מייסון
אני ניגש למקרר המשקאות למזוג לי משקה. מה שקורה היום יותר מידי בשבילי.
בהתחלה חשבתי שהיא לועגת לי, אבל כשהוסיפה שהטעם של שפתיי עדיין מורגש עליה נותרתי מבולבל.
אני יודע שאני חייב לפגוש אותה היום, ויודע גם שאני לא.
כאילו המלאך השומר שלי מתערב.
הנייד מצלצל. 'מי זה עכשיו לעזאזל,' אני מפטיר לעברו.
בית החולים הר סיני- מחלקה פסיכיטארית. זה מה שמופיע על הצג.
"ד"ר דניאל מדבר," אני עונה.
"מדבר ד"ר סילאן מהמחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים הר סיני. אני מבין שמיס בובקייט מטופלת שלך," אומר לי הרופא מבית החולים.
"אני מטפל במשפחה שלה. איתה אישית לא דיברתי," אני עונה.
"אתה מוכן לבוא לבית החולים. המשפחה ביקשה את נוכחותך," הוא עונה לי, "נראה לי סיפור לא פשוט."
"אני כבר מגיע," אני אומר. אין לי כוונה לחקור אותו על ההערה הזו. כבר למדתי מנסיוני שלעמיתיי יש דרך לנפח את המצב.
אני מניח את הכוסית חזרה והולך להחליף בגדים.
תוך רבע שעה אני מחנה את הג'יפ בחניון בית החולים ועולה למחלקה.
אוריאנה בובקייט מביטה בי בעיניים אדומות מבכי. "זה מאוחר מידי. הפעם הצליח לה."
אני לא מראה לה כמה אני המום. בעלה מטופל שלי ומעולם לא הזכיר אפילו במילה שיש בעיות עם הבת שלו.
"אני ממש לא מבין אותך," אני אומר בכעס לד"ר סילאן. "לא יכולת ליידע אותי שהיא התאבדה? מדוע נתת לי להבין שהיא עדיין בחיים?"
"אני לא מבין למה אתה עושה מזה סיפור כזה גדול. אמרת שלא טיפלת בה," הוא עונה לי בשקט.
אני נושם עמוק. 'אתה חייב לשלוט בעצמך.'
"כל עוד ברור לך שאני לא אשם במותה, שזו לא הזנחה שלי, זה באמת לא משנה," אני עונה לו ומרגיש את מה שהרגשתי ביום ההוא שמרקוס קפץ אל מותו.
"אם זה מה שהבנת ד"ר דניאל, שאני מאשים אותך, אני ממש מתנצל," הוא עונה לי בגמגום.
כמובן שאני לא אומר לו מה באמת מציק לי.
אני ניגש לאבי המשפחה שבוחר לשבת הרחק מאשתו.
הוא לא מבחין בי. כולו שקוע בכאב שלו. "אני משתתף בצערך," אני אומר ונוגע קלות בזרועו כדי שיסתכל עליי.
"לא האמנתי שהיא תממש את איומה," הוא אומר לי בבכי עצור.
"למה לא סיפרתי לי על כך שהיו לך בעיות עם בתך? האם לא לשם כך אתה בא לשיחות איתי?" אני שואל אותו בקול שקט. אני מייד מבין שלא איתו אני מדבר.
אין טעם שאספר לו שהרבה פעמים יש לאדם כוונה רק למשוך תשומת לב ולא באמת לסיים את חייו. עם זאת אם הוא מחליט ליטול את חייו, אין זה מין הנמנע שימצא את הזמן לבצע את רצונו כשיהיה רגע לבד.
לילדה הזו זה כבר לא ישנה. אם רצתה או לא, היא הצליחה במשימה.
"במה אני יכול לעזור לך, לכם?" אני שואל אותו ומניח יד מנחמת על כתפו.
"הוא כבר לא צריך עזרה מאיש," מסננת אשתו לעברי בכעס, "אם היה פותח את הפה שלו כשבא לשיחות שלו איתך אולי כל זה היה קורה. בכל זאת הוא משלם לך אלף דולר על כל שיחה."
אני לא מגיב על הסכום שהיא זורקת וגם לא על כך שביקשה ממני לבוא גם לטיפול ותמיד לא הסתדר לה. 'אין שופטים אדם בכעסו,' אני משנן.
"אני לא יודע למה התקשרו אלייך," אומר מר בובקייט ותולה בי מבט עצוב, "זה לא שאתה יכול להחיות אותה. אולי עדיף ככה. היא כל הזמן סבלה. עכשיו היא בשקט."
