מייסון בדרך לבית הקפה
מייסון
"יש משהו בך שנוגע בי במקומות שאני לא רגיל. לא רק בגלל שאני לא רגיל להתאמץ ביחסיי עם נשים אלא את מאלצת אותי להסתכל על עצמי במראה."
אנני מביטה בי בסקרנות. "ומה כל זה קשור לסלון שלך? זה היה אמור להיות מבחן אישיות שלי, משהו כמו מבחן רושה."
"חיפשתי דרך לדבר בשפתך אני מניח. לא ציפיתי שתאבחני אותי כל כך מהר," אני מודה בפניה.
"אם כך אתה רואה שיש קשר בין האדם למה שהוא עוסק בו," היא מתגרה בי.
"ברור, אלא שאני פניתי אלייך למטרת חיזור," אני עונה בלי לחשוב.
"לא יותר פשוט להמר על בטוח, לדעת שבלילה תיקח מישהי למיטתך ותקבל מה שבעצם אתה רוצה? קשר בלי תחייבות?" היא שואלת.
"את צודקת. זה היה קל יותר, ומין הסתם זה גם היה קורה אם לא היית באה ו'מקלקלת' לי את התוכניות," אני מחייך.
"אני מבינה שאני אתגר עבורך," היא לא מתבלבלת.
"את פשוט מושכת אותי, מסקרנת אותי. ברור שתמיד קיים ברקע יצר הכיבוש, אבל זהו שאת לא תואמת את כל מה שהיכרתי."
"למה?" היא שואלת למרות שמשום מה יש לי הרגשה שהיא יודעת את התשובה.
"את יכולה להסביר למה דיברת איתי חשוף? כי אני לא יכול להסביר לך למה היראית לך צד פגיע שלי בזמן שאני מנסה לשכנע אותך שאני גבר חזק."
"ולהיות גבר זה אומר שאסור לך להראות חולשות אני מבינה," היא אומרת לי.
"תגידי לי את. מי בינינו מנתח את הנפש?" אני מרים גבה מולה בשאלה.
"אני חושבת שאין טעם להסתיר זאת, שכן אתה קורא את הנפש כספר פתוח. אתה מבין שאני מושכת את האש ממני. מרגיש לי שאני מתמודדת יפה אבל באיזשהו מקום יש בי פחד שאולי אם תלחץ על נקודה ניסתרת אני אתפרק," היא עונה לי.
"אני פה לתפוס אותך אם תפלי. ותפסקי לאמר שזה בגלל שאני פסיכיאטר."
"אולי עדיף שנדבר על הסלון שלך ולמה זה כל כך לא אתה. תתכונן לשכב על הספה עם כרית," אנני מחייכת ואני נמס מהחיוך היפה שלה.
"בוא נתחיל מהבחירה שלך בסלון. לא רצית באמת להראות לי פינה אינטימית של הבית שלך שמבטאת מי אתה. אפילו בסלון יכולת להראות לי פינה אחרת ולא את הספה המדוגמנת שלך."
"אל תגידי לי שחשבת שעליי להראות לך את חדר השינה שלי," אני עונה לה בהתגרות.
"אני יכולה לתאר לך במדוייק את חדר השינה שלך. הוא יכול לשמש תפאורה לסרט. הצבעים שלו הם הכי נכונים, אבל אין בהם טיפת אופי אישי שלך. גוונים של חום כהה, שחור, מוקפד, מינימליסטי. בהחלט מראה שאתה גבר ואמיד."
"ומה רע בזה?" אני שואל. אני רוצה לשמוע בקול את מה שאני יודע.
"אתה מנסה להראות לי את הגבר שאתה. אני יכולה לאמר לך שלו הבאת אותי אליו הייתי מעיפה מבט בו והולכת," היא עונה לי.
"ומה צריך גבר בשביל להכניס אותך למיטה שלו?" אני באמת רוצה להבין.
"זו צורת החיזור שלך?" היא מרימה גבה, "או שזה שאלה של פסיכיאטר שמנסה לפצח את הקוד שלי."
אני משתהה עם התשובה שלי. אני לא מצליח לפרוץ את החומה בה היא מקיפה את עצמה.
