אנני
אני מביטה במייסון ורואה את פניו המעונים. "כאשר קרה מה שקרה עם אחיך האם דברת עם מישהו?" אני מניחה ידי על זרועו.
ברגע הראשון הוא רוצה למשוך אותה ממני, אבל כאשר אני מלטפת אותה השרירים שלו נרפים והוא מביט אליי.
"את מבינה שאני הייתי אשם במה שקרה?" הוא אומר בעצב.
"תסביר לי איך ילד בן עשר שלא היה ליד אחיו יכול היה למנוע את מה שקרה," אני שואלת בקול רך.
"העובדות לא משנות, משנה מה שאבא שלי קבע," הוא עונה לי בקול חסר רגש.
"אני אדריכלית. הראש שלי חושב כמו מהנדסת. הוא לא עובד לפי הרגש אלא לפי נתונים שמעבדים אותם יחד. איפה אבא שלך בכל הסיפור? בסופו של דבר הוא היה הבן שלו ומכאן שהוא היה אחראי עליו."
"הייתה לי ילדות טובה עד שזה קרה. הייתי תלמיד מצטיין, ספורטאי מצטיין, מקור גאווה. עד שמרקוס מת. החל מאותו יום רק הקטינו אותי.
כאשר הלכתי ללמוד פסיכולוגיה, כי רפואת הנפש עניינה אותי, הוא זלזל בי. כאשר בחרתי להמשיך ללמוד ולהפוך לפסיכיאטר הוא אמר לי שאני לא יציב, שאני לעולם לא אמצא את עצמי, ובכל מקרה לא אוכל לכפר על כך שלא שמרתי על מרקוס.
את מבינה, אבא שלי רופא. הוא לא אדם פרמיטיבי חסר השכלה."
"אני מקווה שאתה לא מאמין לאף מילה ממה שהוא אמר לך. אני חושבת מהמעט שאני מכירה אותך שאתה אדם מדהים.
אני רוצה שנדבר על מרקוס. אתה צריך לשחרר אותו ולסלוח לעצמך. אתה אומר שאתה יודע שאתה לא אשם, אבל בתוך תוכך אתה לא מאמין למה שאתה אומר."
מייסון מביט בי בשתיקה
"דיברת איתו פעם?" אני שואלת.
"כל הילדות שלנו דיברנו. היינו ביחסים תקינים," הוא עונה לי.
"אחרי שמת, דיברת איתו?" אני שואל, "הלכת לבקר את קברו אחרי ההלוויה?"
"לא הייתי בהלוויה. אבי לא רצה אותי שם," הוא עונה לי.
"אפשר להשתגע! מפה מתחיל הכל," אני ממשיכה ללטף את זרועו, "אתה חייב לסגור מעגל איתו. כשתהיה מוכן נלך אליו."
"את תבואי איתי?" המבט שלו מראה שהפתעתי אותו.
"אם תרצה שאבוא, אבוא," אני עונה לו, "עכשיו בוא נאכל ונניח לנושא הזה קצת בצד. אולי נראה סרט?" אני מציעה.
"סרט בנות?" הוא צוחק.
"סרט שאתה תבחר," אני עונה לו, "אם אני רוצה להכיר אותך, אז אני צריכה לתת לך לבחור."
"אולי נבחר סרט על פסיכיאטר ש.." הוא אומר לי בחיוך מאד מסויים.
"נו באמת. אתה יודע שכמעט שש שנים לא הייתי בדייט. אתה יודע שגם לי יש מטען של נישואים לא מאושרים שנקטעו."
"יש בך משהו שמפר את האיזון שבי בין הרופא הרציני שמתעסק עם נושאים כבדי משקל, לבין הגבר שרוצה להתפרק ללא גבולות," אומר מייסון.
"שמה בדיוק זה אומר?" אני כבר יודעת שנגעתי בו בנקודות שהוא לא רגיל שנוגעים בו, ועדיין אני רוצה שהוא יאמר זאת בקול רם. בשבילו, לא פחות מבשבילי.
"אני חושב שאת מבינה בלי שאסביר לך," הוא עונה לי, "שמעת את מיקלה."
"אתה רוצה את מיקלה? כי היא מאד מעוניינת בך," אני מתריסה כנגדו.
"אני רוצה אותך! כמה פעמים את צריכה שאומר לך זאת," הוא נראה כעוס.
"למה זה מרגיז אותך מייסון?" אני שואלת, "אתה הוא זה שהעלת את שמה."
"את רוצה שאלך אליה? את יודעת שאני לא צריך להתאמץ כדי שתעשה כל מה שארצה," הוא עונה.
"אז זה העניין? מה שמושך אותך אליי היא העובדה שאני לא נופלת כפרי בשל לרגלייך?" אני ממשיכה לשאול.