אני נפרד ממנו יוצא מבית החולים, נכנס לרכב ומרגיש שאני לא מסוגל לזוז. הכל חוזר אליי. מראה פניהם של הוריי, הכעס, ההאשמות מצידו של אבי שהאשים את כל העולם פרט לעצמו, ולא פחות גם אותי.
אנני תמונת סלפי
אנני
אני רואה שמרלן לא מרגישה בנוח איתי אחרי שהאזינה לשיחות שלי.
"תהיי במקומי," אני אומרת לה כשהיא חונה ליד החנות, "אני אומרת שלא קרה כלום בינינו ואיש לא מאמין לי. עכשיו שהמצאתי סיפור כולם רגועים."
"אני מודה שנשמעת מאד משכנעת," היא נבוכה.
אנחנו יוצאות מהרכב. רוח קרירה מקבלת את פנינו. מזג האוויר כל הזמן מתחלף ומתעתע.
העיניים שלה נדלקות ואני מוכנה להמר שגם הדופק שלה מואץ.
אין לי ספק שהיא בהחלט מוכרת פה לפי החיוכים שמופנים אליה. המוכרות מכרכרות סביבה וכל אחת מנסה למשוך אותה לכיוונה.
מרלן שוכחת לגמריי מקיומי ומתמסרת לתשומת הלב המורעפת עליה.
אני דווקא נהנית מהשקט שניתן לי לשוטט בעצמי בין המדפים. ככה אני אוהבת את זה. אוהבת את החופש לבחון את הבגדים בעצמי בלי שכל הזמן עורמים לפניי קבוצות בגדים ומנסים לשכנע אותי ש"הבגד הזה נתפר במיוחד עבורך."
להפתעתי אני מוצאת חמש שמלות שאני ממש אוהבת. כאשר אני בוחנת את התגית אני מחייכת כשאני מגלה שיש לי טעם יקר, ועדיין אני לוקחת אותן.
אני משלמת וממתינה למרלן שתבחר סוף סוף. "אני ממש לא יכולה להחליט," היא אומרת, "כל אחד מהבגדים כל כך מחמיא לי."
"אז קחי את כולם," אני אומרת לה, "אני בטוחה שתמצאי להם שימוש."
"אני לא מתלוננת," אומרת אחת המוכרות בשקט, "אני צריכה לקוות שכולן תהיינה כמוה, אבל היא בהחלט יכולה לשגע עם חוסר ההחלטיות שלה. בסוף היא תבחר רק שתיים אולי שלוש."
"יש לכם באמת מבחר עצום של בגדים. לא פלא שהיא לא יכולה לבחור," אני יוצאת להגנתה של מרלן, למרות שאני מבינה לגמריי למה מתכוונת המוכרת.
המוסיקה ברקע ממש רועשת ואני משתוקקת כבר לצאת מהחנות, אבל מרלן עדיין מתלבטת.
כמה אני שמחה לשמוע את צלצול הנייד. באמת לא איכפת לי מי זה העיקר שיש לי סיבה לצאת החוצה.
ד"ר מייסון דניאל הוא השם האחרון שציפיתי לראות על הצג שלי כעת.
"את עדיין עם איך קוראים לה?" הוא שואל ויש משהו בקולו שנותן לי להבין שזו לא שיחה רגילה.
אני נושמת עמוק ובכל זאת לא יכולה שלא להגיב על השיחה שלנו מקודם. "אתה מתגעגע?" אני מתגרה בו.
"לא ענית לי," הוא עונה קצת חסר סבלנות.
"סיימתי את הקניות, מרלן עדיין מתלבטת," אני עונה עניינית.
"אני רוצה שניפגש. אני יוצא מבית חולים כעת וזקוק… את יכולה להיפגש איתי ?" הפעם קולו מאופק.
"לשם מה? אני לא בקטע של.." אני משתתקת.
"כבר הבנתי את זה למרות ההצגה המשכנעת שלך," הוא נאנח.
"נדבר כשאגיע הביתה. מספיק דיברתי איתך לאוזניה של מרלן. אני מניחה שזה יהיה בעוד כחצי שעה," אני מיידעת אותו ומציצה לתוך החנות לראות אם מדלן כבר ליד הקופה.
"את רוצה לאכול בחוץ או מסכימה שאזמין אוכל? אני זקוק לשקט," הוא נשמע ממש עייף.
"אני חייבת לסיים. תזמין מה שבא לך אני אוכלת הכל," אני ממהרת לסיים כי מרלן עומדת לצאת מהחנות.