"אתה פנוי היום?" היא שואלת פתאום.
"כולי שלך. על מה חשבת?" אני סקרן לדעת מה עובר לה בראש.
"רצית לראות אותך בעיניי? תתאזר בסבלנות," היא עונה לי.
"אני מוקסם ממך," אני מרגיש שאין לי מעצורים. המילים יוצאות ממני בלי לסנן אותן.
ארוחת הבוקר מוגשת לנו ואנחנו שוקעים בארוחה. פתאום אין לי חשק לאכול, אבל מגייס את כל הסבלנות שבי.
"הראש שלך לא באוכל," היא אומרת, "בוא נזמין קפה לקחת אתנו ואולי איזה מאפה מתוק."
אני מחניק חיוך. האישה הזו קוראת אותי באופן שקשה לי להבין.
אנני
"את מסכימה שנסע עם הרכב שלי?" הוא שואל אותי ואני צוחקת.
"מייסון, אם נתתי לך להבין שאני לא רואה איזה גבר מעלף אתה, אז הנה אמרתי לך."
"ואיך זה קשור למי שנוהג?" הוא שואל.
"עוד תבין," אני מחניקה חיוך.
מייסון מבקש שיארזו לנו את הקפה והמאפים, משלם ואנחנו יוצאים מבית הקפה.
הוא אוחז בידי כאילו זה הדבר הכי מובן בעולם. יש באחיזה שלו הפגנת שייכות, עם זאת היא מראה מי החזק בינינו.
"את מעבירה אותי שעור באיפוק. חשבתי שיש לי שליטה עצמית גבוהה ואני מגלה שיש לי עוד מה ללמוד," הוא אומר לי בשקט.
האם נדמה לי או שקולו נשמע נמוך מהרגיל?
אני מחכה שיסביר את דבריו, אבל הסבר לא מגיע.
הוא נעצר מול מגדל הטופז. אני נושמת עמוק. כמה לא מפתיע אותי שפה הוא גר. זה אחד הבניינים הכי יוקרתיים בעיר.
"עברתי לפה לפני חודשיים. רוצה לראות את הדירה?" הוא בוחן אותי ברור לי ללא ספק.
"זה מאד מפתה, אבל לאיפה שאני לוקחת אותך אני רוצה לבוא בלי דעות קדומות," אני עונה ולא מסגירה מה אני מרגישה. לו רק ידע כמה אני צריכה לשלוט בעצמי כעת כדי לסרב לו. לסרב, כי אני כל כך אוהבת לראות אנשים דרך הדירות שלהם. זו אחת הסיבות שבחרתי במקצוע.
"אם כך בואי נקח את הרכב," הוא מקמט את מצחו בניסיון לנחש מה עומד מאחורי מילותיי, "מנחשת איזה?"
"מממ… אתה מאתגר אותי. או שיש לך ג'יפ שחור גדול, או מרצדס לבנה פתוחה."
"השקעתי שנים בלימוד ואני עדיין מנסה לפענח אותך. ואת, את רואה אותי מפנים. אני רוצה גם לראות אותי כפי שאת רואה," הוא אומר לי.
"אנחנו יוצאים למסע הזה יחד. אולי תלמד אותי דרך המקום בו אנחנו הולכים לבלות את השעות הקרובות, ואולי גם אותך."
"לפני שאנחנו מגיעים לחניה שלי תהמרי," הוא חושב שהוא מאתגר אותי.
"אם אכנס לנעלייך. יש לי תאורייה שאולי תתאים. אני מאמינה שהמרצדס קרצה לך אבל אתה לגמרי גבר של ג'יפ שמקרין עוצמה. לגבי הצבע אני לא בטוחה."
הוא פורץ בצחוק. "את חייבת ללמד אותי איך את עושה את זה."
מייסון לוחץ על השלט ואורות של פתיחת נעילה מהבהבים מג'יפ בצבע כחול כהה מתכתי שעומד בחניה ליד הקיר.
הוא ניגש לדלת הנוסע ופותח אותה עבורי, ממתין שאכנס וסוגר את הדלת.