"אני מבין שהרבה זמן לא היית עם גבר אחר, אבל מאיפה כל זה בא לך?" הוא עונה לי. אני מנסה להבין האם הרגזתי אותו או שהוא משתעמם ממני.
"אני חושב שכדאי שאלך. באתי לשכוח את הבוקר שהיה לי לא להשאב אליו חזרה," הוא אומר וקם ללכת.
"טעיתי לחשוב שזה יעזור לך לדבר. אני מצטערת. אולי כי לי יש צורך פתאום לנתח לעצמי דברים," אני אומרת לו, "אני לא מבינה כלום ברפואת הנפש. למעשה בהרבה דברים אני לא מבינה, אולי לכן בחרתי לעוף עם הדימיון."
"אולי באמת את צריכה לדבר עם מישהו. אני לא האחד שמתאים לך," הוא אומר וקם ללכת.
"בא לך לעשות משהו משוגע?" אני שואלת.
"כמו מה? ללכת לעוד חנות רהיטים? תודה אנני אבל הספיק לי," הוא אומר ופונה לדלת.
מייסון
הדבר האחרון שהייתי זקוק לו היום זה לשכב על ספת הפסיכולוג ושינתחו אותי.
אני עוזב את ביתה של אנני בכעס. 'איך את מרשה לעצמך לנתח אותי!'
אני מרגיש שאני נשאב שוב לעולמות אפלים. אולי להיפגש עם מיקלה זה דווקא לא רעיון רע. המבט הזה בעיניה כשהביטה בי לא הותיר ספק בעיניי שאני יכול לשחק איתה כרצוני.
אני חוזר לדירה לתכנן את מהלכיי. אני נכנס לחדר הארונות שלי ומחפש את בגדי העור שלי. אם להיות צייד אז עד הסוף.
אי שם בארון קבורים האביזרים שלי. אני פותח את הקופסה ומעביר אצבעי עליהם. מגע העור היה פעם מעורר אותי. היום זה לא עושה לי כלום.
צליל של מסרון מעיר אותי ממחשבותיי.
אני מחייך למחשבה שאולי מזו מיקלה. אני מתפלא לקרוא את המילים.
"מצטערת. אנני."
'על מה בדיוק את מצטערת? על זה ששיחקת איתי? או על זה שלא הצלחת לקבל ממני מה שרצית?' אני אומר בקול רם אבל לאנני אני לא עונה.
"חיפשתי בך את מה שאין בך לתת לי." אני רושם לה לבסוף תשובה.
הנייד מצלצל ואני מתעלם. הדבר האחרון שמתחשק לי כעת זה שיחות ריקות עם אנני.
היא כנראה לא מתכוונת לעזוב אותי במנוחה. 'מה את לא מבינה? את לא מעניינת אותי יותר!' אני יורה לעבר המכשיר.
מסתבר שטעיתי. זו הודעה מוורן.
יש ברבקיו אצל מילר בשבע. הוא ביקש להזמין אותך. וורן
אני תוהה אם אנני כבר הספיקה לרוץ להתבכיין אצל היידי. למרות שאני יודע שייתכן שאשמע הרצאה אני מתקשר אליו.
"הייתי במקלחת," אני משקר לוורן.
"מילר ביקש להזמין אותך. אני חושב שזו מסיבת הפתעה לאשתו. הוא הבטיח לפתוח מסכים ונוכל לצפות במשחק שם. אשתו בטח תהיה עסוקה עם החברות שלה ויהיה לנו שקט," אומר לי וורן.
"למה לא," אני עונה לו ומוסיף שאין לי תכניות מיוחדות. אולי כי אני מצפה לשמוע אם נאמר לו משהו.
"מעולה, אז נתראה," הוא אומר ומסיים את השיחה.
האם אני מאוכזב שאנני לא אמרה מילה? כנראה שיותר ממה שאני מוכן להודות בכך.
אני חייב להפסיק לחשוב עליה. אני בטוח שלא אתקשה לבחור מישהי שתשמח לבלות איתי את הלילה בלי שאלות מיותרות אם רק ארצה. ואולי עדיף לי להרגע ולבלות עם חבריי.
אני מחליט לראות לאיפה יוביל הערב הזה, העיקר שאצא ולא אשקע במחשבות על היום הזה שלא עוזב אותי.
כיוון שזו מסיבת גן אני בוחר ללבוש חולצת בד שחורה ומכנס ג'ינס שחור. אני ניזכר שיש למילר בריכה. אני פושט את הגי'נס לובש מתחתיו בגד ים ושב ללבוש את הג'ינס.
אני יורד מהדירה לחנות המשקאות בפינה, קונה ארגז של בירה צוננת ויוצא לדרך.