"אני לא יודעת איך הן עובדות עם מוסיקה מחרישת אזניים כזו," אני מקטרת. אני עושה הכל כדי שלא תפתח בשיחה למקרה ששמה לב ששוחחתי בטלפון.
בדרך חזרה לדירתי אני עושה עצמי מתפעלת מהבגדים שקנתה. משבחת את טעמה הטוב והצבעים שהולמים אותה בהחלט. כמה כבר אפשר לשגות עם בגדים בשחור ולבן?
כמובן שאני מודה לה על שטרחה ולקחה אותי איתה, ולא מזכירה במילה את העובדה שמה שאני קניתי לא באמת עניין אותה.
לשמחתי הנסיעה לוקחת פחות ממה שצפיתי כיוון שהתנועה דלילה. אנחנו מגיעות לבניין שלי תוך רבע שעה ונפרדות בחיבוק ובהבטחה להיפגש במהרה.
"אז לא באמת היית הלילה עם הפסיכיאטר," היא זורקת לעברי רגע לפני שאני יוצאת.
"את צוחקת? ברור שלא," אני צוחקת, "אני לא מכירה אותו. בסך הכל החלפנו כמה מילים. בשבילי זה לא מספיק כדי להתאהב, ובטח לא כדי להיכנס עם גבר למיטה."
אנחנו נפרדות ואני נכנסת לבניין. השכנה החביבה מקומה חמש מחייכת אליי בחיבה. "אני רואה שהשתוללת קצת עם קניות," היא אומרת למראה השקיות שאחזתי בידי.
"רוצה לראות?" אני מציעה והיא ממהרת להציץ לתוך השקיות.
היא ממששת את הבדים ומתפעלת משילוב הצבעים שלהם. אני מחייכת אליה בנימוס למרות שאני כבר חסרת סבלנות.
'איזה מזל שקניתי רק חמש שמלות,' אני חושבת לעצמי.
סוף סוף היא נפרדת ממני ואני ממהרת להיכנס למעלית לפני שיהיה לה משהו נוסף לאמר לי. רק כשהמעלית מתחילה לנוע אני משחררת אנחה שהייתה עצורה בי מרגע שנפגשתי עם מרלן.
"אני בבית," אני אומרת למייסון בנייד, "אני רק מחליפה בגדים ובאה."
"אני מעדיף לבוא היום אלייך," הוא עונה לי, "מרגיש לי חנוק בבית."
אני שולחת לו מסרון עם כתובתי ונכנסת להתרענן ולהחליף בגדים. אני יודעת היכן הוא גר ויודעת שיש לי רק כמה דקות.
אני אוהבת לקחת מקלחות ארוכות, זה מרפה לי את המתח שהצטבר בי במשך היום. היום אני מזדרזת לצאת, מתלבטת מה ללבוש ולבסוף בוחרת באוברול קצר מג'ינס מעל חולצת טריקו לבנה.
בדיוק כשאני מסיימת נשמע צלצול באינטרקום הפנימי והשומר מבקש את אישורי לתת למייסון לעלות לדירתי.
אני מאשרת לו, משאירה את דלת הדירה פתוחה מעט וניגשת לערוך את השולחן.
אני שומעת את דלת הכניסה נסגרת, ואת צעדיו של מייסון על הריצפה. הוא נעצר, חולץ את נעליו ומתקרב אליו.
המבט על פניו רציני, עיניו עצובות והוא מביט בי בשתיקה. ברור לי שמשהו קרה.
אני ניגשת אליו ומרגישה צורך לחבק אותו אבל נמנעת.
"התלבטתי מה לבחור, בסוף הזמנתי מוקפץ תאילנדי בכמה טעמים." הוא מביט מסביב, בוחן את הדירה, ומבטו נודד בכל החדר.
"קריר בחוץ," אני מפרה את השתיקה, "חשבתי שעדיף שנאכל בפנים."
"את מבינה, בדירה שלך, למרות שאיננה גדולה כמו שלי, יש הרגשה של חמימות, הרגשה של בית."
"אני אדאג שתרגיש כך גם בדירה שלך," אני עונה לו.
אני מבינה שהוא זקוק לזמן כדי לדבר, ונותנת לו אותו.
"את כל כך עסוקה בלראות בי פסיכיאטר שנראה שהגבר שאני עם כל המורכבויות שבו לא נראה לעינייך."
"כמה שאתה טועה," אני עונה לו בשקט, "זה אתה שממשיך לקשור בין השניים. תאכל. יש לנו לילה שלם לדבר על מה שעובר עלייך."
"אני לא מכחיש שאני מאד נמשך אלייך, אבל היום אני זקוק ללב שלך, לא לגוף. אולי גם," הוא מחייך חיוך עצוב, "הבנת אותי, נכון?"
