וברור לי שאין אפילו טעם להתקשר אליהן.
לבסוף אני עושה את הדבר האחרון שאני רוצה לעשות והוא ליצור קשר עם מיקלה. אני לוקח את הנייד אבל ניזכר שאין לי את המספר שלה. למה שיהיה לי? אינני מעוניין בה.
החנויות נפתחות היום רק בצהריים אבל אני עובר בכל זאת ליד החנות. להפתעתי הרכב של מיקלה כאן. רק הוא נמצא במגרש החנייה.
אני מתלבט האם להיכנס. 'אולי אנני הגיעה עם מיקלה?' עוברת בי המחשבה, אבל אז נכנסת מכונית לחניה ומיקלה יוצאת לקראתה.
מתוך המכונית יוצא גבר צעיר ומיקלה ניגשת אליו, כורכת את זרועותיה סביב צווארו ומנשקת אותו בלהט.
אני מניח שאנני לא פה.
אני אובד עיצות. הראש של הפסיכיאטר נכנס לפעולה ואיתו החשש שקרה לה משהו. או חלילה, שהיא עשתה משהו.
אני מחפש את הכתובת של המשרד שלה. אני מבין שאין טעם שאתקשר כי המשרד סגור ובכל זאת אני נוסע אליו.
להפתעתי במגרש החניה עומדות כמה מכוניות. אף אחת מהן לא שלה. אני לא יודע מה גורם לי להיכנס לחניה.
דלת הבניין נפתחת והשומר ניגש אליי. "אפשר לעזור לך?"
אני נבוך ולא יודע מה לענות. "רציתי לברר האם מיס מייסיס נמצאת," אני אומר לו אחרי שתיקה ארוכה.
"אתה יודע שיום ראשון היום? המשרד לא עובד. למרות שמיס מייסיס הייתה פה ועזבה לפני זמן קצר. אז כנראה ידעת על זה," הוא עונה מהורהר.
"כמה חבל שפיספסתי אותה," אני עונה כאילו שהיה לי ברור שהיא פה, "אני אתקשר אליה."
אני רוצה לשאול אותו אם יש לו מושג לאן הלכה, אבל מסתפק בעובדה שהיא עבדה כנראה הלילה במשרדה.
אני מחליט לעשות כעצתה ולגשת לבית הקברות לבקר את קברו של אחי.
ד"ר מייסון דניאל:
אני לא יודע אם תקראי את ההודעה.
אני מקווה שכן.
הלכתי לבקר את אחי.
אני זקוק לך לצידי.
אני מצרף את המפה לבית הקברות ושולח לה את המסרון. מה שיהיה יהיה, אין לי מה להפסיד.
למרות שהמסרון כבר נשלח אני קורא שוב את המילים שלי.
מה גרם לי לכתוב לה כך? את התשובה אני יודע ומקווה בכל ליבי שהיא תקרא אותן ותגיע.
אני נוסע לבית הקברות. מעולם לא הייתי שם ואני מקשיב בהסח הדעת להוראות של מכשיר הניווט. המחשבות שלי נודדות כל הזמן לאנני, אישה שרק לפני כמה ימים היכרתי והיא מעסיקה את מחשבותיי יותר מכל אישה שאי פעם היכרתי.
אני מנסה להבין למה. האם זה בגלל מה שראיתי בה, או מה שאני מרגיש שראתה בי?
כפסיכיאטר אני מאמין שלכל אדם יש נקודות נסתרות בהן מתחבאים כל פחדיו וסודותיו. לעיתים המקום מתמלא אבק כיוון שאין איש מבקר שם, ולפעמים בא אדם שבנשיפה קלה מסיר את האבק וחושף אותם.
'מה ראית בי שמשך אותך אליי? ואני יודע שאת נמשכת אליי ונלחמת בכך, נלחמת בי.'
מעולם לא חשבתי שהעובדה שאני רופא נפש יהווה מכשול. נשים נמשכות לרופאים, ולרפואת הנפש יש תהילה מיוחדת. ההערות שאני מקבל מנשים לגבי המקצוע שלי בהחלט מראות לי שלא רק החליפה היוקרתית שלי מרשימה אותן.