הנייד מצלצל. וורן על הקו. "איפה אתה?" הוא שואל.
"חציתי את גשר ברוקלין, בדרך לכביש המהיר," אני עונה לו, "למה?"
"אני מבין. לא משנה אם כך. נתראה בקרוב," הוא עונה.
"אתה צריך משהו?" אני עונה.
"רציתי לבקש שתאסוף מישהי. אני לא אגרום לך לחזור בגללה," הוא עונה.
"אם זה חשוב לך," אני עונה, "מישהי שאני מכיר?"
"מישהי שאפילו אני לא מכיר. מילר שאל. תשכח מזה, מצידי שלא תבוא," הוא עונה חסר סבלנות, "בכל מקרה אני לא אוהב שמתנים השתתפות בכך שמישהו יאסוף אותך."
"נתראה אם כך בקרוב," אני עונה לו.
אני משחרר את האוויר. לפחות הוא לא ביקש שאביא את אנני.
תוך כמה דקות אני מחנה את הג'יפ בחניה לפני ביתו המפואר של מילר. יש אומרים שהוא התחתן עם מלאני בגלל שהיא באה מבית עשיר. אני לא בטוח שהם צודקים. נראה לי שהוא עשה לא מעט הון בזכות עצמו. בכל מקרה מתאים לו לגור בבית כזה שמנקר עיניים.
אני מוציא את ארגז הבירה ונכנס דרך השער ישר למדשאה הגדולה מאחוריי הבית.
ריח של הבשר הצלוי כבר נישא באוויר ומעורר בי את הרעב. רק עכשיו אני ניזכר שלא אכלתי עם אנני.
אני מסתכל סביבי ורואה שהמקום מלא בחבריי ואין אף אישה.
"תראה איזה שקט פה כשהנשים משחקות להן בענינהן בבית," אומר לי וורן.
"מתאים לי," אני עונה לו וצוחק.
אני לוקח בקבוק בירה בזמן שניגש לראות מה ניצלה על האש. "אני שמח שבאת דוקטור," אומר מילר שאוחז צלחת בידו, "מה בשבילך?"
"הסטייק מריח טוב," אני אומר לו.
מילר מניח את הסטייק על הצלחת, מוסיף לידי ערימה מכובדת של צ'יפס ונאנח.
"אתה בסדר?" אני שואל אותו למראה פניו המעונים.
"קניתי לה שרשרת, עגילים, צמיד, בושם ומה לא. שום דבר לא מרצה אותה. תמיד יש לה תלונות," הוא נאנח, "הוצאתי את המסך החוצה כדי לצפות במשחק איתכם. אני מתערב איתך למרות שיש לה כעת מסיבת ספא בסלון, שהיא תמצא תרוץ למנוע מאתנו לראות את המשחק עד הסוף."
"זה יום ההולדת שלה. היא רוצה להרגיש מלכה," אני עונה לו רק כדי להרגיע אותו, לא בגלל שאני מאמין שכך צריך להיות.
"מתי היא לא מלכה? מתי זו לא תמיד היא?" המירמור עולה מקולו, "היא תמיד מתייחסת אליי כלוזר למרות שפרט לבית הזה שקיבלנו מאביה אני מפרנס את כל צרכיה, ותאמין לי שיש לה הרבה."
"אני בטוח שיש בה דברים טובים מחזיקים אתכם יחד," אני מנסה.
"באמת? תן לי סיבה אחת," הוא אומר.
"מה אני מבין," אני אומר לו, "אין לי אישה."
"היי מילר, מה קורה המשחק מתחיל," צועק לעברו אחד החברים והשיחה נשארת תלוייה באוויר.
אנחנו כבר ברבע האחרון של המשחק. הקבוצה שלנו מובילה בהפרש ניכר והאווירה על הדשא מאד עליזה.
"הנה זה מתחיל," לוחש לי מילר ואני רואה את שפת הגוף שלו משתנה. אני עוקב אחרי המבט שלו ולפני שאני מבין מה קורה מוסיקה רועשת מתחילה להתנגן סביב הבריכה.
מילר קם עצבני כולו. "יש עוד עשר דקות מזוינות למשחק, את לא יכולה לחכות?"
"אני באמת מצטערת שהיום זה יום ההולדת שלי ואני רוצה לחגוג," היא עונה לו בלעג.
"אם נדייק, יום ההולדת שלך יחול רק ביום שלישי, אבל זה לא העניין. סיכמנו שאני רואה את המשחק עם חברים בחוץ כדי שתוכלי לשחק עם החברות שלך בספא בבית. עשר דקות זה מה שאני מבקש ממך," הוא עונה מסנן לעברה בכעס.
"אתה הבן אדם הכי אגואיסט שאני מכירה. בכלל לא איכפת לך שיש לי יום הולדת," היא מעמידה פניי נעלבת.