"בטח," אני עונה.
"אני יודע שזה הכי לא קשור אבל יפריע לך אם אשתה בירה?"
"תבטיח לי שלא תשתכר לי," נפלט לי בלי שהתכוונתי.
"את רוצה להסביר לי?" הוא שואל, "תפסיקי להביט עליי ככה. אני רוצה להכיר אותך. למה את לא נותנת לי?
אני חושב שאני לא חוסך ממך לראות שאני אנושי, לא בעל מקצוע מרוחק. את מתסכלת אותי."
"כבר אמרתי לך שאני באה עם מטען. אני לא מתמסרת בקלות. מבחינה ריגשית אני מתכוונת. אני לא זוכרת מתי פעם אחרונה הוא נגע בי בכל צורה שהיא. למדתי לכבות את הרגש שלי."
"את זה אני רואה. אבל מה כל זה קשור לרצון שלי לשתות בירה?" הוא מקשה עליי.
"בירה הייתה הבריחה שלו כל פעם שדרשתי שנדבר. הוא לא ידע להתמודד עם כלום, גם לא איתי. אני כזו נוראית?"
למה אני שואלת גבר זר מה דעתו עליי בכלל?
"זה בדיוק מה שהוא רצה שתחשבי," הוא עונה לי בשקט, "ואת זה אני אומר לך כגבר ולא רק כפסיכיאטר.
אני רואה את זה בקרב חבריי, אלה שמקטינים את האישה שלידם כדי להפחית ממי שהם."
"ואתה?" אני באמת רוצה לפצח מי הוא.
הוא מגחך. "אני.." הוא מתחיל לאמר כאשר הנייד שלי מצלצל.
אני רואה את שמה של מיקלה על הצג.
"זה בסדר שאני אענה לה?" אני שואלת.
"למה את עושה את זה לעצמך?" הוא עונה, "את יכולה לבחור למי לענות. זה לא תלוי בי."
"כן מיקלה, הכל בסדר?" אני שואלת אותה.
"תגידי את בעניין של הפסיכיאטר?" היא מפתיעה אותי.
מייסון ששומע את השאלה מחייך מרוצה.
"מיקלה מאיפה באה לך השאלה הזו?" אני שואלת, לא בטוחה מה אני רוצה לענות לה. האם זה בגללי, בגללה או בגללו?
"כי אם את לא בעניין שלו, אז חשבתי ש.. הוא פשוט גבר מעלף," ממשיכה מיקלה בהתלהבות לומר את מה שכבר הבנתי.
"הוא יודע מי את. אם הוא מעוניין בך הוא יחזור אלייך," אני עונה לה.
"חשבתי אולי לפנות אליו, שידע שאני מעוניינת בו," היא אומרת.
"מה עובר לך בראש מיקלה?" אני שואלת בשקט.
"הוא כזה עוצמתי. אני אהיה מוכנה לכל מה שידרוש," היא עונה את מה שאני לא רוצה לשמוע.
תוך כדי שיחה מקפצת לי הודעה למסך:
שלא שתטרח אני מעוניין רק בך. מ.
"את רצינית מיקלה? את יודעת שהוא בא איתי ובגללי ובכל זאת את בחרת לפנות אליי בכזו שאלה. את מבינה שאין לי שליטה על מי שמעניינת אותו."
'אני מודה שלזה לא ציפיתי,' אני ממלמלת כשמסתיימת השיחה.
"קראת מה שאשלחתי לך?" הוא שואל מביט לתוך עיניי. כמה עוצמה יש במבט הזה שלו.
אם ראיתי בו פסיכיאטר עד עכשיו, אני בהחלט רואה כעת אותו כגבר.
"בך אני מעוניין. כבר אמרתי לך שאת מאד מושכת אותי ואני אשמח להכניס אותך למיטתי, אבל אני פה כי אני זקוק לך. לך אנני.
למה? כי כך מרגיש לי בלב, ולעיתים רחוקות אני טועה.
נקראתי לבית החולים בגלל התאבדות של בת של מטופל שלי. כל כך הרבה שעות של מונולוגים אצלי במרפאה ואף מילה לא נאמרה על המצוקה של הבת שלו. הרגשתי שאני מתפרק כי זה זרק אותי ליום ההוא שהודיעו לי שמרקוס התאבד.
הדבר הראשון שחשבתי עליו הוא שאני רוצה להיות איתך."
הפרק מוקדש לג'
הגבר שהיה לו עולם ומלואו,
ולא היה לו כלום.