אנני לא התרשמה מההופעה שלי. כלומר, אני מאמין שראתה בי את האלפא שאני מקרין, אבל לא התרשמה מסמל המיו מילאן שמצהיר על כך שיש לי אפשרות לרכוש את בגדי בחנות האופנה בין המובילות בעולם.
אני יודע שגם לו לבשתי ג'ינס וחולצת טריקו פשוט, היא הייתה בוחנת אותי באותה צורה.
האם היא מפחדת בגלל שאני רופא נפש שעלול לגעת בפינות המאובקות שלה?
למה היא לא יכולה לקבל את זה שאני גבר שמעוניין בה כאישה? שאני לא בוחן אותה עם חלוק לבן עליי, אלא בגלל משיכה בסיסית של גבר לאישה?
כל כך רציתי לנשק אותה. חשבתי לשאול אותה אחרי איך אני מנשק, שתבין שהיא חייבת להפריד בין השניים.
אני מפספס את הפנייה לבית הקברות. 'תראי מה את עושה לי,' אני נוזף בה בליבי.
אני עושה פניית פרסה וחוזר לרחוב המוביל לבית הקברות.
יום ראשון בבוקר. החניה של בית הקברות ריקה. אני תוהה אם השער פתוח. להפתעתי הוא פתוח ועובד בית הקברות עובר בין הקברים ומטפל בהם.
הוא נד בראשו לעברי. "היו פה אתמול כמה לוויות מרובות משתתפים ולא הספקתי לסיים את עבודתי," הוא אומר בהתנצלות, "הקדמת לבוא. בדרך כלל באים לביקור מאורח יותר."
"באים לביקור," המילים האלה גורמות לי לצמרמורת.
'כאילו שמישהו יודע שמבקרים אותו,' אני חושב בליבי.
"אתה נראה לי אבוד," הוא מביט בי בסקרנות, "אתה יודע לאיפה ללכת?"
"ממש לא," אני מודה בפניו וקולט שבאמת אין לי מושג מה אני עושה פה.
"אם תאמר לי את שם הנפטר אראה לך את מקום קבורתו."
המילים שהוא משתמש בהן בטבעיות "מקום קבורתו," גורמות שוב להתכווץ.
"אני מבין אותך," הוא מתקרב אליי ומניח יידו על כתפי, "המקום הזה הוא לא מקום רגיל. אני כבר רגיל אליו אבל מבין."
"מרקוס דניאל. הוא אח שלי," אני אומר לו.
"אח שלי, אח שלי," המילים מהדהדות בקול רם וצווחני במוחי.
"אני מכיר אותו," הוא מתחיל ללכת ומחווה בראשו שאלך אחריו, "סיפור עצוב."
אני הולך אחריו בשתיקה. "היית ממש קטן כשזה קרה," הוא אומר לי.
"הייתי בן עשר," אני מרגיש חנוק. קשה לי לדבר.
"אני לא יכול לחשוב איך אפשר בגיל כזה להתמודד עם אובדן כזה," הוא ממשיך. הדבר האחרון שאני מצפה לשמוע מאדם שמטפל בגינון של בית קברות הן המילים האלה.
"נראה לי שזו הפעם הראשונה שלך פה," הוא מנחש, "בכל מקרה הגענו ואני אשאיר אותך לבד עם אחיך."
שוב בחירה מוזרה של מילים.
אני עוצם עיניים, מקשיב לרוח שמשחקת עם עלי העצים. פה ושם נשמע ציוץ של ציפורים, מסמן שהעולם מסביב עדיין חי.
אחרי דקות ארוכות אני נושם עמוק ופוקח עיני.
בנינו ואחי
מרקוס דניאל
בן 18 במותו
אני מביט המום בכיתוב.
'אחי?? ומה איתי?'
אני מתקשה להאמין שלא נכתבה המילה אחינו.