"כל כך לא איכפת לי," הוא עונה לה בקול רם, "שקניתי לך סט שלם של תכשיטים, כמה בשמים, ובגדים. את צודקת. תזכירי לי מה קנית לי ליום הולדתי? אפילו לו שישיה של בירות."
"אתן רואות עם מה אני צריכה להתמודד? המשחק יותר חשוב לו ממני," היא מתלוננת בפני חברותיה.
"תרגעי איב, עוד כמה דקות יסתיים המשחק," אומרת לה אחת החברות.
"מה את מגנה עליו?" היא יורה לעברה, "את כזו חסרת עמוד שידרה. מה כבר ביקשתי, שיום אחד יחגגו לכבודי?"
"את שומעת את עצמך? מתי לא חוגגים לך? את מוצאת כל שני וחמישי סיבה לחגוג," צוחקת מישהי.
"אני מאד שמחה שאת חושבת שזה מצחיק," נעלבת איב.
"אפשר לחשוב שעד עכשיו סבלת," אומרת לה מישהי אחרת.
קבוצת הנשים מתרחקת מאתנו בדיוק כשנשמעת שריקת הסיום.
"היה משחק מעולה," אני אומר למילר.
"המשחק בתחת שלי," הוא אומר לי.
"נו באמת מילר, כל זה בגלל עשר דקות? זה לא שנהנינו ממנו."
מילר לא מחכה דקה, מפרק את המסך וממהר פנימה עם כל הציוד. נראה שדחוף לו להעלים את מה שקרה פה.
אני לוקח בקבוק בירה נוסף וניגש עם חבריי לשפת הבריכה.
"מה את רוצה מאנני? ביקשת ממנה לפני כמה שעות שיארגנו לך מסיבת ספא. אילצת את כולנו להוריד את הלק המושקע שלנו שישבנו בשבילו שעה במכון הצפורניים רק כדי לשמח אותך. גרמת לנו לאפות לך עוגות. את כל זה אנני אירגנה לך. מה את רוצה ממנה עכשיו?" אומרת לה בכעס היידי.
"את תמיד תגני על אנני. זה לא שיש לה משפחה לטפל בה והיא הייתה כל כך עסוקה שהיא לא יכלה לעשות את זה בשבילי," אומרת איב.
"פשוט תגידי את זה," אומרת לה אנני, "אני אלמנה ולכן אפשר לבקש ממני הכל."
אני מביט עליה ומפסיק לנשום. היא לובשת ביקיני בצבע ירקרק שמדגיש את עיניה הבהירות ולא פחות את הגוף המושלם שלה. רק את זה הייתי צריך לראות כעת.
אני קופץ למים כדי לצנן את עצמי.
"מה כבר ביקשתי ממך אנני. להרים טלפון אחד?" אומרת איב נעלבת.
"את באמת רוצה לפתוח את הנושא הזה? את יודעת שיכולתי להזמין לכאן עוגות ומתוקים, אבל את התעקשת שנעמוד ונכין לך אותם במו ידינו. זה לא שהכנו זאת יחד. את ישבת בצד ולא עשית כלום."
"פעם אחת בחיים ביקשתי ממך משהו אנני ותראי איזה סיפור את עושה מזה," אומרת איב בהתנשאות, "את אגואיסטית ומפונקת. חושבת שמגיע לך הכל בגלל ש.."
"בגלל שמה איב," מתערב מילר בשיחה, "תזכירי לי מי עיצב לך את קומת חדרי השינה בלי ששילמת לה, או אם נדייק מבלי שאפילו הצעת לשלם לה אפילו דולר אחד."
"בסך הכל עשיתי לה טובה. היא יכולה להוסיף אותי לרשימת הפרוייקטים שעשתה אם היא רוצה. אני ארשה לה," עונה לו איב בכעס.
"הייתי מציעה לך שתכנסי לאתר שלי. אני בטוחה שרשימת העבודות שעשיתי לא מצריכה ממליצים נוספים," אומרת אנני, "זה שאני אלמנה לא מוחק את ההישגים שהישגתי בזכות עצמי, "אני מאחלת לך שיהיה לך יום הולדת שמח. אני מבינה שאני מיותרת פה."
אנני ניגשת לכיסא עליו מונח התיק שלה, מוציאה ממנו שמלת טריקו שחורה ולובשת אותה.
"איזו דרמה קווין. את לא חברה בכלל," צועקת לעברה איב.
"את ואני יושבים לשיחה רצינית הלילה," אומר מילר לאיב.
"בא לך עוד סטייק דוקטור?" הוא פונה אליי.
"מציתי את היום הזה," אני עונה לו, יוצא מהמים ומתעטף במגבת. "תודה על ההזמנה."