אני מתיישבת ומריחה את הריח של העור החדש מהול בריח של מבשם בריזת ים. רמת הגימור שלו היא הגבוהה ביותר, אבל משום מה יש לי הרושם שזה נעשה בגלל הנוחות שלו ולא במטרה לנקר עיניים.
"בחרת את הג'יפ לפי טעמך ולא במטרה להראות למישהו," אני אומרת לו בהבנה.
"מאיפה המסקנה הזו?" הוא מתפלא.
"יש לי הרגשה שדווקא הג'יפ המפואר הזה הוא סוג של אמירה מתריסה," אני עונה מהורהרת. מעניין במי הוא נלחם או אולי מתחרה.
"את לא מסבירה את עצמך," הוא לא מרפה. הוא רוצה שאדייק לו את עצמו. לא ברור לי אם הוא מחפש את התשובה או מבקש לראות אם אני יודעת אותה.
"יש מחשבות שאני מעדיפה להשאיר לעצמי עד שתהיינה מבוססות," אני מישירה מולו מבט. אני לא רוצה שיחשוב שהוא מערער את הבטחון שלי.
"את לא הוגנת," הוא רוטן, "את נוגעת בעצב חשוף ונרתעת. את מפחדת לאמר לי מה את חושבת או חוששת לגלות שזה נכון?"
אני רוכנת למכשיר הניווט ומכניסה את הכתובת. הוא מציץ אבל הכתובת לא אומרת לו כלום כיוון שלא ציינתי את שם היעד.
"את משחקת איתי?" הוא בהחלט לא שבע רצון.
"אם תביט על זמן ההגעה המשוער תגלה שתוך חצי שעה אנחנו שם. אתה באמת לא יכול להתאפק?" אני שואלת בהרמת גבה.
"את יודעת שזה לא מה ששאלתי," הוא עונה לי בקול תקיף.
"אם כך תלמד לשאול דברים בצורה מדוייקת יותר," אני ממהרת לענות.
"ספרי לי על בעלך," הוא משנה בחדות את הנושא.
"אני צריכה לחבק כרית לפני שאני מתחילה. זה לא איך שזה עובד?" אני יורה לעברו. אני מרגישה מותקפת.
"תשכחי ששאלתי," הוא עונה קצרות ומשתתק.
"אחרי שפגשתי אותך השוויתי אותו אליך," אני אומרת לבסוף אחריי דקות ארוכות של שתיקה מעיקה.
הוא לא מגיב.
"זה אמור להיות מונולוג שלי ותפקידך רק לאמר 'אה, אה'?"
אני תוקפת אותו ולא מבינה למה. הוא לא אשם בדבר ממה שקרה לי בחיי.
"מצטערת," אני אומרת מייד ומשפילה את עיניי.
הוא מושיט יד, מסיט את השיער מעיניי ומלטף את לחי. "אנחנו לא צריכים לדבר. אני לא יכול להשכיח ממך את העובדה שאני פסיכיאטר, לגרום לך להבין שאני גבר שמתעניין בך. מעתה אשקול את מילותיי."
"אני כנראה מתוסבכת יותר ממה שידעתי," אני אומרת בשקט. אני לא באמת רגילה לנהל שיחות כאלה. איתו, זה שהיה בעלי, כמעט שלא דיברתי על ענייני רגש.
תמיד היו אלה שיחות פרקטיות. אין לי מושג את מי ניסה לשכנע את עצמו או אותי שאלה חיי נישואים. מין מפעל משותף, אנשים שחולקים אותה מיטה, יוצאים יחד לארועים ומידי פעם נוגעים אחד בשנייה.
לקח לי זמן להבין שהשקט שהוא עטוף בו הוא כי הוא גבר שלא בוערת בו אש. ניסיתי לרמוז לו שאין בינינו התאמה, ולפעמים אמרתי במילים מאד ברורות.
זה הופך למין הרגל כזה שלא מגיע לך יותר מזה. את מבלה עם חברות, מה שמספק את הצורך החברתי שלך, הולכת לעבודה שלשמחתך את אוהבת, והבית הופך להיות עוד סוג של מטלה."
"אני מצטער לשמוע." אני מעיפה מבט לעברו ורואה שאין שום טיפת ציניות בדבריו.
לשימחתי הגענו ליעד והשיחה הזו מסתיימת.