"אולי תסביר לי אתה מרקוס מה יכולתי לעשות כדי למנוע ממך לעשות את המעשה הנורא הזה? מה ילד בן עשר באמת יכול לדעת על מה שמתחולל בנפשו הפצועה של אחיו? איך זה קרה שאני, מכולם, הוא שהיה אחראי עלייך? תסביר לי! למה אתה לא עונה לי?"
אני מרגיש שרגלי אינן נושאות אותי ואני מתיישב למרגלות מצבת השיש הקרה. הדמעות זולגות ממני, מוציאות מתוכי את הכאב שנאגר בי כל השנים האלה.
ואז אני מרגיש ידיים חמות מקיפות אותי ומחבקות אותי מאחור.
אין לי צורך להסתובב לאחור כדי לדעת של מי הידיים, למרות שמגען לא מוכר לי.
"אני ממש כועסת!" היא אומרת בשקט.
אני מסתובב אליה. "איך הם העזו לכתוב כאילו יש לו רק אחות אחת. אני ממש המומה! ולחשוב שאבא שלך רופא, לא איזה אדם פרימיטיבי."
אני מסתובב אליה וטומן את ראשי בכתפה. "אני לא מבין. אין לי תשובה," אני ממלמל.
"אני מניחה שלאיש אין תשובה. אני בטוחה שלו מרקוס היה בחיים הוא היה אומר לך שאתה לא אשם בזה שהוא היה מי שהיה. תנצור רק את הרגעים היפים איתו," היא מלטפת את ראשי.
"זה בדיוק העניין, שיש לי מלא רגעים יפים איתו. הוא אהב אותי, ממש אהב אותי."
"אני בטוחה. אני יכולה לדמיין אותך כילד קטן. אני בטוחה שלו היה יכול לדבר איתך היה אומר לך שהוא גאה במי שהפכת להיות למרות איך שאבא שלכם התנהג אליך.
"אתה מבין שאבא שלך, הרופא המכובד, לא יכול היה להכיל את זה שהבן שלו עשה מעשה כזה והיה חייב להאשים מישהו. הכי קל היה לו להאשים אותך. זה בא ממקום של חולשה אל תשכח את זה."
"ומי הפסיכיאטרית מביננו?" אני שואל ומחייך לראשונה מאז הגעתי לכאן.
אני פונה שוב לקברו של מרקוס. "אח שלי. אני רוצה שתכיר את האישה שלי. היא עוד לא יודעת את זה, כשם שהיא לא יודעת שאני מתאהב בה."
אני מסתובב אל אנני ורואה אותה עומדת בעיניים עצומות.
"הכל בסדר? איזה חסר רגישות אני. בטח המעמד הזה קשה לך," אני אומר ומלטף את לחיה.
"אתה ממש לא בכיוון. אני מקשיבה לקולך, לא למילותיך. כבר אמרתי לך שיש לך קול ממכר."
"ולמילים לא הקשבת?" אני שואל, ולא בטוח שהיא לא.
"ברגע שאמרת אח שלי הפסקתי להקשיב. זו שיחה אישית ביניכם. לא יכולתי שלא להקשיב לטון בו דיברת. כבר אמרתי לך שאני אוהבת להקשיב לך."
"יש לי הרבה מה להשמיע לך," אני אומר לה, "בואי נלך. את התשובות שאני מחפש לא אמצא פה."
אני אוחז בידה ומוביל אותה לשביל המוביל לשער היציאה.
"תקשיבי איזה שקט פסטורלי. הרוח שרה בין ענפי העצים שיר ערש תמידי. עכשיו כל מי שפה יכול לנוח על משכבו בשלום. הוא אינו רדוף כבר על ידי השדים שלו. בטח איננו זקוק לשרותיו של רופא נפש. נשמע כמעט מפתה," אני אומר לה.
"זה לא מצחיק!" היא גוערת בי, "יש לחיים עוד הרבה מה להציע לנו."
*
*
הפרק מוקדש לזכרו של חברנו ש'
שבחר לסיים את חייו
לפני שבועיים.