מייסון מחנה את הרכב במגרש החניה הגדול של חנות הרהיטים הגדולה דיזיין 2021.
הוא מקיף הרכב וניגש לפתוח לי את הדלת. אני יכולה בקלות להתרגל לגינונים האלה של גבר ג'נטלמן.
הוא אוחז בידי כדי לעזור לי לצאת, אבל לא מרפה ממנה אלה מחזק את אחיזתו במין הצהרה של בעלות.
'חשוב לו להיות בשליטה כל הזמן' אני חושבת לעצמי. אני הולכת לשבור לו את הצורך הזה היום.
אנחנו מגיעים לפתח החנות. הדלת סגורה.
אני רואה אותו מהסס, קורא את השלט המורה על שעות הפתיחה ולא מבין מה אנחנו עושים כאן.
אני מוציאה את הנייד ומחייגת. "היי אני מחוץ לחנות," אני אומרת למיקלה חברתי שמנהלת את החנות.
מייד היא באה לקראתנו עם חיוך ופותחת את הדלת.
"היי אנני כמה טוב לראות אותך." היא אומרת ואז קולטת את מייסון ומחייכת לכיוונו. אני בהחלט רואה את ההשפעה של נוכחותו עליה.
"כתמיד החנות לרשותך ככל שתצטרכי. שתהיה לכם שהות מועילה," היא אומרת ומגניבה שוב מבט מהיר לכיוונו של מייסון שמבטו נשאר חתום.
"בא לך לקחת אותי למיטה?" אני שואלת אותו בקול שקט, פתייני משהו.
"ברור," הוא מחייך אליי חיוך של צייד.
"בוא תראה לי איזו מיטה אתה בוחר בשבילי, בשבילנו," אני ממשיכה באותו טון, "רק יש תנאי אחד. אתה סוקר את התצוגה ובוחר מייד בלי לשקול. בחירה מהבטן."
אני מושכת אותו אחרי לאזור חדרי השינה. מתוך כוונה אני עוברת בתצוגת הסלונים אבל לא נותנת לו להתעכב עליהם.
"אל תסתכל על המחיר, הכל עולה פה אותו דבר עבורי," אני משחקת את המשחק כאילו אנחנו באמת עומדים לבצע רכישה.
הוא סוקר במהירות את חדרי השינה. "תבחרי את," הוא אומר לי להפתעתי.
אני רוצה להתקומם שכן זה המשחק שלו לא שלי, אבל המבט החודר בעיניו גורם לי להוביל אותו לחדר השינה שאני הכי אוהבת.
אני חולצת את נעליי ונשכבת על המיטה. כיוון שידו אוחזת חזק בידי אני מושכת אותו אחריי למיטה להפתעתו.
אני מחבקת את הכרית וממתינה לראות מה יעשה.
הוא שוכב לידי בשקט ומבטו מרוכז בי.
"תראה לי את הגבר שבך," אני מבקשת.
הוא רוכן אליי ועומד לנשק אותי, אלא שאני מתחמקת וזורקת עליו את הכרית.
הוא לא מוותר לי, אוחז את זרועותיי ביד אחת מרים אותן מעל ראשי, והשפתיים שלו כובשות אותי.
הוא בהחלט יודע לנשק.
אני לא מזכירה לו שאמנם אין קונים בחנות, אבל אנחנו לא לבד.
"שאני אבין," הוא אומר לי בקול חרוך, "הבאת אותי לכאן כדי לפתות אותי?"
"לא," אני עונה לו, "אנחנו עכשיו בשעור, ולא מהסוג שאתה חושב. הראתי לך את הבחירה שלי, יש לך חמש דקות להסתובב ולהראות לי מי אתה," אני הודפת אותו מעליי, קמה מהמיטה ומיישרת את בגדיי.
"אל תחזור על מה שעשית כעת. כפי שראית אני דמות מאד מוכרת והשם שלי חשוב לי," אני אומרת לו בקול רציני.
אני משאירה אותו לבד והולכת לחפש את מיקלה.
"האלפא המהמם הזה כבוש לגמרי על ידך. פלא שהמיטה לא נשרפה מהתשוקה בה הוא נישק אותך," היא אומרת.
"דרשתי ממנו שזה לא יקרה יותר. הוא תפס אותי לא מוכנה," אני אומרת לה בלי טיפה של מבוכה. אני חייבת שתראה שאני חזקה ושלא תדע איזו חולשה תקפה אותי כעת למגע שפתיו על שלי.
אני חוזרת שוב אליו.
"אני לא יכול לעשות מה שביקשת ממני. יש כל כך הרבה דברים שצריך לשקול. חוץ מזה שהשפתיים שלי עדיין לוהטות ממך," קולו מגלה שהאש עדיין בוערת בו.
"אם כך בוא דבר עם מקילה והיא תנחה אותך לבחירה שלך," אני עונה לו ומתעלמת ממה שאמר.
"שאני אבין, את מזמינה לי כעת חדר שינה? יש לכך סיבה מיוחדת?" הוא מקמט את מצחו.
"אתה זוכר שזה אתה שפנה אליי עם התמונה של הסלון שלך?" אני עונה לו בשאלה.
"אז למה לא לקחת אותי לאזור של הסלונים. אני לא מבין אותך."
"אתה צריך ללמוד להרפות מהשליטה שלך," אני עונה.
"זה בדיוק מה שעשיתי. איבדתי שליטה איתך באמצע חנות, כשהמוכרת מסובבת אי שם."
"המעשה שלך דווקא הראה על שליטה מוחלטת. אתה חייב ללמוד להפסיק לחשוב על כל דבר. "
הוא מסתכל עליי בעיון מנסה להבין מה אני רוצה ממנו.
"תבין," אני מתחילה לאמר ומשתתקת.
האם אני מדברת אליו או לעצמי?
"ברגע שאתה בשליטה אתה לא נותן לכאבים שלך להתרפא. הצלקות שלך ממשיכות לדמם."
"על מה בדיוק את מדברת?" הוא שואל, "חשבתי שאני הפסיכיאטר בינינו."
"זה בדיוק העניין שאתה פסיכיאטר ולכן בעצמך אתה לא מטפל. בקשר אלייך אתה עיוור. "
"כן, כן," הוא עונה בחוסר סבלנות, "כבר שמעתי שהסנדלר הולך יחף. ראית פעם סנדלר הולך יחף? למה את חושבת שאם אתה פסיכיאטר זה בגלל שהנפש שלך מעורערת."
"אני אענה לך. זה שלקחת מעצב או מעצבת שיעצבו לך את הבית, זה לא אומר שאתה הופך את הבית שלך לבית שלך."
הוא מביט בי בעיניים מצומצמות ואני מבינה שעברתי את הגבול. נגעתי בעצב חשוף מידי.
מייסון
"רוצה לשמוע משהו? אני פחות ופחות מבין אותך. אני משער שכמטופלת כבר הייתי מפטר אותך. רק שזה לא נהוג," אני מגייס את כל הכוחות שיש לי להשמע קר.
אני לא אתן לאף אחד, בטח לא אחת, לחדור את השריון שבניתי. אין לי כוונה להתפרק לידה, וזה מה שיקרה אם היא תמשיך לגעת בכל העצבים החשופים שלי.
אני ניגש למיקלה בעלת החנות.
"אני מצטער על הטירחה. אין לי מושג למה אנני הביאה אותי לפה. היא יודעת שלפני זמן קצר סיימתי לעצב את הדירה שלי." אני נד בראשי לאות תודה.
"ברור לי שאתה לא מבין. אתה לא מבין את השפה שלה אני מניחה ולכן לא הבנת מה ניסתה להראות לכך בכך שהזמינה אותך לחוות מעולמה."
המילים של מיקלה מהדהדות לי בראש ואני לא מצליח לפצח אותן.
"אני אשאר כאן עם מיקלה. יש לי פרוייקט לעבוד עליו."
ברור לי שזה סתם תרוץ להתרחק ממני.
"תהני לך מעולם החלומות שלך," אני אומר לה לבסוף וממהר לצאת מהחנות.
אני זקוק לאוויר. למה אני לא מצליח לנשום כשאני שוב באוויר הצח של יום אביבי נעים שטוף שמש?
